בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ראיון

אביב גפן נשאר הילד הרע גם בפריים טיים

אחרי דרך מפותלת בת 20 שנה, אביב גפן הגיע אל הקונסנזוס. אלא שגם שם הוא רוצה לזרוע זרעים של מהפכה. מסע בין השוליים למרכז

66תגובות

עם גבות או בלי גבות - זאת השאלה. אביב גפן יושב מול המראה בחדר האמנים ומתלבט עם המאפרת שלו, אורית צפתי, איזה פרצוף יראו 6,000 האנשים שכבר מתחילים למלא את ביתן 1 בגני התערוכה בתל אביב. כמעט 20 שנה הם ביחד, גפן וצפתי, מאז הקליפ של “עכשיו מעונן”. חברי “התעויוט” באו והלכו, ילדי אור הירח התחתנו והולידו ילדים, והיא ממשיכה לאפר את גפן. רק הגיטריסט הראל בן עמי, שמספר שהוא היה המאפר הראשון של גפן, לפני שצפתי נכנסה לתמונה, יותר ותיק ממנה בפמליה שמקיפה את הזמר.


לא פשוט להיות המאפרת של גפן. לא רק שהוא מעשן בזמן שהיא עובדת על הפנים שלו, הוא גם מנגן בגיטרה ומזמזם תוך כדי העבודה. אבל אחרי כל כך הרבה שנים, אחרי מאות אם לא אלפי הופעות שמתחילות תמיד בטקס הזוגי שלהם, לא נראה שהעשן והתזוזות מפריעים לצפתי. אהבה גדולה שוררת בין הזמר לבין המאפרת שלו, שלא לדבר על כך שהעבודה עם גפן היא פרנסה קבועה וגם אתגר מקצועי. אף מאפר אחר של מוסיקאים בישראל לא נהנה מקליינט שהמסקרה והאייליינר הם אלמנטים כל כך מהותיים בפרסונה שלו.


אז מה בנוגע להופעה הלילה? התוכנית המקורית היתה למחוק לגפן את הגבות וליצור לו מראה מטריד ומערער. “הבאתי אתי רפרנס”, אומרת צפתי ומראה תמונה של אדם נטול גבות. האסוציאציה הראשונה היא כמובן הדמות שגילם בוב גלדוף ב”החומה”, סרט ותקליט שהפכו את עולמו של גפן בילדותו. אבל בחדר האמנים, שבו יושבת רויטל ורטנסקי, מנהלת הקריירה הבינלאומית של גפן, אין התלהבות גדולה מהמראה הזה.


ורטנסקי נגד. צפתי שומרת על נייטרליות. אם היא תומכת במראה נטול הגבות, היא לא אומרת את זה. גפן מתלבט. “אני חייב מוסיקה”, הוא אומר, הולך למחשב הנייד שלו, מתקתק עליו, ואת חדר האמנים ממלאים צלילי בוסה נובה. המאפרת מראה לגפן ולוורטנסקי אפשרות נוספת: פרצוף שאת רוב שטחו מעטרים שני משולשי טורקיז סימטריים. המראה מעט עתידני, מרהיב ביופיו, ואינו מטריד כמו הפרצוף נטול הגבות. נראה שיש לנו וינר.


אבל גם משולשי הטורקיז אינם מלהיבים את גפן. הוא ניגש למחשב, מפסיק את הבוסה נובה, מחליף אותה ב”Visions of Johana” של בוב דילן, חוזר לכיסא האיפור, ולבסוף מחליט ללכת על מראה יותר סולידי - איפור כבד סביב העיניים, לק שחור בציפורניים, וזהו פחות או יותר. בהשוואה לרוקר הישראלי הממוצע, הוא נראה עדיין כמו אייקון גלאם, אבל בהשוואה לאביב גפן הצעיר, הוא נראה מהוגן למדי.

“בוא לא נתחכם. ניתן להם את מה שהם מכירים”, אומרת ורטנסקי לגפן, שנראה שקוע במחשבות שאינן קשורות לאיפור שלו. על מה אתה חושב, שואלת ורטנסקי. “שיר עם רז כן או לא ואיזה”, הוא יורה. רז, למי שנחת מהירח, היא רז שמואלי “דה וויס”. פחות משעתיים לפני ההופעה, גפן עדיין התלבט אם לארח אותה ‏(בסופו של דבר היא לא שרה, אולי כדי לא לבזבז כוחות לפני הגמר של תוכנית הטלוויזיה, שהתקיים כעבור יומיים‏).


דניאל צ'צ'יק

“אתה זוכר שמחר ב–11 וחצי אתה צריך להיות בנוה אילן ‏(שם מצולמת ‘דה וויס’‏)”, אומרת ורטנסקי לגפן. ודאי שהוא זוכר. לכאורה, גפן אמור להתרעם על כך שכמה שעות אחרי הופעת הענק שלו ‏(ועוד בלילה שבו הפסידו שעה בשל המעבר לשעון קיץ‏), הוא צריך להתייצב באולפן טלוויזיה המרוחק שעת נסיעה מביתו. אבל הוא מקבל עליו את דין ההפקה ללא תלונות.


הוא מאושר להיות ב”דה וויס”. הוא גם יודע, ואין לו בעיה להודות בכך, שלולא “דה וויס”, ההתנפלות על הכרטיסים להופעה בגני התערוכה לא היתה כל כך מסיבית ‏(לדברי מנהלו של גפן, מאיר קוטלר, כל 6,000 הכרטיסים להופעה נמכרו שבועיים וחצי מראש‏).


באמצע האיפור, כשצפתי עובדת על הציפורניים של גפן, נכנס לחדר האמנים אבי צבי, מנכ”ל רשת. הוא קורא לגפן “מתוקי”, וגפן מושיט לו את המרפק ללחיצה, שלא ייהרס הלק. “אתה לא מאמין מה קורה בחוץ, כל רחוב רוקח פקוק לגמרי בגלל ההופעה שלך”, אומר צבי בעיניים זורחות לטאלנט שלו, ואחר כך הם מדברים קצת, שלא לציטוט, על הדו־קרב הטעון בין “דה וויס” ל”אח הגדול”. “אז אתה נשאר להופעה?” שואל הזמר. “לא, אני לא יכול”, משיב מנכ”ל הזכיינית. “למה? תישאר”, אומר גפן, כמעט מתחנן. “אני מצטער, אביב, אני לא יכול”, אומר צבי.


הצעקה התפרצה


כאשר התחיל גפן את הקריירה שלו, הוא היה נער בן 18 ששר לקהל של נערים ונערות בני גילו. עכשיו, כשהאלבום “עכשיו מעונן” חוגג 20 שנה ‏(19 שנה ליתר דיוק, אבל מי סופר‏), הוא כמעט בן גילו של מנכ”ל הזכיינית שבתוכנית הדגל שלה הוא מככב. ייתכן שלהכרה שלו בעובדה שהוא כבר אינו צעיר יש חלק בכך שהוא העדיף את האיפור הסולידי יחסית על פני המראה המטריד נטול הגבות. ייתכן גם שלחוויה שהוא עבר ב”דה וויס” יש יד בדבר.


אחד הדברים שהכי מלהיבים את גפן בכל הסיפור של “דה וויס” הוא התגובות שהוא מקבל מהאנשים ברחוב. “לא חזיתי את הממדים של הדבר הזה”, הוא אומר. “זה כאילו שפתאום אנשים מכירים אותי. כמו השכן הזה שתמיד כולם נבהלים ממנו, ופתאום הם מכירים אותו ומתברר שהוא נורא מקסים. אלה היחסים ביני לבין עם ישראל. עד עכשיו לא ממש הכירו אותי. קראו אותי תחת סלוגן מסוים, שמאל פוליטי. לא קיבלו אותי ככה, כמו שאני, יושב בסלון שלהם ומדבר. מיליון איש, בכל מקום, גם בהתנחלויות”.


אבל מה זאת אומרת “לא ממש הכירו אותי”? אתה אחד הזמרים הכי מפורסמים בישראל. הרדיו לא מפסיק לנגן את השירים שלך כבר 20 שנה.


“את השירים מכירים, אבל את האופי לא. זה העניין. ב’דה וויס’ אני בלי איפור. אנשים למדו להכיר את האופי האמיתי שלי, והתגובות על הדבר הזה הן קיצוניות. האהבה שאני מקבל היא בעוצמות שלא יכולתי לחזות”.


אתה מרגיש שאנשים שהיה להם אנטי כלפיך, בגלל האיפור ובגלל הזיהוי הפוליטי שלך, שינו את דעתם עליך?


“כן. ולמה זה? למה הם אומרים: ‘רגע, הוא לא בדיוק מי שחשבנו שהוא’? כי הם רואים אותי באמת, בלי פילטרים. ישר לווריד. אני אצלם בסלון, מדבר על מוסיקה, בלי איפור. אני לא ‘המוזר ההוא’. זה כאילו הבדל נורא שטחי, אבל הוא משנה המון דברים. גודל האהבה הוא פסיכי. אני בהלם ממנה. מכל המנטורים, אני יצאתי הכי מורווח מ’דה וויס’. לקחתי משם הכי הרבה”.


מוטי קיקיון

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות אליכם

גפן מצטייר ב”דה וויס” כאדם כן, שנון, מהיר מחשבה, חביב. לא עממי, אבל גם לא מתנשא. השהייה במחיצתו לפני ההופעה בגני התערוכה מאשרת את הרושם הזה. כל הניסיונות למצוא עדויות לנרקיסיזם, התנשאות וגינוני סופרסטאר עולים בתוהו. הנה הוא יושב בחדר כעור מאחורי הקלעים וטורף תפוחי אדמה ועוף מצלחת פלסטיק עם שאר הנגנים.


כשמנהל ההפקה שלו, אדם בעל חזות של מטאליסט, מתקרב, הוא אומר בשקט: “הוא מתעב את המוסיקה שלי. שים לב. תגיד”, הוא פונה אל מנהל ההפקה, “השיר ‘עורי עור’ - כמה הוא גרוע? מ–1 עד 10”. מנהל ההפקה חושב כמה שניות ואז אומר “מינוס 6”. כולם צוחקים וגפן עושה תנועה של מירכאות כפולות עם הידיים ואומר: “מטאליסט”.


אחר כך, בחדר האמנים, הוא נחמד אל כל מי שנכנס - גם אל האדם ה–26 ששואל אם הוא מתרגש, וגם אל זה שנכנס בזמן שהוא מחליף מכנסיים. כשהוא מכפתר את החולצה שלו, מול הראי, נעמדת לידו אשתו, שני פרידן, שגבוהה ממנו בכמה סנטימטרים. “אנחנו כמו ג’רי הול ומיק ג’אגר”, היא אומרת, וגפן מתקן: “הגרסה העזתית”. “האמת שאני יותר יפה מג’רי, והוא פחות יפה ממיק”, מוסיפה פרידן.


ההופעה בגני התערוכה, שהתקיימה ביום חמישי שעבר, היתה ההופעה עם הכי הרבה קהל בקריירה של גפן ‏(לא כולל פסטיבלים המוניים שבהם הופיע לצד אמנים אחרים‏). “עשיתי כמה האנגרים בחיים שלי”, אומר גפן ‏(הוא מתכוון להאנגר 11 בתל אביב, שמכיל כ–3,000 צופים‏), “אבל זאת פעם ראשונה שאני מופיע מול 6,000 איש שקנו כרטיס להופעה שלי. אם הכרטיסים היו נגמרים שלושה ימים לפני ההופעה, זה היה הגיוני. אבל שבועיים וחצי מראש ההופעה סולד אאוט, בלי מוזמנים, בלי כלום? זה מדהים”.


טלי שני

מאחר שזאת היתה הופעה שחגגה 20 שנה ל”עכשיו מעונן”, גפן ו”התעויוט” ביצעו בה כמעט את כל שירי האלבום ‏(בצד להיטים מאלבומים אחרים וכמה שירים חדשים‏), והריכוז של שירים מתחילת שנות ה–90 הזכיר את עלייתו הדרמטית של גפן על במת המוסיקה הישראלית. היא התרחשה אמנם כבר באלבום הבכורה שלו, “זה רק אור הירח”, אבל התקבעה כדבר בלתי מעורער ב”עכשיו מעונן”.


חרף גילו הרך, גפן התגלה באלבום הזה כמלחין מצוין וכיצרן להיטים מעולה. יותר מחצי משירי האלבום צרובים במוחו של כל מי שהאזין לרדיו באותן שנים, גם אם הוא לא נמנה עם המחנה המתגבש של ילדי אור הירח. אבל כישרון ההלחנה של גפן, קריטי ככל שיהיה להצלחתו, לא היה החידוש שהוא הביא אז למוסיקה הישראלית. החידוש שהוא הביא קשור לדרמה שהוא יצר סביבו.


השירים של גפן הצעיר דיברו בשפה שהפופ הישראלי לא עשה בה שימוש עד אליו: השפה הנרגשת והכואבת, הנאיבית והמוגזמת, השטחית והאמיתית, של גיל הנעורים. גפן דיבר את השפה הזאת ללא עכבות וללא בושה, והוא יכול היה לעשות את זה בין השאר מפני שהוא עצמו, כמו הקהל שלו, היה בגיל הזה, שבו כל אהבה היא נצחית, כל שנאה היא אינסופית וכל משבר הוא טוטאלי.


 

לא רק שגפן שלט בשפה הלוהטת של גיל הנעורים ‏(וידע להצמיד לה מלודיות מנצחות‏), הוא גם הוסיף שמן למדורת הדרמה בזכות ההבנה החשובה שלו ששירים אינם מחויבים למגבלות של המציאות ‏(כזכור, הוא הרג את אמא שלו ובכה על קברה באחד השירים‏), ובזכות ההכרה בכך שהוא עצמו אינו מחויב למראה האפרורי של הרוקר הישראלי הממוצע. הבגדים והאיפור, תיאטרון הרגשות, הטקסטים הסנסציוניים, המניפולציות התקשורתיות ‏(למשל, השער במוסף “7 לילות” של העיתון “ידיעות אחרונות” שבו נכתב על חזהו החשוף של גפן: “טוב למות בעד עצמנו”‏) - לא היה אפשר להתעלם מהילד.


אבל האם הילד ידע מה הוא עושה? האם האיפור הכבד והכתיבה הסנסציונית היו מעשים מחושבים שנועדו למשוך תשומת לב? “שום דבר לא היה מחושב”, אומר גפן. “הלוק שלי הושפע מזה שגדלתי על בואי ועל ניק קייב. תמיד התאפרתי - למסיבות, לבית ספר. מאוד אהבתי אופנה. הייתי לוקח מסבתא שלי חליפות איב סן לורן מהסבנטיז. הייתי מאוד קאמפ, בלי קשר למוסיקה.


“היה בי צורך להמציא דמות, פשוט כדי ליצור עניין. זה נשמע נורא קיטשי, אבל אתה לא יכול להבין כמה משועמם הייתי כילד. כמה שעות הייתי עומד מול השדות כשההורים שלי היו בלונדון או סתם מעשנים ג’וינטים עם חברים. הייתי נורא משועמם ודי דחוי חברתית. חיים אללה יסתור. בכלל לא חיים. אז הייתי צריך להמציא עולם וירטואלי, ואלה היו השירים”.


ובעולם הווירטואלי הזה אפשר היה להרוג את אמא?


“אני לא מבין מה מוגזם בשיר הזה. היו לי חרדות ושרתי את הפחד שלי. כל מלה בשיר הזה היא אמת. הייתי ילד נורא חרד. עברתי דברים שאנשים אחרים לא עברו - אהבה עצומה, שנאה עצומה, הורים שלא מקשיבים. המון קונפליקטים שילד בגילי לא אמור לעבור. עברתי אותם בגאון, אני חושב. זה דרש המון כוח.


 

“’עכשיו מעונן’ הוציא ממני את כל הקישקעס החוצה”, הוא ממשיך. “אז התחילו התקפי החרדה שלי והמחשבות האובדניות. הייתי לוקח ואבנים באולפן”.


את מפלס החרדה של גפן בהיותו בן 20, חובב אסטרונומיה בהתהוות, העלו הרצאות על אינסופיותו של היקום מפיו של טכנאי ההקלטות ראובן שפירא. “השתגעתי מהדברים שהוא סיפר לי, החרדה שלי נעשתה יותר חריפה”, מספר גפן. “זה לא סתם הצעקה הזאת ‘אנחנו דור מזוין’. היא לא היתה בשיר המקורי. כבר ניגנו את השיר בלי הצעקה, ואז פתאום היא התפרצה והוספתי אותה”.


רצית שישמעו אותך בגלקסיות אחרות?


“לא יודע. כל השיחות האלה על היקום האינסופי והתקפי החרדה, זה פשוט הוציא ממני את הצעקה הזאת”.


לנפץ גיטרה ולנוח


“עכשיו מעונן” נעל את ההדרן בהופעה המצוינת של גפן בגני התערוכה, ואם לומר את האמת, הצעקה בסופו נשמעה קצת חלולה. כמו שִחזור מאולץ של רגע אמיתי ונפיץ מהעבר הרחוק. העובדה שגפן ריסק את הגיטרה החשמלית שלו בסיום השיר ‏(אבל לא את הגיטרה שבה הוא ניגן בכל ההופעה, אלא גיטרה שהוגשה לו בתחילת “עכשיו מעונן”‏) רק החמירה את המצב. זה נראה כמו מחווה מחושבת לימים שבהם לשבור גיטרות על הבמה היה מעשה חתרני.


מבחינה מוסיקלית, זה לא סוד, לא מעט שירים של גפן רוכבים על האסתטיקה של הימים האלה, של הרוק הקלאסי משנות ה–60 וה–70. הוא מלחין מוכשר מאוד, עם אינסטינקטים מלודיים מעולים, אבל הוא חדשן די קטן.

רק אל תגידו לו את זה. “אני מערער על הקביעה שלך”, הוא יורה מיד. “החיבור של גיטרות דקות עם אוברדרייב ‏(סאונד מסוים של גיטרה חשמלית‏), יחד עם כינורות - לא שמעתי את זה בישראל עד היום. ואתה יודע שבאולפנים יש דבר שנקרא נגינת פסנתר אביב גפן סטייל? משה לוי, לואי להב ועופר מאירי אמרו לי את זה”, הוא מספר בגאווה על מה ששמע משלושה מהמפיקים הגדולים בישראל.


מה זה נגינת פסנתר אביב גפן סטייל?


“נגינה בסיסית, ללחוץ על המקשים מאוד חזק”.


בקיצור, נגינה של מישהו שלא ממש יודע לנגן.


“פסנתרן חרא בגדול”, צוחק גפן. “וזה לא רק זה. יש סאונד שאני המצאתי: סינתסייזר עם סאונד של כינורות. אבל עזוב, זה ישעמם את הקוראים”.


למה? זה מעניין. תמשיך.


“בכל שיר שלי יש למטה כמה שכבות של סאונד כינורות בסינתסייזר. על זה אני מוסיף כינורות אמיתיים, חיים, שמכפילים את הסאונד של הסינתי. ועל זה אני שם שלוש קרנות יער. זה מה שנקרא, שתדע, הסאונד של אביב גפן”.


ה–wall of sound של אביב גפן.


“זה, יחד עם הגיטרות ריקנבייקר הדקות עם האוברדרייב, זה סאונד שלא היה לפני שאני הבאתי אותו. המוסיקאים יודעים את זה”.


עזוב את הסאונד. בשירים עצמם אתה לא חדשן גדול. וזה בסדר גמור.


“אתה שוב טועה”.


איפה?


“איפה לא? טועה .all the way לפני לא אמרו...”


אני לא מדבר על טקסטים. מהבחינה הזאת אני מסכים שהכנסת רוח חדשה לפופ הישראלי. אני מתכוון למוסיקה. לפעמים נדמה שאתה כל כך מעריץ את המוסיקה מהסיקסטיז, שאתה ממש מתבטל בפניה.


“לא. אני לא כזה צר אופקים. קח את ‘אור הירח’. נכון, הוא מתכתב עם הסבנטיז, אבל הגיטרות הן הבי מטאל מהניינטיז. זה ברור לכל מוסיקאי בכיתה א’. עשיתי משהו שהוא מאוד שלי. שורשים ישראליים, סשה־ארגוביים, עם החוף המערבי של שנות ה–60”.


אורי גרשוני

הזכרת את נגינת הפסנתר אביב גפן סטייל. אתה לא חושב שקצת הגזמת עם זה? לפעמים נדמה שלחצי מהשירים שלך יש בדיוק אותו קצב פסנתרי כבד.


“בלב שלם. בהרבה אהבה. אני גם לא סובל את כל הנודניקים האקספרימנטליים. זה מעייף אותי. ‘רדיוהד’ מבחינתי זה סיפור עצוב. אני מת עליהם. תום יורק הוא האחרון שאני מגדיר אותו כגאון אללה יסתור. אחריהם אף אחד לא עושה לי את זה. אבל מ’Kid A’ הם הלכו לאיבוד, חוץ מ,’Everything in Its Right Place’ שזה השיר הכי טוב שנכתב בכלל מאותה תקופה ועד היום”.


אתה לא מסכים שהניצוץ האקספרימנטלי הוא סם חיים בשביל מוסיקת פופ?


“כן. אבל אם אתה ממציא, תמציא. כל החיפושים האלה נראים לי נורא מעייפים. זה מגיע לרוב על חשבון השיר עצמו. הפקה זה מגניב, אבל לא על חשבון השיר. זה הסיפור של התקופה שלנו. ההפקה מנסה לפצות על שיר בינוני. לי זה מאוד מפריע. בגדול, מה שחסר במוסיקה של השנים האחרונות זה שירים טובים”.


אם משתמע מהדברים האלה שגפן הוא לא פריק של הפקה נוצצת, זה לא נכון. באלבום החדש שלו, “פסיפס”, יש שני שירים שבהם ההפקה מדברת לא פחות מאשר השיר. גפן הפקיד את הפקת השירים האלה, “טיפות” ו”ריק בבית”, בידיו של עופר מאירי. “ההפקות שלו מאוד אינסטנט, מאוד fashionable, מאוד ,”up to date אומר גפן. “אני חושב ש’מטרופולין’ ‏(הפרויקט שמאירי מנהיג‏) זו הבשורה הכי חשובה שיצאה מישראל בשנים האחרונות”.


אבל השתמשת במלה “אינסטנט”. אני מסכים אתך, ובעיני זאת מלה לא טובה.


“נוראית”.


אז איך זה שאתה שלם עם השירים האלה?


“כי זה הקטע של ‘פסיפס’. יש שירים מכל מיני סוגים. יש שירים עם הפקה מאוד סבנטיז, ולידם יש שירים כמו ‘טיפות’ שההפקה שלהם מאוד אינסטנט. אלימה אפילו. מה שעופר עשה ב’מטרופולין’ זה לקחת את כל האדג’יות של התקופה שלנו ולהפוך את זה לשירה, לא פחות מזה. הוא גאון מסוגו, ואני יודע על מה אני מדבר”.


 

אני לא אוהב את הטאץ’ שלו, גם בשירים החדשים שלך, בגלל ממד האינסטנט שעליו דיברת.


“אז אתה לא מבין. הוא לקח את אווירת הקוק התזזיתית...”


את מה?


“את אווירת הקוק הזאת, האדג’יות של התקופה. בעיני זה מדהים, ואני מקשיב להכל. ברמה של ההפקה, זה מרגש אותי. אני יודע שיש אנשים שלא אוהבים את זה, אבל זה כמו שכולם צוחקים על ‘קולדפליי’. ההפקות שלהם גאוניות, לא יעזור לאף אחד בית דין”.


איך זה שאני לא שומע את זה?


“כי אין לך מושג. כי אתה אידיוט. כי מי שמבין איך הם עושים את זה, מבין כמה זה טוב. קח את ‘Paradise’. שיר אידיוטי, הפקה מדהימה. אותי זה מרתק, אבל זה כנראה עניין של טעם”.


אם כבר מדברים על ענייני טעם, אתה יודע מה הכי מפריע לי במוסיקה שלך?


“אני מקשיב. תרגיש חופשי לקטול את אמא שלי. לא אכפת לי”.


מפריע לי שמבחינה קצבית אין בשירים שלך דינמיקה. זה כמעט תמיד אותו מקצב כבד ומונוטוני. אני מנחש שמוסיקה שחורה, למשל, היא לא כוס התה שלך.


“כלום. כלום. פרינס זה שחור? גאון. סטיבי וונדר גאון. אבל אתה צודק לגמרי: אני לא איש של גרוב בכלל”.


היפ הופ?


“שונא”.


פאנק?


“מתעב. לא סובל את זה. איך אפשר לאהוב את זה?”


רגאיי?


“איכס. אני לא מבין איך אפשר לאהוב רגאיי. המוסיקה נותנת כל כך הרבה יותר. ‘פלויד’, ‘רדיוהד’, ‘ג’נסיס’ הישנים. איך אפשר לאהוב רגאיי ולא את זה?”


אפשר גם וגם. ג’יימס בראון?


“חחחחחחחחח”.


אפשר להגיד לך משהו חריף שאמרת לי קודם?


“בטח”.


אתה אידיוט.


“בסדר. שלח לי לינקים. נסה לשכנע אותי” ‏(בשיחה עולה שמו של מפיק ההיפ־הופ ד”ר דרה. למחרת גפן שולח מסרון: “ד”ר דרק”‏).


לא מתחשק לך לפעמים לברוח מאזורי העצב והיגון שבהם מסתובבים כל השירים שלך? לבטא, נגיד, רגש כמו שמחה?


“לכתוב על שמחה זה טמטום”.


שמחה זה לא אומר בהכרח חאפלה.


“אין לי חיבור לזה. אצלי מוסיקה זה סוג של מפלט, של שופר. שירים שמחים והומוריסטיים מבאסים את התחת שלי. לא סובל את זה. נראה לי חסר משמעות. שירים אמורים לרפא, לצעוק. אני לא אדם דיכאוני, בכלל לא, אבל מה שהקהל מקבל זה ריכוז של רגעים פחות טובים שלי”.


מרדף אומלל


האלבום החדש של גפן, “פסיפס”, נולד כרצף של סינגלים שנהפכו לאלבום, ושניים מהסינגלים האלה, “נוסטלגיה” ו”טיפות”, עוררו בתחילה את הרושם שזה עשוי להיות אלבום שבו גפן מפנה את מבטו לאחור ובוחן מה השיג ולא השיג בחייו. “נוסטלגיה” אפילו כולל מה שנשמע כמו הצדעות מפורשות של גפן לשני שירים נוסטלגיים של אביו, “אתם זוכרים את השירים” ו”יכול להיות שזה נגמר”.


“ממש לא”, הוא אומר. “’פסיפס’ זה אלבום בלי קונצפט. אין סיפור. בשנה האחרונה יצא שהיו לי כמה מפגשים מאוד מוצלחים עם מוסיקאים אחרים - עידן רייכל, אביתר בנאי, שרון ליפשיץ. אז אמרתי לחברת הליקון: עזבו אתכם מקונצפט, יש כאן הרבה יהלומים, הרבה פנינים, בואו נשים אותם ביחד”.


“פסיפס” משקף את התובנות של גפן בנוגע למעמדו של הדיסק בעידן האינטרנט. “אמן חייב להתייחס שיווקית לרוח הזמן”, הוא אומר. “הרגלי הצריכה של מוסיקה השתנו בצורה קיצונית. אם אתה מוכר לדודים ודודות - מירי מסיקה, רייכל, ארצי - אז הכל בסדר. בחגים יקנו אותך. לא כמו פעם, אבל יקנו. אבל ילדים לא מכירים חנות דיסקים. האמן צריך להתייחס לזה. הנשק שלי זה להפציץ בסינגלים מכל כיוון אפשרי. מיליון ממתקים בקופסה. זה הכוח של ‘פסיפס’. כל אחד יכול להקשיב וליהנות ממשהו”.


זאת אמירה קצת מפוקפקת, לא? אלבום שמציע משהו בשביל כל אחד.


“לא. הכל זה אני. כל השירים הם בנפשי ובדמי. אבל הכוח של ‘פסיפס’ הוא שיש בו הרבה להיטים. אם לא היו בו כל כך הרבה להיטים, לא הייתי מוציא אותו. אני מרגיש חזק עם הדיסק הזה, אבל בגדול דיסק זה דבר מאוד מיושן”.


גפן אומר שההישג הכי גדול שלו בשנים האחרונות, שבהן הוא מקליט ומופיע עם “בלקפילד”, הלהקה הבינלאומית שלו ושל סטיבן וילסון, הוא ההשתחררות מהתלות בקהל הישראלי. “אני מאוד אוהב אותו, אבל כבר אין את התלות הזאת”, הוא אומר. “יש משהו נורא עצוב במרדף של מוסיקאים ישראלים אחרי אותם 100 אלף אנשים. זה קורה לכולם. שלום, פוליקר, ארצי, אני. המרדף הזה אחרי אהבת הקהל הוא מרדף די אומלל.


 

“בטור האחרון עם ‘בלקפילד’ הופענו, יחד עם ‘אפקס טווין’, מול 10,000 איש בפינלנד. זה היה מדהים. עמדתי שם ואמרתי לעצמי: ישראל זה הבית שלי, אבל אני כבר לא צריך אותם, אני לא חייב לרדוף אחריהם. אני לא בלופ הזה. אני לא צריך להופיע אם לא בא לי. עד לטור האחרון של ‘בלקפילד’ לא הצלחנו להביא בכל הופעה 2,000 קוני כרטיסים, ופתאום, בטור של ‘DNA’ ‏(האלבום האחרון של ‘בלקפילד’‏), זה קרה. זה השאיר חותם נורא גדול, עם המון ביטחון, והקהל בישראל קלט שאני לא תלוי בו. אני מרגיש את זה. וכמו עם בחורה, כשאתה לא אחריה ועליה כל הזמן, קורים הדברים הכי טובים”.


לווילסון הוא קורא “המנטור שלי”. גפן התוודע ל”פורקיופיין טרי”, הלהקה של וילסון, בסוף שנות ה–90, וחשב שמדובר ב”פינק פלויד החדשים”, כהגדרתו. הוא כתב לווילסון, ביקש להיפגש אתו בלונדון ונתן לו סקיצה. כעבור שבוע התקשר וילסון ואמר שהשיר מקסים. “אחרי השיחה הזאת בכיתי שעתיים”, מספר גפן. “זה היה רגע מאוד משמעותי בחיים שלי”.


“בלקפילד” פועלת כבר כעשר שנים, וגפן מספר שבאלבום האחרון מרכז הכובד של הלהקה עבר אליו. “זהו, לקחתי פיקוד מלא על ‘בלקפילד’”, הוא אומר. “אני רוצה לעשות עם הלהקה הרבה יותר. אני רוצה להיות אדון לעצמי, לא להיות כבול ללוחות הזמנים של סטיבן. לא רוצה שיהיה מרווח גדול בין האלבומים של הלהקה. אז החלטנו שאני המפקד של ‘בלקפילד’. אני בפרונט. באלבום האחרון כל השירים שלי. את כל הפרומו אני עשיתי. סטיבן עושה את מה שהוא טוב בו. הוא באולפן. הוא הרי גאון בסאונד”.


הוא יודע גם לכתוב שירים.


“ל’בלקפילד’ פחות. לסגנון הזה פחות. אז עכשיו הטורים לא תלויים בו. הוא יכול להצטרף, אבל הוא כבר לא חייב להיות שם. אני הפנים של הלהקה”.


אתה לא חושש שאתם עלולים לקלקל דבר שכבר עובד טוב?


“עבדנו מאוד חכם כמעט עשר שנים. החדרנו אותי לאט לאט. כל הזמן ‘אביב, אביב, אביב’. עוד שיר, ועוד שיר, וזה כל הזמן גדל. עכשיו אנחנו עושים את הפוש האחרון כדי שאני אוכל להוביל את הלהקה בעצמי. כי אני הלב של ‘בלקפילד’. תמיד הייתי. אתה נמצא בפינלנד, או בניו יורק, וההופעות מצליחות, ואתה לא רוצה להפסיק רק מפני שלסטיבן יש התחייבות אחרת. אתה רוצה להמשיך, עוד שבוע, עוד שבועיים. זה לא נרקיסיסטי”.


לא אמרתי שזה נרקיסיסטי.


“מה שכן, בקטע הזה אני בולדוזר. דיסק הסולו שהוצאתי באירופה ‏(,’Aviv Geffen’ יצא ב–2009‏) מאוד עזר לי בקטע הזה. עברתי הרבה דברים, צברתי הרבה כוח. חיממתי את ‘יו–2’ ואת ‘פלסיבו’. זה נותן לך קלף מיקוח בלהקה. ‘יו–2’ לא רצו את ‘בלקפילד’, הם רצו את אביב גפן. גם ‘פלסיבו’. כי הם לא אוהבים פרוג־רוק ול’בלקפילד’ יש תווית של פרוג. אז הרגשתי מספיק חזק כדי להגיד לסטיבן שאני רוצה פיקוד. והוא היה אציל נפש. הוא היה יכול להגיד: ‘חביבי, לא’”.


נדמה שבישראל קצת מתקשים לפרגן לקריירה שלך בחו”ל. מה אתה חושב על זה?


“אפשר לבדוק את זה. לכו לאינטרנט. מי שבקיא בתעשייה יודע מה זה אומר להופיע בפרדיסו באמסטרדם או באולם הגדול של שפרדס בוש אמפייר בלונדון. הופעתי עם ‘יו–2’, זה צולם. בונו הודה לי, זה מתועד”.


אי-פי

אז למה לא מפרגנים לך בארץ?


“מרמור. זה אנושי בעיני. אם זה היה קורה למישהו אחר, היה לי כואב. מישהו אחר מופיע עם ‘יו–2’? הייתי מת מזה. הייתי מת מקנאה אם הייתי יושב בבית והיו אומרים לי שאמן ישראלי אחר ממלא אולמות, ואני לא מתכוון להופעות מול קהל יהודי ולא להופעת התרמה לבית חולים שניידר, אלא לקהל של קוני כרטיסים. תכתוב את זה”.


תמיד היה לך כזה ביטחון עצמי?


“תמיד היתה לי אמונה בעצמי כיוצר”.


אמונה מוחלטת?


“מוחלטת”.


שום סדקים?


“שום סדקים. כלום. אני כותב שירים נהדרים בעיני. אני שומע דברים שלי מתחילת הדרך ועד עכשיו, ואני גאה בזה. אני מאוד שלם עם כל מה שאני מוציא”.


באחת התוכניות של “דה וויס”, כשהוזכר שמו של ברי סחרוף, אמרת “הוא יותר גדול ממני”.


“נכון. אני אומר תמיד: מתי, שלום וברי מעלי. פאקט. עובדה. עם כל מה שאמרתי, אני יודע את מקומי. הם מעלי. רק הם, אגב, פה בישראל. שלום, מתי וברי”.


שאני אתחיל למנות מוסיקאים אחרים שעשויים להיות יותר טובים ממך, או שזה מיותר?


גפן מהרהר כמה שניות, סורק במוחו את מפת המוסיקה הישראלית, ואז אומר “כן. שלום, מתי וברי. הם מעלי, יותר מוכשרים ממני. זה בדוק. אני שומע את השיר ‘האחר’ של ברי. הוא יותר מוכשר ממני. כספי - הלחנים שלו משאירים לי עשן. וגם שלום. יש לי לאן לשאוף”.


כשהשיחה נסובה עוד רגע על סחרוף, גפן אומר: “ברי היה יכול להיות המגה סטאר של ישראל, אבל זה לא בוער בו. הוא לא רוצה לכבוש. זאת המלה. אין לו את יצר החזירות שלי יש. אני חזיר. לגמרי. לכבוש, לשלוט. לחלק מהאנשים זה יכול להיראות בעייתי, אבל בעיני זה לגדול. לא להיות חזיר זה מנוון. בגלל החזירות שלי הגעתי לכל ההישגים שלי. בישראל אני בסדר, מוכר, מצליח, אבל זה מעולם לא הספיק לי. רציתי עוד. להופיע עם זה, עם ההוא, עם ‘פלסיבו’, עם ‘יו–2’. ו’בלקפילד’. וסולו בחו”ל. כל הזמן לגדול, זה מאוד חשוב. אני לא סובל עצלנים”.


וזה עושה את חייך יותר מאושרים או פחות מאושרים?


“יותר מאושרים. זה מרגש אותי. אני לא מוכן להיות כלוא בישראל. כשאתה רק בישראל זה כאילו שיש להב על הצוואר שלך. אתה תלוי בקהל והקהל, כמו כריש, מריח דם. לא הייתי יכול לחיות בשלום עם הידיעה שזה מה שיש. היום העולם פתוח, ויש הרבה אנשים שיודעים מי זה אביב גפן. אתה יודע מה זה ש–20 אלף אנשים באירופה קנו את האלבום החדש של ‘בלקפילד’ ויודעים את המלים בעל פה?”


במה זה שונה מ–20 אלף איש בישראל?


“כי זה בעולם. לפעמים, כשאני טס לאירופה, אני עובר מעל גרמניה או בלגיה וחושב: ‘יש כאן כמה בתים שיש בהם את הדיסק שלי. זה מדהים. הים הארור הזה, סוף סוף חציתי אותו’. זה כיף גדול. הרבה אמנים ישראלים כאילו כבשו את חוץ לארץ, ואחר כך אתה רואה שהם בעצם הופיעו באירוע של הקהילה היהודית. ההישג שלי מאוד גדול בעיני”.


בזכות אילו תכונות הגעת אליו?


“כישרון, דרייב, חזון. מה שאני רוצה להשיג בחיים זה שבכל עיר מרכזית באירופה ובאמריקה אני אוכל להביא קהל של 1,000 איש לפחות. בכל עיר מרכזית. זה לא כל כך הרבה, ולי זה מספיק. שבכל זמן נתון אני אוכל לעלות על מטוס בבן גוריון, לנחות בכל עיר מרכזית שהיא, ולמלא אולם של 1,000 איש, ולא קהל יהודי או ישראלי אלא קהל מקומי שמכיר את השירים ואוהב אותם”.


מותר להיות מוזרים


באמצע הראיון עם גפן ניגש לשולחן בחור צעיר, נותן לגפן פתק ויוצא מבית הקפה. בפתק נכתב כך: “לא רציתי להפריע, אבל גם לא יכולתי לפספס את ההזדמנות. אני מודה לך שבחרת להיכנס לפריים־טיים ולהיות חלופה לבינוניות השלטת. אתה לוחם לא אלים של תרבות”.


גפן הצטרף ל”דה וויס” בין השאר כדי להזכיר את קיומו לקהל הלא טבעי שלו - “הקהל הצעיר צעיר והקהל המבוגר”, כהגדרתו. אבל ככל שהתוכנית התקדמה, הוא השתכנע שהוא ממלא תפקיד חשוב במערכה על עתיד התרבות הישראלית. “יום אחד אתה תבין שנזרעו כאן זרעים של מהפכת תרבות”, הוא מכריז.


מהפכה? עד כדי כך?


“ללא כל ספק. חד משמעית”.


איך?


“מזנים אותנו כמעט עשור. מאכילים אותנו זבל. הפריים־טיים מפציץ אותנו בשירים בינוניים, שירים קליטים, אם אפשר בלי מסר. מסטיק לאוזניים. זמרים מלוקקים. פתאום, ואני לוקח לעצמי קרדיט גדול על זה, רואים בפריים־טיים דברים אחרים. בעיקר בקבוצה שלי. זה בסדר לזייף. מותר להיות מוזרים.


“אחד כמו ליאונל ‏(פרטיין‏), הוא לא היה עובר בשום תוכנית. לא היו מבינים אותו. בהתחלה של ‘דה וויס’ כולם שנאו אותו. אף אחד לא הסתובב חוץ ממני. גם הקהל בבית לא סבל אותו. ופתאום הוא נהיה כוכב. כולם מתים עליו. זה חינוך. או דנה דור ‏(מתמודדת בקבוצה של גפן שהגיעה עד לשלבים האחרונים‏). אז היא מזייפת. היא לא מירי מסיקה. וזה בסדר, כי יש לה ים רגש”.


אבל עדיין מדובר באנשים צעירים שמבצעים בכישרון שירים קיימים. איך פורמט כזה יכול להיות מהפכני אם אין בו תוכן מקורי?


“אתה כל כך שטחי. מעולם לא היו בפריים־טיים שירים כמו אלה שאני בחרתי בשביל הקבוצה שלי. ‘פלסיבו’ בפריים־טיים. ‘סנואו פטרול’. אפילו חוה אלברשטיין ו’סליחות’. רגילים כאן לשירים מסחריים למות, ופתאום בקבוצה שלי רואים דברים אחרים. אתה יודע מה זה בשביל ילדים בני 14 עם גיטרה על הגב? אתה יודע מה זה שהילדים האלה יבינו שאמנות נוצרת דווקא מסטיות?”


גפן מספר שהוא אמר לחברי הקבוצה שלו פעם אחר פעם שבתור זמרים מתחילים, הם תלויים “כמו בלוני חמצן” בשירים מקוריים. אבל האם “דה וויס” מקדמת יצירה מקורית או מנוונת אותה? “ברור ש’דה וויס’ מתבססת על שירים מוכרים. אחרת אף אחד לא היה רואה אותה”, אומר גפן. “אבל חשפתי את הקהל למוסיקה טובה. הסברתי שזמר לא צריך להיות מלוקק. אמרתי שמותר לשיר מוזר, שמותר פתיחות ארוכות של גיטרה. וראו את זה מיליון איש והרבה מוסיקאים לעתיד. אלה הניצנים של המהפכה”.


גפן - אולי המתנגד הנחרץ ביותר, חוץ מיהורם גאון, לגל הים־תיכוני החדש - גאה מאוד בכך שלגמר של “דה וויס” לא הגיע אף זמר מסלסל. “זה מדהים”, הוא אומר. “זה קיצוני. אחרי ששמענו כל העונה סלסולים, ציונות, ישראל. התחלנו כמו מג’יק ואן וגמרנו כמו הטיטאניק. אני לוקח לעצמי את הקרדיט בגדול”.


על מה? מה הבעיה עם זמרים מסלסלים?


“אין בעיה, אבל האג’נדה שלי היתה שיש עוד דרכים להיות אותנטי. לא חייבים לסלסל. לא חייבים קול גדול. ומאוד הפתיע אותי שהקהל הבין את זה. אני מרגיש כאן דריסת רגל גדולה שלי”.


ואולי זה הנרקיסיסט שבך? המחשבה שאם אתה נמצא ב”דה וויס”, אז התוכנית חייבת להיות בעלת ערך תרבותי.


“לא. ממש לא. באתי לשם עם אג’נדות מאוד ברורות והצלחתי בהכל. הכנסתי סוס טרויאני לתוך הפריים־טיים”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו