בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דייוויד לי רות עם היד על הדופק

הוא היה למעלה ולמטה ובשנים האחרונות גם עבד כטכנאי רפואי. דייוויד לי רות חוזר עם אלבום חדש של "ואן היילן", ויש לו מה לומר על תור הזהב של הלהקה

תגובות

אני צריך לברר משהו לפני שדייוויד לי רות ייגש לעניין וידבר על חייו עם "ואן היילן" ועל חזרתו ללהקה שיש הטוענים שהיא להקת ההארד-רוק האמריקאית החשובה ביותר אי פעם: למה נאלצתי לצפות בסרט וידיאו שבו הוא מאלף את כלב הרועים שלו בטרם הורשיתי לדבר אתו?

קשה לדעת מה הסיבה לכך - משום שתשובותיו של רות מתחמקות, מלאות מטאפורות ומשעשעות מאוד - אבל אני מנחש שהמטרה היתה להראות איך חייו חזרו למצב ההתחלתי שלהם. "הרקע שלי הוא באינדיאנה", הוא אומר. "סבי וסבתי באו מאירופה ב-1917 והתפרנסו מעבודה בחנות מכולת, מכרו בירות בדליים בארבעה סנט בשנות ה-20 בניוקאסל שבאינדיאנה, שעדיין היתה כולה סרבלים, עדרי צאן וערבות פתוחות. ליד הבית שלהם נמצאת אוניברסיטת אינדיאנה, שאבא שלי למד בה - הוא היה רופא. אבל בזמן שהתחיל את לימודיו בקולג', כשנולדתי, גרנו בבית קטן בקצה שטח אדמה של חוואי, וכל ילדותי רדפתי אחרי נברנים ותפסתי כלבים בקולר".

בימים אלה יצא האלבום החדש של "ואן היילן", "A Different Kind of Truth" וזו ההקלטה הראשונה של רות עם הלהקה מאז עזב והותיר אחריו ענן של מרירות ב-1985 ואת מקומו תפס האויב המר שלו, סמי הייגר (כבר בשנות ה-70 כינה הייגר את רות "מתרומם", ורות הגיב באומרו שלהייגר יש "בעיה חברתית").

אף שרות יליד אינדיאנה, הוא לאו דווקא נער חוות טיפוסי. דודו מאני ניהל את בית הקפה הבוהמייני "Wha?" בניו יורק שהופיעו בו בין השאר בוב דילן ולני ברוס, ורות היה מבלה שם בילדותו כשבא לביקורים בתחילת שנות ה-60. הוא מעולם לא הצטיין בלימודים, עבר מבית ספר לבית ספר - בגלל בעיות משמעת; אין ספק שהוא חריף מאוד, גם אם לעתים קרובות הוא בוחר שלא להראות את חוכמתו לעולם - עד שעבר לפסדינה שבקליפורניה, בגיל ההתבגרות, ושם למד בקולג' פסדינה סיטי והכיר את האיש שחייו עתידים להשתלב בשלו, גיטריסט צעיר ושמו אדי ואן היילן.

במשך שבע שנים - מצאת אלבום הבכורה שלהם ב-1978 ועד עזיבתו של רות את עמדת הסולן ב-1985 - היתה "ואן היילן" קריקטורה חיה ונושמת של סגנון החיים הרוקנרולי. לעגו להם בגלל הפינוק שבדרישת צנצנת של סוכריות אם-אנד-אם בחדר ההלבשה בכל הופעה, שכל הסוכריות החומות יסולקו ממנה (אף שהסיבה לכך היתה לבדוק את ערנותו של המפיק לפרטים: אם לא הצליח לבצע משימה פשוטה כל כך, באילו מטלות נוספות יגלה אוזלת יד) הם התהוללו בחגיגה של סקס, סמים ואלכוהול. והתהוללו עוד קצת. אם סנסט סטריפ בשנות ה-60 היתה המסיבה, "ואן היילן", כעבור עשר שנים, היתה האפטר-פארטי. והעולם קיבל אותה בזרועות פתוחות: בעידן רות היא מכרה 35 מיליון אלבומים, למרות איכותם המשתנה. היו ללהקה יצירות מופת - אלבום הבכורה, שהיה טלטלה סייסמית ופאנקיסטית, והאלבום האחרון של רות עם הלהקה, "1984" (זה שכלל את "Jump" ואת "Hot for Teacher" המטורף והנפלא, עם הקדמת התופים האפוקליפטית שלו) - והיה "Diver Down" המופק בזריזות, 31 דקות אורכו, מ-1982, שרובו גרסאות כיסוי וקטעים אינסטרומנטליים.

"'ואן היילן' היתה בשבילנו אי בודד", אומר רות. "אם אתה עוצר באי הזה - אנחנו ממליצים שתעצור, אבל אל תטפח תקוות - אל תיסוג! זה היה כמו פורט רויאל במאה ה-18. האי הזה לא היה שייך לאף אחד, בגלל זה הוא היה נהדר".

סיפור קולנועי

אבל אם הם נהנו כל כך כל הזמן, האם המוסיקה שלהם היתה הארד-רוק? "עבדתי כטכנאי רפואי מיד אחרי בית הספר, מכרתי בגדים; ניקיתי חרא באורוות סוסים במשך שנים. הייתי עשיר והייתי עני", הוא אומר. "הרבה יותר טוב להיות עשיר. הרבה יותר טוב". הוא צוחק בצחוק צרוד, צורמני וגדול. "העבודה שלנו היא זכות גדולה. האחים ואן היילן (אדי ואחיו אלכס, המתופף) ואני עבדנו בעבודות מסודרות מגיל 12. עבדתי לפני ואחרי בית הספר באורוות סוסים. הם חילקו עיתונים. היה לי מזל שלא הייתי צריך לעבוד בזה... אפילו ברגעים הכי גרועים, קורה סביבך הרבה שייקספיר. איך אפשר שלא להתפעל מזה? ברגעים הכי בודדים שלך, הכי קטסטרופליים, הסיפור עדיין קולנועי מאוד. אני חושב שהחיוכים היו אמיתיים. אל תטעה ותחשוב שהם היו חיוכים פשטניים - יש הרבה חיוכי פיראטים".

המלה פיראטים נשמעת מדויקת, שכן חברי "ואן היילן" היו מעורבים בקטטות רבות. כשהופיעו בפסטיבל בקליפורניה ב-1983 לפני 375 אלף איש, ומיליוני אנשים צפו בהם באם-טי-וי - תמורת 1.5 מיליון דולר, על פי הדיווחים - רות, שהיה מסטול לגמרי, תקף את ה"קלאש", שהשתתפו גם הם בפסטיבל: "אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהגיד שהוויסקי כאן אמיתי... היחידים ששמים תה קר בבקבוקי ג'ק דניאלס הם ה'קלאש'!" זה קרה כמה רגעים אחרי שפנה לאחד הצופים שרות נעלב ממנו: "היי, בן אדם, אל תתיז עליי מים! אני אזיין את החברה שלך, חבר!"

למן ההתחלה נשמעה "ואן היילן" מיוחדת. האלבום הראשון של הלהקה, בעל הסאונד הנקי והפופי, שינה את פני ההארד-רוק מן הקצה אל הקצה: לא נעשה בו שימוש בטריטון, מרווח השטן, שסימן על פי המסורת את האבדון המטאלי.

השילוב בין פופ שקורץ לטבלאות המכירות לבין גיטרת רוק קשוחה הניב שלל חיקויים בסצינת ההייר-מטאל בלוס אנג'לס - "מוטלי קרו", "פויזן" ודומיהן - שניסו לנטות אוהל על האי של "ואן היילן". "אני לא יודע מי טבע את האמרה שחיקוי הוא הצורה הכנה ביותר של מחמאה", מעיר רות. "אני חושב שדייוויד מאמט טבע את האימרה שהחיקוי הוא הצורה הכנה ביותר של גניבה. סביר להניח שאיזה עורך דין טבע את האימרה המקורית. אז אם חיקוי הוא הצורה הכנה ביותר של מחמאה, אז יש הרבה כלבים שם... במקרה הגרוע אני מרגיש שאני חולף על פני תאונת דרכים ואני מרגיש הקלה שאין נפגעים בנפש".

"ואן היילן" היו הראשונים, והם היו הטובים ביותר. הם נשמעו כמו העתיד (זה לא מקרה שיללת הגיטרה החייזרית של אדי ואן היילן הופיעה בסצינה מתוך הסרט "בחזרה לעתיד" כדי לשכנע את ג'ורג' מקפליי שהוא חווה ביקור מממד אחר). "Eruption", סולו הגיטרה המפורסם מהאלבום הראשון של "ואן היילן" - וצלצול ההשכמה של "בחזרה לעתיד" - הראה לדור חדש של נגנים איך עושים את זה: לא צריך עשר דקות כדי להביא את הסולו לשיא - מאה שניות יספיקו.

אם מסתכלים מקרוב, אומר רות, קל להבין מה מקור ההשראה של "ואן היילן". "אני יכול להצביע על מקום מסוים ולהגיד: כאן אנחנו מחקים את אריק קלפטון; כאן אני מחקה את הקול של דייוויד בואי; כאן זה ברוס ספרינגסטין" - הוא שר בקול מחוספס ומחקה את "הבוס" - "דיאמונד דייב, אתה איש גדול!" - והוא פורץ בצחוק - "אבל ככה יוצרים סאונד ייחודי. אם יש לך מזל ויש לך סאונד כזה, אין שום דרך אחרת. אני חיקיתי הכל, מריקוד הסטפס של האחים ניקולס ועד ל'או יה!' של מיק ג'אגר. אבל מסיבה כלשהי, זה תמיד נשמע לך כמו דייוויד לי. וכשאדוארד מנגן, גם אם זה קטע שאף פעם לא שמעת, אתה מזהה אותו מיד, מהר כמו הגיטרה של ג'ימי".

הסיומים הכי טובים

רות מציין עובדה מכריעה: הם מעולם לא היו סתם להקת מטאל, אף שהם חוללו מהפכה בז'אנר. "מטאל זו מלה ספציפית מדי", אומר רות. "השכונות שגדלנו בהן, למדנו, רכשנו השכלה מוסיקלית, היו שכונות נפרדות מאוד, שלא כמו למשל בניו יורק, שמר צ'ין גר שם ליד מר סטיינברג, שמשלם שכר דירה למר פאטל, וכולם מדברים סרבו-קרואטית. זה בגלל בתי הספר. כאן (בקליפורניה), שכונת הגלישה של חוף וניס שונה מאוד ממלאכי הגיהנום של סן ברנדינוס. כשיורדים מדרום לכביש המהיר של המעגן: ‘קה פסה? על מה אתה מסתכל?' וכל זה משתלב במוסיקה של ‘ואן היילן'. אפשר לשמוע את זה - זו מוסיקה רבגונית ורועשת אבל אפשר להרגיש את התפרים".

השכונות האלה, בצירוף הגניבות מספרינגסטין ומבואי ומייפ הרבורג, הן מה שהקנה ללהקה את ייחודה. אפילו בהקלטות הדמו שהקליטו עם ג'ין סימונס מ"קיס" ב-1976 הם נשמעים כמו להקה יחידה במינה. "זה לא קסם", אומר רות ומנסה להסביר. "זה מדע. ומה שיפה במדע הוא שהוא נכון, אם אתה מאמין בזה ואם לא".

ואז אנחנו יוצאים לדרך. "למשל, תוכנית האוטובוסים באמריקה התחילה ב-1966 ואחותי ואני נשלחנו ללמוד בבתי ספר במרחק שעה וחצי נסיעה, ש-95% מהתלמידים בהם היו שחורים ודוברי ספרדית. היום אני מקשיב רק לאר-אנ'-בי מכל תקופה שהיא, לא חשוב, לא חשוב בכלל, מביג-בנד סווינג ועד כל מה שמשמיעים בביטפורט (חנות מוסיקה שמתמחה במוסיקת דאנס אלקטרונית). האחים ואן היילן למדו ברידג'מונט היי. "ראית את הסרט ‘נעורים בקצב מהיר'? זה היה בית הספר התיכון שלהם - 98% היו ג'ף ספיקולי (גיבור הסרט), והבית של הריף האימתני, וכל סיום של כל שיר צריך להישמע כמו מלחמת העולם התשיעית או סוף העולם. מי מצטיין בסופים יותר מ'וואן היילן' בהופעה חיה? אשלח לך כרטיס. אני מוכן להתווכח על זה. ללא ספק, זו הלהקה עם הסיומים הטובים ביותר. נכון? הם נשמעים כמו הסוף של הכול. תנכ"יים. וסולו הגיטרה? זה אייקון דתי, שלא נופל מכמה מענפי הספורט המקצועי הפופולריים שלנו, שלטענתי הם דתות. תניח את הכדורגל על הרצפה - אני מוכן להתווכח". הוא צוחק. "ככה אנחנו עושים את הסולו". הוא צוחק שוב. "ואתה תדע מתי יגיע הסולו, כי תשמע צרחה. יש רגעים מיוחדים. אם תשלב את השניים מה שתקבל הוא הארד-רוק משנות ה-70. נהנינו מהפרסום שלנו בשנות ה-80, אבל לא היה לנו מה לעשות עם זה מבחינה מוסיקלית. ואפשר לפרש את זה בארבע דרכים שונות, תלוי איך אמרתי את זה באותו רגע".

אחרי שעזב את "ואן היילן" הוא פתח בקריירה עצמאית שנפתחה בעוז וגוועה בשקט, אך הוא מצא עניין חדש בחיים, עוד לפני שחזר והתאחד עם "ואן היילן" לסיבוב הופעות ב-2007 "אני טכנאי מוסמך לרפואת חירום בניו יורק". זה נשמע לא סביר, אבל חיפוש באינטרנט מעלה שזה נכון. "בכרטיס שלי מופיעות יותר ממאתיים קריאות טלפוניות לעזרה בשש השנים האחרונות. אני חי חיים שונים לגמרי מחוץ לבמה".

ועם זאת הוא בחר שוב להירתם לעגלת "ואן היילן". האם ייתכן שהוא ואדי ואן היילן - למרות המרירות הפומבית ששררה ביניהם - זקוקים זה לזה כדי ליצור כל דבר שיתקרב באיכותו ליצירתם הטובה ביותר? לראשונה רות משתתק - אחרי חצי דקה הוא חוזר לדבר. ולבסוף הוא אומר: "ברור. הבחנה מדויקת. ברור". כשהם כל אחד לחוד, הם הערות שוליים; יחד, הם ספר. "למדנו יחד בבית הספר. פשוטו כמשמעו. למדנו תיאוריה ותזמור יחד. לשנינו יש רקע דומה באופן שבו למדנו. אכלנו מכף ידם של מורים מזרח-אירופים. מורים מזרח-אירופים לא ידידותיים". ובמשך זמן רב היו להם מטרות משותפות: "בעיני זו תמיד היתה קבוצה שאני חלק ממנה. אף פעם לא חשבתי שאני במעמד של רוד סטיוארט, ראיתי אותנו כמו רולינג סטונז או הסקס פיסטולס. אני חושב שגם אדוארד חשב ככה".

והאם הידיעה שאתם זקוקים זה לזה החריפה את המתחים ביניכם? שוב מגיעה תשובה ארוכה, מתפתלת, נפלאה. "אלוהים, בוא נחזור שוב למאה ה-17. אנשים לא הבינו בפסיכולוגיה, כן? הראית להם תוכן רגשי וגרמת למישהו לבכות והם חשבו שיש שם שדים. אחת הביקורות הטובות ביותר שאפשר לקבל לדעתי היא מאנשי הכפרים, אם הם הרגו את כל השחקנים וקברו אותם ליד הצלב כדי שהרוחות שלהם לא ירדפו את הכפר - כי כולם יצאו מההצגה בוכים וצוחקים והם לא הצליחו להבין למה. היום אנחנו נותנים להם פרס אוסקר על טלטלה רגשית כזאת. העובדה שאנחנו בני אדם, זו הסיבה לחלק גדול מזה.

"בוא נחזור לתיאוריה. מה זו אמנות? התשובה פשוטה לדעתי - משהו שמאלץ אותך לחשוב, וזה יכול להיות עותק חדש של ‘השור הזועם' או תוכנית הריאליטי ‘משפחת קרדשיאן'. אותן שאלות יישאלו ואתה תיאלץ להתעמת עם עצמך, ותיאלץ להחליט מה עמדתך לגבי כל דבר, מפוליטיקה של גזענות ועד עיצוב שיער. והאם יש ביניהם הבדל באמת? אתה מבין אותי? אתה תשאל את אותן שאלות וזאת האמנות. וזה גרם לך להטיל ספק יותר מקופסת המרק המזוינת שוורהול מכר לנו. או ניסה למכור לנו. תעלה את השאלה הזאת לדיון. אתה אתי? אתה נאלץ להיכנס לוויכוח. וכתוצאה מזה, להתווכח על הלהקה שלנו ועל הרוקנרול שלנו - אפשר לעשות את זה ללא ספק זמן ארוך יותר מאשר להקשיב למוסיקה שלנו".

ואז הוא צוחק צחוק גדול וקולני, ומספק את נקודת המבט המפוכחת שמתלווה לגיל 56, דרך עיניו של אדם מאושר ומודע לכך שיש בחיים יותר מלהגיד לעולם שהוא יכול לקפוץ. "המוסיקה של ‘ואן היילן' היא ויסקי בכוס חד פעמית. מנות קטנות ולא כל ערב".

מאנגלית: אורלי מזור-יובל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו