כשושן באיזה גן

אלבום המחווה ליוסי בנאי, "שירים אחרונים", שמלכד יחד מלחינים ומבצעים שונים, רווי באהבת החיים - גם כשהם כואבים

בן שלו
בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

האלבום הזה הוא נס קטן. אם צריך לבחור דיסק אחד מכל אלבומי המחווה, ההצדעה וההוקרה לגדולי התרבות הישראלית שיצאו בשנים האחרונות, זהו ככל הנראה האחד. המחשבה הראשונה היא שזאת מצבה נפלאה ומרגשת ליוסי בנאי, אבל בנאי כל כך חי באלבום הזה - גם ככותב המלים, גם כזמר בשני שירים, ויותר מכל כהשראה ענקית למלחינים ולמבצעים האחרים - שהמלה "מצבה" נראית דוממת ועגומה מדי.

אז אולי כדאי להשתמש בדימויים שבנאי עצמו מפריח באחד השירים, "בגלגול הבא", שבו הוא משתעשע במחשבה למה הוא יהפוך אחרי מותו. ציפור קטנה על עץ, שושן באיזה גן, אשכול של ענבים, סתם חרוז מוצלח באיזה שיר - האלבום הזה מרגיש כמו אחת ההצעות האלה: קל תנועה, מלא הומור, רווי ביופי פשוט ויומיומי, אוהב את החיים גם כשהוא כואב אותם.

בנאי התכוון להקליט את השירים האלה בעצמו. הוא בחר את המלחינים (וגם שלח אותם למקצי שיפורים, כפי שמעיד שלומי שבן בחוברת הדיסק), ואף הספיק להקליט שיר אחד גמור ("תרנגול כפרות") וסקיצה לשיר נוסף ("שיר אהבה"). בנאי מת במאי 2006, והשירים נותרו תלויים באוויר כמה שנים. קטף אותם, למרבה השמחה, רע מוכיח, שטיפל בהם ביד אוהבת, יצירתית ורגישה והרכיב, יחד עם גלריה מובחרת של זמרים-מלחינים, אלבום שבניגוד לרוב האלבומים רבי המשתתפים לא נשמע כמו אסופה אקלקטית, אלא כמו אלבום לכיד, ממוקד ונהדר.

צילום: ליהיא לפיד

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות והעדכונים ישירות אליכם

הלכידות נובעת כמובן מרוחו של בנאי, ששורה על כל תו ותג באלבום הזה. "העוגן היה לנסות לדמיין את יוסי לכל אורך האלבום וליצור תחושה כאילו להקת הליווי האופיינית של יוסי הגיעה, גלגלי סרט ההקלטה מסתובבים, אך הזמר בושש ובמקומו שרים זמרים מוכרים ואהובים", כותב מוכיח בחוברת הדיסק. מלים יפות (אפשר לדמיין את בנאי הוגה את המלה "בושש"), אבל יפה עוד יותר היא הידיעה הברורה של המאזין, הרבה לפני שקרא את הצהרת הכוונות של מוכיח, שזה בדיוק מה שקורה בדיסק הזה.

משתתפי האלבום - מיכה שטרית, שלומי שבן, קורין אלאל, ברי סחרוף, ארקדי דוכין, אהוד בנאי, יובל בנאי, עידן רייכל, מאור כהן ופיטר רוט - הלחינו את השירים כשדמותו החיה של בנאי נמצאת לנגד עיניהם, והם ביצעו את השירים כעבור כמה שנים כשדמותו המתה (אך חיה כל כך, כאמור) מרחפת בתודעתם.

הסיטואציה המיוחדת הזאת הובילה אותם לנתיב יצירתי, "בנאי" מאוד, עליז אך מפוכח, עשיר ופשוט כאחד, ונדמה שגדולתו הלא מאיימת של בנאי, גדולת גובה העיניים שלו, מנעה מצב אפשרי של חרדה ממה שיגיד המאסטר. כך או כך, הכתיבה בשביל בנאי הוציאה כמעט מכל המוסיקאים את המיטב.

כוחו של האלבום הזה הוא לא בכך שיש בו שירים ענקיים ונצחיים. אל תחפשו כאן שיר כמו "ערב עירוני", למשל. בנאי כתב שירים שהם הרהורים צנועים וחכמים על אהבה והזדקנות, מלחיני השירים הצמידו להם מנגינות צנועות ומזדמזמות, ומוכיח - שעיבד, הפיק וניגן במרבית הכלים - הלביש את המלים והלחנים בבגדים מוסיקליים קלים, אלגנטיים ומתנופפים ברוח; בגדים שמתאימים לצעידה של אחר צהריים סתווי ברחוב בן יהודה - ירושלים או תל אביב, זה לא משנה. בנאי היה כידוע אזרח כבוד של שתי הערים.

עטיפת האלבום "שירים אחרונים"

בפעם היחידה שבה מוכיח ניסה לחרוג מהאופי הנונשלנטי של העיבודים, כשעטף את הגיטרה והקול של אהוד בנאי בחטיבת כלי מיתר דומיננטית ובלתי שגרתית, יצא שיר שתפריו המוסיקליים גסים מדי (גם המנגינה של בנאי מזכירה מדי שירים אחרים שלו). אבל זאת ההסתייגות היחידה מ"שירים אחרונים", והיא זניחה לחלוטין. שאר השירים, ללא יוצא מן הכלל, נעים בין הטוב מאוד למצוין, וכמה מהם מצליחים לרגש בדרך עדינה ומאוד לא אופיינית לישראל 2012. שנאמר: קנו לעצמכם מתנה לחג.

יוסי בנאי. "שירים אחרונים". הליקון

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ