בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

70 שנה להולדת ארתה פרנקלין: הנס הווקאלי הגדול מכולם

ארתה פרנקלין היא ההתגלמות הנעלה ביותר של הקול האנושי ב‑50 השנים האחרונות. יום הולדתה הוא הזדמנות לחזור אל האלבום הגדול ביותר שהקליטה

18תגובות

בסוף דצמבר 2010 צצו ברשת דיווחים מדאיגים על מצבה הבריאותי של ארתה פרנקלין. כמה ימים קודם לכן פרנקלין עברה ניתוח שאת פרטיו היא נמנעה מלהסגיר, ולפי אחת השמועות שנפוצו היא חלתה בסרטן הלבלב ומצבה היה קשה. ב‑27 בדצמבר 2010 אפילו התפרסמו דיווחים שלפיהם היא מתה מהמחלה.

הדיווחים הללו התגלו כשקריים ­ פרנקלין חיה וקיימת, וככל הידוע היא אינה חולה בסרטן הלבלב. אבל התחושות שהם עוררו היו אמיתיות מאוד. האפשרות, ולו הקלושה ביותר, שפרנקלין איננה עוד בין החיים היתה מעציבה במידה שחרגה מהעצב ה"רגיל" על מותו של אמן גדול. במשך כמה ימים, אחרי שהדיווחים נפוצו וגם אחרי שהם הופרכו, האצבעות תיקתקו שוב ושוב את הערך של פרנקלין בוויקיפדיה. חיה? מתה? בבקשה, שלא תמות.

היה גם פסקול לרגעי החרדה האלה. זה היה "Drown in my own tears", שיר ישן של פרנקלין. המלים שלו אומרות כך: "you been gone/  I guess l drown in my own tearsbig tears into my eyes/ when I begin to realize,/ that I cried so much/ sinceit brings". השיר מדבר על עזיבה של אהוב, לא על מוות, אבל המשפט "been goneve'Since you", וגם ים הדמעות שהשיר שופך, התאימו לסיטואציה שבה היה סיכוי קל שבקלים שארתה פרנקלין הסתלקה מהעולם.

אי-פי

אבל מדוע עצם המחשבה על מותה של פרנקלין מילאה את הלב בצער כל כך גדול? מה עורר את התגובה הרגשית הקיצונית הזאת? אני חושב שהתשובה לשאלות האלה קשורה לכך שפרנקלין היא ההתגלמות הנעלה ביותר של הקול האנושי ב‑50 השנים האחרונות. יש אמנים גדולים ממנה, מורכבים ממנה, מעניינים ממנה, מצליחים ממנה, ויש כמובן עוד זמרים יחידי סגולה שהמפגש בין קולם לבין המיקרופון חולל ומחולל נסים. אבל נדמה לי שנס קולה של פרנקלין הוא הנס הווקאלי הגדול מכולם. ואם כך הדבר, הרי שהרגעים שבהם לא היה ברור אם פרנקלין חיה או מתה היו רגעים שבהם נדמה היה כי הקול האנושי עלול להיפרד מהביטוי המושלם ביותר שלו, מהסולנית הראשית במקהלה האינסופית שמרכיבה אותו.

ים של דמעות

ועד כאן עם הנימה המורבידית. ארתה פרנקלין חיה, שרה, מופיעה ואפילו הוציאה אלבום חדש לפני שנה וחצי. שלשום צוין יום הולדתה ה‑70, וזאת הזדמנות לסגוד לזמרת הגדולה מכולן וגם לחזור אל קו פרשת המים של הקריירה שלה, אל האלבום הגדול ביותר שהקליטה, "I never loved a man the way I loved you", שראה אור החודש לפני 45 שנה.

זה רחוק מלהיות אלבום עלום, אבל המעמד והנוכחות שלו בתוך הקנון של הפופ לא עושים אתו צדק. הם אינם משקפים את גדולתו, שהיתה אמורה לזכות אותו לטעמי במקום של כבוד בכל רשימה של אלבומי הפופ הגדולים בהיסטוריה (בפועל, הוא משתרך בדרך כלל במקום סביר באמצע). אצל הקהל הישראלי, ככל שאפשר לדעת, המצב בעייתי אף יותר. במשך שנים רבות היה קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, למצוא עותק של האלבום האדיר הזה על המדפים בישראל. היום אפשר כמובן להוריד את "I never loved a man", אבל מאחר שהוא לא נעוץ בתודעה כאחת הפסגות הנישאות של הפופ ספק אם יותר מקומץ צרכני מוסיקה חדשים מתוודעים לפלאיו.

פלא קולה של פרנקלין הציב מלכודות רבות לפני כותבים שניסו לנתח אותו. היו כמובן מי שמעדו במלכודת הצפויה ביותר ­ מלכודת ה"כמו" ("היא נשמעת כמו גל שמתנפץ אל החוף", התפייט כתב ה"טיים" ב‑68'; "הקול שלה הוא כמו דבש כהה ניגר, מתת אלוה", שורר מישהו ב"הארץ" 20 שנה אחר כך).

מי שנזהרו לא ליפול לתהומות הפאתוס ובחרו לעטות על עצמם ארשת קורקטית ("הקול שלה פתוח, לא מרוסן, מתקשר בחוזקה", כתב ב‑1960 מבקר ה"וילג' ווייס"), או למקם את קולה של פרנקלין בתוך הקשר חברתי ("הקול הזה מבטא את מצבו של האדם השחור באמריקה", קבעה אחת הביוגרפיות שלה), רק עוררו געגועים לגל המתנפץ ולדבש הניגר. באלה לפחות היתה איזושהי רטיבות.

אי-פי

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

לצד הכישלונות האלה היו גם מי שהצליחו להתקרב למהות. "אף פעם לא שמעתי כל כך הרבה רגש יוצא מבן אדם אחד", אמר אחד המוסיקאים שעבדו עם פרנקלין על "I never loved a man", ועשה צעד גדול נוסף בכיוון הנכון. גדול, אבל לא מספיק. "רגש" היא אמנם מלה שבהקשר של ארתה פרנקלין אי אפשר בלעדיה, אבל זה מושג בעייתי, שבמקום לפענח רק מוסיף ערפל.

ההכרה בחשיבותו של מושג הרגש לתיאור קולה של ארתה פרנקלין מצד אחד, וההכרח לעשות בו שימוש מקורי מצד אחר, גרמו לעיתונאי האמריקאי פיטר גורלניק להשתמש במטאפורה "באר של רגש". זו הגדרה מוצלחת: היא שומרת על מרחק סביר מהקול של פרנקלין ובעשותה כך נמנעת מלעוות אותו, אבל היא גם נוגעת בכמה רבדים מהותיים שיחד עם הפיסיולוגיה של מיתרי הקול של פרנקלין עושים את קולה למה שהוא.

הרובד הדתי למשל. פרנקלין גדלה בתוך הכנסייה. אביה, קלרנס פרנקלין, היה אחד המטיפים הבפטיסטים השחורים המפורסמים ביותר בארה"ב בשנות ה‑50 וה‑60. בכנסייה שלו בדטרויט, כמו בכנסיות שחורות אחרות, היה שמור מקום חשוב לדימויים כמו באר, מעיין, מים ודם. בתקליט הגוספל הראשון שפרנקלין הוציאה (הוא הוקלט בתוך הכנסייה כשארתה היתה בת 14 בלבד) מופיעים בין השאר שירים כמו ""While the blood runs warm", "There is a fountain filled with blood", "He will wash you white as snow. הדימויים אלה חילחלו מאוחר יותר גם ליצירה החילונית של פרנקלין, והשיר "Drown in my own tears" הוא לא הדוגמה היחידה.

בין אקסטזה לכאב

באר הרגש של פרנקלין היתה יבשה למדי בשנים הראשונות של הקריירה שלה. מ‑1960 (כשהיתה בת 18) ועד 1965 היא הקליטה בחברת קולומביה והוציאה שורה של אלבומים שלא הותירו חותם. אנשי קולומביה, ובהם ג'ון האמונד (האיש שגילה את קאונט בייסי ובילי הולידיי והחתים את בוב דילן) לא הבינו מה יש להם בידיים. פרנקלין התבקשה לשיר סטנדרטים בליווי של הרכבי ג'ז מכופתרים, והתוצאה היתה נאה אך מבויתת מדי. אחרי חמש שנים ותשעה אלבומים, קולומביה שיחררה את פרנקלין.

וכאן נכנס לתמונה ג'רי וקסלר, איש חברת התקליטים אטלנטיק. וקסלר הבין מה דרוש כדי למצות את הפוטנציאל המונומנטלי של פרנקלין. הוא החתים אותה, פטר אותה מעונשם של שירי המיוזיקלס והורה לה להתמקד ברית'ם אנד בלוז. הוא גם שלח אותה לאולפן קטן במאסל שולס, אלבמה, שהיה ידוע בסאונד החם שלו. פרנקלין הקליטה שם שיר אחד בלבד, שיר הנושא של "I Never loved a man", לפני שקטטה בין בעלה לבין בעלי האולפן שלחה אותה בחזרה לניו יורק. אבל איזה שיר זה היה.

את "I never loved a man the way I loved you" כתב המוסיקאי הדטרויטי רוני שאנון. כשפרנקלין השמיעה הקלטה שלו, בקולו של שאנון, למוסיקאים במאסל שולס, הם חשבו שזה שיר סתמי. לא היה לו מקצב ברור, וגם לא מנגינה ראויה לציון. אבל אז פרנקלין התיישבה ליד הפסנתר, ניגנה את מה שהפסנתרן ספונר אולדהם כינה "אקורד קסם", צללה אל עומקי באר הרגש שלה וניסחה את רוחו של השיר ושל האלבום כולו.

אי-פי

אולדהם, שהיה אמור להיות הפסנתרן בהקלטה, אמר לכל הנוכחים באולפן שפרנקלין היא זו שצריכה לנגן בפסנתר (הוא עבר לאורגן, שתורם צבע חשוב מאוד לשיר), ובתוך כמה שעות "I never loved aman" היה מוכן. את התואר "מלכת הסול" פרנקלין קיבלה רק כמה שבועות לאחר מכן, כש"Respect" (שהוקלט בניו יורק, אחרי הקטטה באלבמה) נהפך ללהיט ענק, אבל ההכתרה האמיתית התרחשה ביום הגורלי ההוא במאסל שולס.

הדינמיקה האנושית במאסל שולס, שבה פרנקלין שימשה כנווטת של תהליך ההקלטה כולו, היא אחת הסיבות לכך ש"I never loved a man" הוא אלבום כל כך מחשמל. ההפרדה המסורתית בין זמרת לבין מלווים ובין זמרת לבין מעבד, שהיתה תו התקן בתרבות האולפנים האמריקאית, ננטשה לטובת תהליך עבודה הרבה יותר אורגני, שבו הזמרת יוצאת מחוץ למשבצת המגודרת שלה, לוקחת אחריות על המוסיקה שעוטפת את קולה ובאותו זמן נהפכת לחלק מהלהקה שלה.

אין באלבום הזה, גם לא ברגעים הכי וירטואוזיים שלו, אפילו שנייה אחת שבה המאזין מתבקש בנימוס אך בתקיפות להתפעל מיכולותיה האינסופיות של פרנקלין. מופלאה ככל שתהיה, השירה שלה תמיד עובדת ביחד עם השיר, למען השיר, אף פעם לא מעליו.

תכונת עומק נוספת של "I never loved a man", השיר והאלבום, היא היכולת המדהימה של פרנקלין להיטלטל בין כוח לחולשה ובין אקסטזה לכאב. גאווה מתריסה של אשה שחורה חופשייה ומינית לצד התמסרות שעל סף הכניעה וההתבטלות לגבר פוגעני ­ שני הקטבים האלה מככבים באלבום, לעתים באותו שיר, ולא רק בטקסטים אלא גם במוסיקה, שברגעים מסוימים מציגה את פרנקלין בשליטה מוחלטת וברגעים אחרים מבליטה את הפגיעות ואת חוסר הביטחון שלה.

מהבחינה הזאת, יפה במיוחד הדינמיקה בין קולה של פרנקלין לבין חטיבת כלי הנשיפה הגברית, שכמו הולמת בזמרת, מטלטלת ומנערת אותה, אפילו מכאיבה לה, וכל זאת כדי שהכאב והעצב שבתוך נפשה ייחשפו, יטוהרו ויומרו בתחושות של שמחה והתעלות. !Amen

פרנקלין לא רק עיצבה ובראה מחדש שירים שכתבו אחרים, היא גם כתבה כמה משירי האלבום בעצמה. זה דבר שנוטים לשכוח במקרה של זמרות מבצעות עילאיות כמוה. "Don't let me lose that dream", "Baby, baby, baby", "Dr. Feelgood", "Save me" - " ­ השירים האלה (שפרנקלין כתבה ביחד עם אחותה ובעלה, כך לפחות לפי הקרדיטים) הם מופת של כתיבה, לא רק של ביצוע. מובן שהיו ב"I never loved a man" גם שירים אדירים שפרנקלין קיבלה במצב שלם ומושלם, כמו "Respect" של אוטיס רדינג ו"A change is gonna come"" של סם קוק, אבל אפילו אותם היא הצליחה לברוא מחדש. "השיר הזה כבר לא שלי, הבחורה הזאת לקחה אותו ממני", אמר רדינג כששמע את הביצוע של ארתה ל"Respect".

"I never loved a man" הוא אחד מאותם אלבומים עצומים שאין בהם רגע אחד שאינו מוזהב. כמו הביטלס ודילן באמצע שנות ה‑60, כמו דייוויד בואי וסטיבי וונדר בתחילת שנות ה‑70, ארתה פרנקלין של 1967 היתה רכבת דוהרת של רגש, רגישות, דמיון, חירות אמנותית, חדוות יצירה ושליטה מוחלטת באמצעי הביטוי שלה. לדעתי, אלבום המופת שלה צריך לעמוד בשורה אחת עם אלבומי המופת שלהם כאחת מיצירות הפאר של הפופ בכל הזמנים. מבחינה ווקאלית טהורה, זה עשוי להיות האלבום הטוב מכולם.

עוד כתבות בנושא: למה ספרינגסטין לא מצליח לרגש | מילון לו ריד השלם | פרידה מאטה ג'יימס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו