שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המוזה של סן ז'רמן דה פרה מצדיקה את המיתוס

בראיון לרגל הדיסק החדש, הזמרת הצרפתייה האגדית ז'ולייט גרקו מספרת על השירים שכתב למענה סארטר, על הרומן עם מיילס דייוויס ועל מה שלמדה בכלא

גבי לוין
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גבי לוין

את יום הולדתה ה‑85, שחל ב‑7 בפברואר השנה, היא חגגה בקונצרט גאלה מיוחד על בימת תיאטרון שאטלה בפאריס. Chateletבד בבד גם הופיעו ספר אוטוביוגרפי ודיסק חדש הנחטפים כמו לחמניות, כפי שגם אזלו מיד הכרטיסים לקונצרט. ז'ולייט גרקו ­ "הוורד השחור", המוזה של סן ז'רמן דה פרה, בעלת הקול החושני והמחוספס ­ מוכיחה שהיא מצדיקה את התואר מיתוס, אחרונה בדור של ענקים כמו ז'אק ברל וז'ורז' ברסנס.

רק שלושה שבועות אחרי שכבה אור הזרקורים היא התפנתה לשיחה. בימים שקדמו להופעות היא נאחזה אותה חרדה המלווה אותה זה 63 שנים, מאז הופיעה לראשונה במועדון ה"לה-בף סור לה-טואה". Le Boeuf sur le Toitמאז הקהל שומר לה אמונים.

"עוד לא חגגתי יום הולדת על הבמה!" היא אומרת. "זה היה נפלא. האולם היפהפה הזה של תיאטרון שאטלה מלא מפה לפה, הקהל שקם על רגליו ושר לי 'Happy Birthday to You' ­ אלה לא דברים שקורים בכל יום".

היא עוד לא קראה את הביקורות וגם אינה ממהרת לעשות זאת. בשבילה, הביקורת הטובה ביותר היא היחס הנלהב שהיא זוכה לו גם מצד דורות חדשים שלא חיו בתקופה שהיא מסמלת יותר מכל ­ השנים 1945‑1955, תור הזהב של סן ז'רמן דה פרה.

גרקו, אמצע שנות ה-60צילום: רקס

בשיחת הטלפון מביתה בפיקארדי שבצפון-צרפת הקול המפורסם נשמע ערני וצעיר להפליא, ישיר ועם זאת מנומס. היא משעשעת, חדה וממוקדת. "בקונצרט הזה שרתי גם שירים מהדיסק החדש וגם ישנים ומוכרים כמו 'Deshabillez-moi' (תפשיט אותי), שיר סקסי ופרובוקטיבי", היא מספרת. "במשך שנים לא שרתי אותו, בגיל הביניים זה היה לא לעניין, אבל עכשיו, כשאני באמת 'במצב רע', אני שרה כקריצה לקהל, שמבין את הפואנטה וצוחק יחד אתי".

את הערב חתמה כתמיד בשיר "Le Temps des Cerises" (זמן הדובדבנים) ­ שיר מהפכני שנכתב עוד ב‑1866, היה להימנון "הקומונה של פאריס" ב‑1871 ומזוהה עם השמאל הצרפתי. "אין זה סוד שאני שייכת לשמאל", היא אומרת. "מחוץ לצרפת אני מרגישה מאוד צרפתייה, אבל בבית אני מקטרת כמו כל הצרפתים על מה שנעשה כאן ועל האלימות בפוליטיקה וההתדרדרות".

"הסקרנות", היא מוסיפה, "היא שדוחפת אותי קדימה. בנאלי לומר זאת, אבל אני מרגישה צעירה ומלאת תוכניות. מנהלי חברת התקליטים הציעו לי דיסק חדש עם שירים על פאריס. ככל הנראה הייתי במצב רוח רע, סירבתי, אבל אחרי כמה דקות חזרתי בי: אני מוכנה לשיר, אמרתי, אבל על הגשרים של פאריס. גשרים זה דבר יפה, דבר המחבר בין אנשים, מקום רומנטי שבו אפשר לפגוש מאהב, או לקפוץ אל מותך".

אמנם כבר נכתבו שירים על גשרי פאריס, אך גרקו, שאינה אוהבת לחזור אל העבר ­ "רק ההווה והעתיד מעניינים אותי" ­ פנתה אל סופרים ומוסיקאים שונים שיכתבו למענה: כך כתב הסופר פיליפ סולרס שיר על הפונט-רויאל Pont Royal("איזו חוצפה מצדי לבקש זאת ממנו") והסופרת אמלי נותומב ("כבוד ורעדה") כתבה על אתר דמיוני ושמו "גשר ז'ולייט".

אולי עוד יהיה כזה.

"אולי".

שם הדיסק החדש, "חוצים אותו וזה יפה", שאוב מאחד השירים. את מקצתם היא שרה בדואט עם זמרים עכשוויים, בהם מרק לוואן וזמרת הג'ז מלודי גארדו. היא גם מבצעת שיר משלה, "הראי השחור" שמו. "אני לא כותבת הרבה, אני עצלנית ומלאת קומפלקסים מול היוצרים הגדולים שכתבו בשבילי", היא אומרת. "'ראי שחור' הוא שיר על דמעות. הרי כשאנחנו צעירים ואוהבים לביים את הדרמות שלנו, אנחנו הולכים לגשר ובוכים אל תוך הנהר, לא?"

עטיפת האלבום

גם שם הספר האוטוביוגרפי, "Je suis faite Comme Ca" (כך אני עשויה), לקוח משיר, שכתב לה בתחילת דרכה המשורר ז'אק פרוור והיה לאחד המזוהים עמה יותר מכל.[1]זו אינה האוטוביוגרפיה הראשונה שלה. בשנות ה‑80 פירסמה את סיפור חייה בספר "ז'וז'וב". לפני כמה שנים גם הופיעה ביוגרפיה עבת כרס ומייגעת שבה סױפר עליה כמעט הכל. הפעם בחרה גרקו לעבור ברפרוף על חייה ולהדגיש את מה שחשוב לה באמת מתוך 85 שנותיה. "הרי אין מה לחדש, הכל כבר סופר באריכות", היא אומרת. "הייתי עדה וגם גיבורה של אירועים רבים, חייתי 25 חיים שונים". כך, מהילדות בבית המשפחה האמידה בבורדו לשנות התקווה של "החזית העממית" הסוציאליסטית של לאון בלום; ואז ­ המלחמה, ההשפלות, הרעב, המחתרת, המעצר. ולאחר מכן השחרור, שובם של הניצולים, גילוי זוועת המחנות וההשמדה. ושנות החירות, התקווה, אגדת סן ז'רמן דה פרה, הקריירה הבינלאומית, הוליווד, התהילה.

ימי המחתרת

"הייתי ילדה שקטה, כמעט אילמת, סגורה, עקשנית", היא כותבת בספרה. "ילדות מטלטלת וכואבת כמו שלי משפיעה על האשה הבוגרת שהפכתי להיות, שמסוגלת עדיין לשתוק ימים שלמים".

היא נולדה לאם שהקדימה את זמנה, עצמאית ומורדת במוסכמות. כדי לברוח ממשפחתה הבורגנית העדיפה האם להתחתן עם שוטר ממוצא קורסיקאי ­ אבי בנותיה שרלוט וז'ולייט. בין האחיות הפרידו שלוש שנים, אך חיברה אותן אהבה עצומה שנמשכה כל החיים (אחותה כבר הלכה לעולמה). "היינו כל כך קרובות, שהמצאנו לעצמנו שפה מיוחדת שאיש בסביבתנו לא הבין", כותבת גרקו בספרה. כשהיתה ז'ולייט בת שלוש עזבה אמה את בן-זוגה והשאירה את הבנות אצל הוריה.

אבא גרקו השאיר רק מעט זיכרונות: "פעם לקח אותי לחופשה לחוף הים. נכנסתי למים, נסחפתי בגלים וכמעט טבעתי. אדם זר קפץ למים והציל אותי בעוד אבי, שראה את המתרחש, המשיך לשחק בכדור והתנצל בטענה שאינו רוצה לקלקל את נעליו החדשות", היא כותבת.

לאמה יש לה יחס מסובך: "היא כמהה לחופש ובחרה לחיות חיים עצמאיים בפאריס. בנותיה לא עניינו אותה, היא פשוט לא היתה בנויה לאמהות. שנים ארוכות סבלתי מחוסר אהבה ואדישות. היום אני מכבדת אותה ואף מעריצה את אומץ לבה, אבל לא סולחת לה".

גרקו כיום. הקהל מבין את הפואנטהצילום: אי-אפ-פי

אמה היתה חברתו של מבקר האמנות הידוע אלי פור ובהשפעתו כתבה בעצמה ספר על אסתטיקה. עם מות סבה של ז'ולייט ("הקרע הראשון בחיי") נאלצה האם לקחת את בנותיה אתה לפאריס. כעבור זמן היא התאהבה באשה, גם היא אם לשתי בנות ועברה לגור אתה. עם פרוץ המלחמה עזבו כולן את פאריס ורכשו בית גדול באזור פריגור, בחלק החופשי של צרפת.

עוד בתחילת המלחמה התגייסה האם לתנועת המחתרת. "היתה בבית אווירה דחוסה, אנשים שונים היו נשארים ללילה ולאחר מכן נעלמים. כולם דיברו בלחש, אנחנו לא שאלנו שאלות", כותבת גרקו בספרה. "יום אחד חזרנו אחותי ואני מבית הספר: הבית היה פרוץ, הכל היה הפוך והבנו מיד שאמא נעצרה על ידי הגסטאפו. לקחנו כמה תכשיטים ומעט כסף ונסענו לפאריס ­ כפי שהיא הורתה לעשות במקרה של סכנה ­ להלן דוק, מורתי לספרות מבית הספר וחברה קרובה.

"בתוך כמה ימים קלטנו שעוקבים אחרינו. נעצרנו ­ שרלוט היתה בת 19, אני בת 16 ­ והובלנו באזיקים למטה הגסטאפו. השוטר הצרפתי ניסה להשפיל אותי כשעיוות את שמי בבוז ל'גרקוביץ'. לא יכולתי להתאפק והעפתי לו סטירה. הדם הקורסיקאי שלי מילא תפקיד, אך בתגובה חטפתי מכות רצח שהשאירו אותי מחוסרת הכרה. לאחר מכן לקחו אותי לכלא פרן הידוע לשמצה". בינתיים נשלחו אמה ואחותה למחנה הריכוז רוונסברוק, אך ז'ולייט לא ידעה זאת.

חוויית המעצר היתה טראומטית, אך לדבריה גם לימדה אותה להיפתח לאחרים ולהעריך את טוב הלב, את הסולידריות. היא שוחררה כעבור כמה חודשים ומצאה עצמה ברחוב, בלי פרוטה, לבושה בשמלת קיץ ובסנדלים באחד החורפים הקרים ביותר שידעה פאריס ­ חורף 1944.

כמיהה לחופש

הלן דוק, אותה מורה לספרות שהיתה לימים לשחקנית ידועה, הציעה לה להתגורר אתה בפנסיון קטן ליד כנסיית סן סולפיס. חיו שם אמנים וסטודנטים חסרי כל, באווירה משפחתית של שותפות לצרה. ז'ולייט גילתה עולם משוחרר ממוסכמות, אווירה של יצירה; ואולם היא עצמה שתקה עדיין, מבלה ימים שלמים מתחת לשמיכות כשהיא מתבוננת בחייהם של חבריה החדשים. כולם אימצו אותה, טיפחו אותה, נתנו לה בגדים. "באותן שנים לבשתי בגדי גברים שנתנו לי חברי", היא כותבת. "לא היה לי כסף למספרה, שיערי ארך וכך נולדה אותה צללית של נערה פראית בשיער שחור ארוך, לבושה בחליפה גברית רחבה מדי וסנדלים, צללית שסימנה אותי בשנים הראשונות".

גרקו החלה משוטטת ברובע סן ז'רמן, מגלה את בתי הקפה, את הסופרים והציירים שישבו בהם, את הצעירים האחרים ששתקו במשך חמש שנים של קור ורעב. כעת הם רצו לבלוע את העולם. בה בעת, החלו לחזור הניצולים: במלון לוטסיה, לשם הובאו שרידי המחנות, היא פגשה את אמה ואת אחותה. אמה המשיכה להתעלם ממנה ­ "כאן השלמתי עם זה שאיבדתי אותה לתמיד" ­ והיא עברה לגור עם אחותה שרלוט, עדיין חולה וחלשה, במלון פונט-רויאל ­ אתר מיתולוגי של מפגשי סופרים בשל קרבתו להוצאת הספרים גאלימאר.

אורסון וולס (מימין), גרקו, פרנסואז סאגאן ודריל זאנוקצילום: גטי אימג'ס

עדיין ללא פרוטה אבל מלאת חלומות נועזים, החלה גרקו ללמוד משחק ואף השתתפה כניצבת בהפקות תיאטרון של הקומדי פרנסז. תקופה קצרה גם היתה פעילה במפלגה הקומוניסטית, אך הכללים הנוקשות לא התאימו לה. היא כמהה לחופש. והיא פגשה אנשים מעניינים. "אני חייבת כל כך הרבה לאנשים שפגשתי", היא כותבת. "אז עוד לא הבנתי שהם גאונים, לא תפשתי עד כמה היה לי מזל. אמנם לא למדתי בבית ספר, אבל את 'האוניברסיטה' שלי למדתי אצל פילוסופים כמו מרלו-פונט, סארטר, סימון דה בובואר. הפסיכולוג הפרטי שלי היה בוריס ויאן, הסופר וחצוצרן הג'ז, אחת הדמויות הבולטות של התקופה. ויאן החליט לשחרר אותי מה'אלם' ולימד אותי לדבר. כמה סבלנות היתה לו, כמה הבנה, כמה רכות".

חבורת הצעירים ובהם גרקו, שהיתה בינתיים לדמות מוכרת בזכות הופעתה החריגה ויופיה הפראי, נדדה בין בתי הקפה. הם חיפשו מקומות מפגש זולים, שבהם יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם. במקרה גילתה גרקו את מרתף הביסטרו ברחוב דופין, שנהפך למועדון המפורסם ביותר של התקופה, "לה-טאבו": מקום קטן וצפוף מלא בעשן סיגריות סמיך שבו רקדו הצעירים בי-בופ, השתוללו, אירגנו תחרויות. בוריס ויאן ניגן בחצוצרה ועם הזמן באו לשם גם נגני ג'ז כמו צ'רלי פרקר וסידני בשה.

סן ז'רמן דה פרה נהפך למקום עלייה לרגל. גרקו וחברתה המשוררת אן-מרי קזליס אירחו את המוני הסקרנים שירדו במדרגות התלולות. היו שם נשות החברה הגבוהה שבאו להביט בצעירים, סופרים כמו ז'אן קוקטו ואלבר קאמי, שחקני הוליווד כמו מרלן דיטריך ואורסון ולס. כולם ירדו במדרגות לה-טאבו. "גם פוליטיקאים באו לשם", היא כותבת. "ערב אחד שר בממשלה הרחיק לכת ­ צבט לי בישבן ופנה אלי בטון מזלזל. ראיתי אדום. קפצתי עליו, שרטתי אותו, הכנסתי לו אגרוף לעין. מתברר שלמחרת הז'נרל דה-גול שאל אותו מי הרביץ לו. 'נתקלתי בדלת', הוא שיקר".

היום היית מסוגלת להרביץ?

"כן, בוודאי. אני יכולה להיות אלימה מאוד, אבל היום אני לא מעמידה את עצמי במצבים כאלה", היא צוחקת.

"האגדות סיפרו שסארטר ודה בובואר רקדו גם הם בלה-טאבו", היא מספרת, "אבל אני ראיתי את סארטר במקום רק פעם אחת וגם אז לא רקד. צלמי עיתונות צילמו אותי מכל הזוויות והפכתי להיות סלבריטאית בלי קבלות. הייתי 'המוזה של האקזיסטנציאליזם' ­פרסומת מהלכת לפילוסופיה שאני בעצמי לא הבנתי טוב. זכיתי בפרסומת בלתי רגילה עוד לפני שפתחתי את הפה ופתאום הייתי צריכה להצדיק את כל זה.

סארטר. המוזה של האקזיסטנציאליזםצילום: אי-אף-פי

"הדברים התגלגלו במקרה: לילה אחד בשנת 1949 ירדנו ברגל ממונמרטר עם סארטר, שהיה מזמין אותנו למסעדות כי היינו תפרנים. פתאום הוא זרק לי בנונשלנטיות: 'גרקו, את רוצה לשיר?'; 'לא ממש', עניתי לו, 'אני לא אוהבת את מה ששרים ברדיו'. 'בואי אלי מחר בבוקר' ­ הוא ציווה עלי.

"למחרת התייצבתי בדירתו שברחוב בונפארט, שם הוא הכין לבחירתי שירים של טובי המשוררים הצרפתים. לבסוף בחרתי בשניים מהם ונשלחתי אל המלחין ז'וזף קוסמה, שהלחין אותם בו-במקום.

"הגעתי לבמה עם שלושה שירים, שאחד מהם, 'La Rue des Blancs Manteaux', כתב סארטר במיוחד בשבילי. הופעתי לבושה במכנסיים גבריים, סוודר שחור עם מחשוף סירה, סנדלי זהב (היחידים שהיו לי). את הפרוטות היחידות שהיו לי השקעתי בעיפרון שחור, והאיפור החזק של העיניים נהפך לעוד אחד מסימני ההיכר שלי.

"בקיץ 1949 כל הצעירות בסן ז'רמן התלבשו והתאפרו 'כמו גרקו'. האולם היה מלא מפה לפה, 'כל פאריס' נהרה לראות את התופעה ורבים מהם גם קיוו לכישלון מהדהד. מי לא היה שם? אפילו הסופר פרנסואה מוריאק, קתולי אדוק וימני, בא לשמוע את 'זאת ששרה סארטר'. הייתי קפואה, אבל הקהל היה טוב אלי, סלחני. ככה זה התחיל".

בינתיים נטשה החבורה את לה-טאבו, שנהיה תיירותי מדי, והקימה מועדון חדש ­ "קלאב סן ז'רמן" שברחוב סן בנואה הסמוך. המקום נהפך למקדש ג'ז. הופיעו בו דיוק אלינגטון, צ'רלי פרקר וגם החצוצרן מיילס דייוויס, שאתו היה לגרקו סיפור אהבה סוער.

מיילס דייוויס. "היינו מאוהבים כמו ילדים"צילום: טום מאלאבו

"היינו מאוהבים כמו ילדים, טיילנו יד ביד על גדות הסיין ולא ראינו שום דבר יוצא דופן בזה שהוא היה שחור", היא כותבת. "אחר כך, כשהגעתי לראשונה למסע הופעות בניו יורק, הזמנתי אותו למלון ולדורף אסטוריה שבו התארחתי, אבל שם התייחסו אליו בגסות וכמעט זרקו אותו. אחר כך מיילס סירב להיפגש אתי ואמר לי שהוא לא רוצה שייצא לי שם של 'זונה של שחורים'. זאת היתה האווירה באמריקה של אותם ימים. מעניין מה מיילס היה אומר על כך שיש היום נשיא שחור". היא נשארה בקשרים חמים אתו עד לסוף חייו.

שמועה בריו

ז'ולייט גרקו היתה לכוכבת. הרפרטואר שלה התעבה בשירים של משוררים רבים, כולם בעלי תוכן עשיר ובנויים כמו "מחזה קטן", כדבריה. "ניקו פאפאטקיס ­ בעלי מועדון ה'רוז רוז', שם הוזמנתי להופיע ­ לא התלהב מהמכנסיים והסנדלים ולקח אותי לבית האופנה בלמן למכירת סוף עונה", היא מספרת בספרה. "הביאו לי עשרות שמלות, עיקמתי את האף. לבסוף ניקו התעצבן ובחר בשבילי שמלה שחורה, פשוטה עם שובל מוזהב ארוך. הסכמתי כי כבר לא היתה לי סבלנות, אבל לפני שעליתי לבמה פרמתי את השובל. מאז השמלה השחורה בעלת השרוולים הארוכים נהפכה למדי הבמה שלי".

בשנים הבאות גם טיפחה קריירה בינלאומית. תחילה נסעה לברזיל. האופנאית אלזה שיאפרלי ציידה אותה במלתחה מיוחדת כיאה לנציגת צרפת. הקהל נהר למופעים. "פשטה שמועה בריו שאופיע עירומה על הבמה", היא צוחקת בשיחה עמה. אחר כך גם הופיעה בניו יורק, בקנדה, במקסיקו ושוב בפאריס באולם אולימפיה.

היא עומדת זקופה על הבמה בשמלתה השחורה הנצחית. הידיים והפנים ­ שלוש נקודות לבנות חשופות על רקע שחור. הידיים מלאות הבעה; בהן, היא אומרת, "מכים, מלטפים, בוחרים, זורקים". הפנים הם מופע שלם. "אני לא שרה, אני מבצעת, אני מרגישה שאני נושאת את השיר שכתבו אנשים מוכשרים, אני מעבירה את המסר שלהם", היא כותבת בספרה.

גם קריירה קולנועית היתה לגרקו. תחילה שיחקה בסרטים צרפתיים לא מוצלחים במיוחד, אך דמותה משכה את תשומת לבם של מפיקים אמריקאים. נמנה עמם המפיק דריל זאנוק, שאתו היה לה רומן. זאנוק התאהב בה "עד טירוף" לדבריה והציף אותה בתכשיטים. היא לא ענדה אותם.

באמצע שנות ה‑50 היא שיחקה בסרטים (בין היתר של ג'ון יוסטון) לצד כוכבים כמו ארול פלין, אווה גרדנר, אודרי הפבורן ואורסון ולס. כשהיתה במצב רוח רע בגלל המריבות עם זאנוק הקנאי, היה ולס משעשע אותה במופעי קסמים פרטיים.

הרומן עם זאנוק והקריירה הנוצצת הביאו להרמת גבה בקרב חבריה הבוהמיינים מסן ז'רמן. זאנוק מצדו מעולם לא הזמין אותה להוליווד: "מרדנית כמוך שחיה מחוץ למוסכמות תגיע בתוך ימים ספורים למשטרה", טען.

בתחילת שנות ה‑60 גם זכתה לתהילה כששיחקה תפקיד של רוח רפאים בסדרת הטלוויזיה "בלפגור", שבאותה תקופה זרעה אימה בכל ילדי צרפת.

יופיו של ז'אק ברל

חייה האישיים של גרקו היו סוערים לא פחות מהקריירה. תקופה קצרה היתה נשואה לשחקן פיליפ למר. "ידעתי שיש בינינו מעט מאוד מן המשותף, אבל בחרתי בו כי היה בלונדיני יפה תואר וזה התאים לי ­ רציתי ילד עם עיניים כחולות", היא כותבת. "ימים ספורים אחרי הלידה הודעתי לו שאני מטפלת בגירושים. 'איזה גירושים?' הוא שאל. 'שלנו!'"

אחר כך נישאה לשחקן הקולנוע מישל פיקולי והתגרשה גם ממנו כשהתחילה להשתעמם, כדבריה. לפני 20 שנה התחתנה עם המוסיקאי ז'ראר ז'ואנסט, פסנתרן מחונן ומלחין, שליווה במשך שנים את ז'אק ברל. ז'ואנסט, שכנראה עדיין לא משעמם אותה, מלווה אותה עד היום והלחין בין היתר את כל השירים שבדיסק האחרון.

גם חברים רבים ומפורסמים היו לה: את ברל היא טיפחה מהרגע הראשון שבא אליה להציע לה את שיריו. היא האמינה בו, שיכנעה אותו לשיר וגם לא הסכימה אתו שהוא מכוער. "ז'אק היה יפה בעיני ועד היום אני מבצעת את 'Ne me quitte pas' המפורסם שלו, אבל בדרך שלי", היא כותבת בספרה.

גרקו עם בעלה הראשון, השחקן פיליפ למרצילום: אי-אף-פי

את סרז' גינזבורג הצעיר והביישן היא זוכרת כשהגיע לראשונה לביתה כדי להציע לה את השיר "La javanaise": "ידיו הזיעו כל כך מהתרגשות, שכוס הוויסקי שהחזיק החליקה ונשברה על הפרקט ברעש גדול", היא כותבת.

הסופרת פרנסואז סאגאן היתה חברתה הקרובה, שותפה לחיים פרועים והשתוללות בסן טרופה ובפאריס. סאגאן גם הצילה אותה מניסיון התאבדות. בראיון עמה מספרת גרקו: "ערב אחד ישבנו במועדון לילה ושמעתי את השיחות סביבי: כל כך הרבה רשע, כל כך הרבה רכילויות - נגעלתי. חזרתי הביתה ובלעתי הרבה כדורים. פרנסואז, שהכירה אותי היטב, הרגישה במשהו והגיעה אלי באמצע הלילה. היא הצילה אותי. אני לא גאה במיוחד במעשה הזה. זה בטעם רע, זו בריחה. למדתי לקח חשוב בזמן המעצר: צריך להילחם, לעזאזל ­ אנחנו כאן בעולם כדי להמשיך ולא לוותר".

והיא אכן לא מוותרת: לפני כמה שנים חלתה בסרטן והמשיכה להופיע על הבמה גם בזמן  טיפולי הכימותרפיה. "הרופאים לא האמינו שאני מסוגלת לעשות את זה. אחר כך אמרו שאני חייבת לבקר במחלקות האונקולוגיות כדי לתת אומץ לחולים", היא אומרת.

לפני שנה, מיד אחרי אסון פוקושימה, התעקשה שלא לבטל את הופעותיה ביפאן: "איך אפשר לאכזב את הקהל הנפלא הזה, שמריע לי כבר שנים, דווקא ברגע כל כך קשה?" היא מסבירה.

למרות זיכרונותיה המרים משנות הכיבוש, היא היתה הזמרת הצרפתייה הראשונה שהסכימה להופיע בגרמניה אחרי המלחמה. "אני עדיין מסתכלת בחשדנות על האנשים המבוגרים ושואלת את עצמי איפה היו ומה עשו אז, אבל יש דור צעיר, דור שצריך ללמוד משהו אחר", היא אומרת.

את פאריס עזבו היא וז'ואנסט ב‑1988. "גרתי אז בבית מקסים עם גינה ברובע ה‑14, וכשבנו בניין גבוה מול חלוני החלטתי לעזוב. היום אני נודדת הרבה בין הבית בפיקארדי ­ החיות מוצאות מקלט מפני הציידים בגינה שלי ­ לבין ביתי שבדרום צרפת, בכפר רמטואל. אני קוראת הרבה, לא מספיק אולי, שומעת מוסיקה ובעיקר עובדת. אני בוחרת שירים, מכינה את ההופעות ועושה הכל לבדי, עד שאני מרגישה שאני מוכנה.

"אני לא חיה עם הזיכרונות", מוסיפה גרקו. "כל אלה שליוו אותי, כל אותם אנשים גדולים, המשפחה האמיתית שלי, ממילא חיים בתוכי. פרנסואז סאגאן חסרה לי ואני מצטערת על האופן שהיא מתה (סאגאן, שהתמכרה לקוקאין, מתה ב‑2004 בחוסר כל, ג"ל). לעומת זאת אני מקיפה את עצמי ביוצרים צעירים ופתוחה למה שקורה סביבי. אני סקרנית וזה מה שמציל אותי".

בתור ילדה ואחר כך נערה אילמת וביישנית, איך היה לך אומץ לחשוף את עצמך, להופיע לפני קהלים גדולים בכל העולם?

"זה היה מאבק, אתגר, מאבק מתמיד להתגבר על הפחד. גם את זה למדתי בכלא".[1]את ביקוריה בישראל, האחרון שבהם ב‑2007, היא זוכרת בעונג רב: "בעיקר את הפרדסים עם עציהם המלאים באשכוליות ובצדו השני של הכביש חול, הרבה חול. גם הנוער הישראלי מצא חן בעיני, איזה ערבוב של צבעים, איזה צעירים יפים יש אצלכם!

היא לא מתכננת לטווח רחוק: "הכל יכול להיפסק ברגע, בתוך דקה או בתוך שנה. אפסיק רק שארגיש שזה כבר לא טוב. הקהל יסמן לי זאת. בינתיים אני ממשיכה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ