עכשיו מעושן - מוזיקה - הארץ

עכשיו מעושן

הפרסונה החדשה של אביב גפן כאקדוחן מלים הצליחה לעורר כלפיו חיבה גם בקרב מי שלא נמנו עם אוהדיו. לא רק בטלוויזיה, גם בטוויטר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ליאת אלקיים

המאבק בין אביב גפן לרמי קליינשטיין היה למרכז הדרמה של התוכנית “דה וויס”. למעשה, פרט לרגע הפרישה של יובל דיין, המאבק העוקצני ‏(בעיקר מצדו של גפן‏) בין נער הרוק בן ה–40 לבין קליינשטיין היה לתוכן הטלוויזיוני המדובר והאטרקטיבי ביותר שהיה לתוכנית להציע. יש מי שהטיל ספק באותנטיות ובעוצמה של המאבק ‏(קליינשטיין עצמו, למשל‏) ויש מי שטען שמקור המוטיבציה למריבה היה מובנה בפורמט, חלק מהנחת היסוד של התוכנית. לאלה וגם לאלה מומלץ להביט ימין ושמאל ולהבחין שהמריבה המריאה אל מעבר לגבולות המסך הגדול. שיאה כמובן בציוץ של גפן: “רמי קליינשטיין - ז’קו צדק”.


כמעט כל שיחה שניסיתי לנהל השבוע בניסיון לפענח את סוד הצלחת הפרסונה הטלוויזיונית של גפן הסתיימה בשורה התחתונה הזאת. אף אחד, כולל אני, לא הצליח להסביר מה בדיוק בקליינשטיין מעורר סלידה כה עמוקה, אבל לטעמי, חלק נכבד מהצלחתו של גפן היא ביכולתו למצב את עצמו נגד קליינשטיין, האיש שצופי “דה וויס” אהבו לשנוא.


גפן (שני משמאל) ב"דה וויס"צילום: ינאי יחיאל

במידה מסוימת, המיצוב הזה מגוחך והוא דומה במידה רבה למאבק בין הימין הישראלי לשמאל הישראלי. שניהם נמצאים במרכז הקשת, זה רק המאבק שמחדד את ההבדלים הקטנים ביניהם. אמנם קליינשטיין מסתובב עם מועמד לראשות הממשלה ומטביל גם את התמרים שלו בדבש, אך בהתחשב בכך שגפן הגשים את החלום הבורגני האולטימטיבי - גר בצהלה ונשוי לדוגמנית - גם הוא לא יכול ממש לטעון שהוא השוליים האוונגרדיים.


גילוי נאות: בניגוד לליאונל פרטיין ורז שמואלי, לא הייתי מהילדים שהניחו שמצדו האחורי של גפן זורח אור הירח. נהפוך הוא. מבחינה מוסיקלית, גפן מעולם לא היה מהיוצרים החביבים עלי. הטלוויזיה היא הפורמט היחידי שבו אני מחבבת את גפן וגפן, מצדו, גם הוא מחבב את עצמו לא מעט.


מקובל לומר שגפן היה ישיר בתוכנית, אבל לא אכזרי, סיימון קאוול הישראלי מינוס אפקט הרוע. גפן מעז להפגין תשוקה בולטת למוסיקה וזו הופכת אותו למנטור מצוין ‏(בהקשר הזה, קשה שלא לחשוב על תוכנית הריאליטי המבוזבזת “נינט טייב - האלבום הראשון”‏).


מעבר לכך, נוכחותו ובחירותיו המוסיקליות חושפות ריק בעולם הריאליטי המוסיקליים הישראלי, ריק של גיטרה. זהו עולם שבו הרוקנרול נשלח לעמוד בפינה חשוכה מאוד ובו מקסימום, פעם בעונה, מבליח קאוור אחד מרוכך לשיר של ברי סחרוף ‏(מה קרה ל”הקליק”, לאלפנט, ל”נושאי המגבעת”, לפורטיס המוקדם, ל”כרמלה גרוס ואגנר”, שלא לדבר על מאיר אריאל?‏). בעולם כזה קשה שלא לברך על נוכחותו של גפן, שדאג לייצוג הולם יותר לז’אנר מוסיקלי שלם שנדחק לשוליים.


ואם כבר חיבה לגפן הטלוויזיוני, אזי אהבה ממש לגפן האינטרנטי. אם נדמה שהפורמט של “דה וויס” נועד למענו, הרי שבטוויטר גפן מתגלה כמבריק ממש, אקדוחן של מלים. בין דיווחים על סינגלים ובירות עם ברט אנדרסון מ”סוויד”, הוא עוקץ את כל מה שזז - משלומי שבת ועד דפני ליף ‏(לאחרונה הוא מציע: “את באנגליה? בואי נשתכר או נעשה צדק או משהו”‏). קשה שלא לצחוק כשקוראים ציוצים כמו “עכשיו אחרי שאסי וארז נכנסו לבית האח הגדול כל מה שנשאר זה להכניס לשם גם את צביקה הדר, לנעול וללכת”.


לרגע נדמה כי הפרסונה הטלוויזיונית הראשונה של אביב גפן - זו של תיכוניסט סהרורי, אילם כמעט, שמאוהב בדנה ברגר ומביא לה צב ‏(בתוכנית הטלוויזיונית “עניין של זמן”‏) - נמחקת כליל, ובמקומה בא אביב גפן חדש. ביוני. ומשוכלל. עתיר ביטחון עצמי וחברים מז’אנר בר רפאלי. ואז מגיע הציוץ הבא: “אתמול עשיתי אהבה עם 6,000 איש והיום אין לי עם מי ללכת לסרט”. מה שמוכיח שגם כאשר מגיע האביב, עדיין מעונן.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ