שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ביקורת

נקודת החולשה באלבום החדש שלמה ארצי

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

בסוף האלבום החדש של שלמה ארצי יש שיר קטן ושקט שנקרא "שלא ייעלמו הדברים היפים". "התלבטתי אם להשאיר את השיר הזה באלבום", כותב ארצי בחוברת הדיסק. "הוא ניצח כמה שירי קצב אחרים, אבל זה רק בגלל שמה שאני אומר פה זה בעיני שיא התמימות שהייתי רוצה לומר לכם בבואי לשיר".

ארצי צודק לחלוטין וטועה לחלוטין. הוא צודק בכך ש"שלא ייעלמו הדברים היפים" היה חייב להישאר בתוך האלבום "אושר אקספרס", אבל הוא טועה, לטעמי, בסיבה שהובילה להחלטה הזאת. "שלא ייעלמו הדברים היפים" הוא תוספת חשובה ל"אושר אקספרס" לא בגלל שהטקסט שלו תמים מאוד - מהחומר הזה יש דווקא לא מעט באלבום כולו - אלא בגלל שהמנגינה שלו יפה מאוד.

יופי מלודי הוא לא איכות שכיכבה באלבומיו האחרונים של ארצי, וגם מהאלבום החדש הוא לא בוקע במאסות. ולכן, כשכבר מתלבשת לארצי מנגינה יפה, כזאת שחורגת מהשטאנץ הלא מלהיב שלו בעשור וחצי האחרון, הוא חייב לתפוס אותה בצווארון ולהוביל אותה אחר כבוד לתוך האלבום שעליו הוא עובד. אלא שהנימוק להשארתו של "שלא ייעלמו הדברים היפים" באלבום החדש ("רק בגלל שמה שאני אומר פה זה בעיני שיא התמימות...") עשוי להיות עדות לכך שארצי לא מייחס חשיבות רבה ליופיין של מנגינות. מפתיע? לא במיוחד. גם אלבומיו הקודמים עוררו את התחושה שזה לא שהוא לא יכול לכתוב מנגינות טובות, אלא שהערך הזה כבר לא כל כך מעניין אותו.

אבל שיר כמו "שלא ייעלמו הדברים היפים" מבהיר שמנגינה טובה היא כן ערך קריטי. השיר הזה הוא מעין תפילה, וכמוהו יש לא מעט שירים ב"אושר אקספרס". זה אולי לא מקרה שהשורש ל.ח.ש, על הטיותיו השונות, מופיע כאן שוב ושוב. יש פה ושם דיבור על אלוהים, אבל לרוב אלה מעין תפילות דרך חילוניות, שארצי לוחש לעצמו ולאהוביו. "הלוואי שלא תדעי דברים רעים, שלא יהיה לך יום עצוב, שתתרגשי ותרגשי כמו שאת" ("מת להגיד לך"); "הלוואי יהיה לנו עוד יום מוצלח, שאת חיינו כאן יעיף... ואומץ, עוד פעם אומץ / כשכלום כבר לא דומה לכלום" ("אומץ"); "ושלא ייעלמו הדברים היפים / מעינינו כל יום ויום / שנדע להפנים, שנדע להבחין / בין הרע והטוב" ("שלא ייעלמו הדברים היפים").

כפי שאפשר להבין מהדוגמאות האלה, לתפילות הדרך של ארצי אין תוקף כטקסט כתוב. אבל כשהן נישאות על מנגינה עדינה ויפה, שהופכת את רגע אמירתן לאירוע מיוחד וחד-פעמי, או אז יש להן תוחלת. זה מה שקורה ב"שלא ייעלמו הדברים היפים" וגם ב"אומץ". לעומת זאת, כשתפילות הדרך של ארצי נמסרות בתוך מעטפת מוסיקלית לא יפה, לא עדינה, לא מיוחדת, הן לא רק מאבדות את תוקפן, אלא שהבנאליה של הטקסט מועמסת על הבנאליה של המוסיקה והתוצאה היא שירים שנשמעים ממוחזרים.

הניסיון להבין מה משותף לתפילות המוצלחות ב"אושר אקספרס", ומה מבדיל בינן לבין התפילות הבנאליות, מתנקז בסופו של דבר למלה אחת: תופים. או ליתר דיוק, היעדרם. לטעמי, השירים היפים באלבום החדש של ארצי הם אלה שבהם המתופף יצא להפסקת סיגריה. יש שלושה שירים כאלה: "אומץ" (שבו מככבים אקורדיון ופסנתר) ו"שלא ייעלמו הדברים היפים" (כלי מיתר בחזית) כבר הוזכרו, ומצטרף אליהם שיר הנושא של האלבום, שיש בו אמנם תפקיד קטן של תופים אבל הוא זניח (התופים נכנסים רק לקראת הסוף, וגם אז הם מחווירים בהשוואה לצביטה המקורית והנהדרת של הבנג'ו).

אבל כשהמתופף של ארצי חוזר מהפסקת הסיגריה, העניינים נכנסים לשגרה די מעייפת, וזה מה שקורה כמעט בכל תשעת השירים האחרים באלבום. פתאום המוסיקה נשמעת כבדה, נוסחתית, קצת מסורבלת, לא נושמת, נטולת גרוב. ארצי (שהפיק את האלבום ביחד עם פטריק סבג; את העיבודים עשה בן ארצי) קורא לשירים האלה "שירי קצב", אבל אם קצב אמור להיות אלמנט דינמי ומלהיב, אלה לא שירי קצב אלא פשוט שירים שיש בהם תופים. "שים לב, הטוב מגיע בדממה דקה", שר ארצי בדואט החיוור שלו עם אריק איינשטיין. במקרה של השירים היפים, השקטים ונטולי התופים באלבום החדש, הוא צודק לחלוטין. הלא טוב, לעומת זאת, מגיע באלבום הזה עם בייס-דראם עייף וסנר קהה ובס תבניתי עד פיהוק, שנוטלים את הממד האינטימי והרגיש, ואולי גם את הפוטנציאל המלודי, מרוב תפילות הדרך של ארצי והופכים את "אושר אקספרס", חרף רגעיו היפים, לאלבום בינוני. *

ארצי. "שים לב, הטוב מגיע בדממה דקה"

שלמה ארצי - "אושר אקספרס". הד ארצי/אן-אם-סי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ