די-וי-די

הכי קרוב להופעה של "כמיקל בראדרז"

מארז חדש הכולל תיעוד הופעה חיה מספק חוויה מסוג אחר, שמצליחה להמחיש את האווירה המאגית והאקסטזה שמלוות את הופעות הצמד

משה קוטנר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
משה קוטנר

שיתוף הפעולה בין "כמיקל בראדרז" לבמאי אדם סמית החל ב-1994, בהופעה הראשונה של ההרכב. הוא היה וי-ג'יי במועדונים שההרכב תיקלט בהם במזרח לונדון והתבקש לספק את הצד הוויזואלי להופעה החיה הראשונה שלהם.

סמית היה מעורב מאז בכל הופעה של "כמיקל בראדרז" - הצמד אד סימונס וטום רולנדס - והיקף עבודתו גדל ביחס ישיר להצלחת ההרכב: מההופעה הראשונה, שנמשכה כ-20 דקות ושהעבודות הוקרנו בה על מסך בגודל סדין מול 200 איש, המופע התארך ל-90 דקות אינטנסיביות מול קהל של 15 אלף איש, שרואים את ההקרנות האימתניות של סמית מזנקות מתוך מסכי ענק.

בשנים שבהן נוצר שיתוף הפעולה בין סמית ל"כמיקל בראדרז", אמצע שנות ה-90, הווי-ג'יי היה זרם אמנותי שהתפתח במהירות בתרבות המועדונים. בעוד שהתחום נזנח במועדונים עם השנים, הווי-ג'ייז' נהפכו לחלק בלתי נפרד מהופעות גדולות ופסטיבלים.

בעזרת סמית נהפכו ההופעות של "כמיקל בראדרז" לחזיון ראווה רב עוצמה וסוחף, ולמעשה הדרך היחידה להבין ולחוות את החזון של הצמד. "אל תחשבו", החבילה החדשה שהם מוציאים עכשיו, כוללת די-וי-די ואלבום בהופעה חיה המספקת את החוויה הכי קרובה להופעה של הצמד. הדיסק, הכולל את הקטעים המפורסמים של הצמד כמו "Leave Home/Galvanize", שני שירים של הצמד שחוברו לאחד, ו"בלוק רוקין ביטס", לצד שאגות הקהל, הוא מסיבה מרגע שהוא מתחיל לנגן, אבל האטרקציה האמיתי היא דיסק הדי-וי-די.

בזכות הצילום והבימוי של סמית הסרט הוא בעל אופי קליידסקופי, תלת ממדי, בעוד שנוכחותם של הצמד על המרקע מינימלית. הדימויים כוללים עבודות וידיאו-דאנס לצד אפקטים היפנוטיים המוקרנים על מסכים, בקרני לייזר וכהולוגרמות המרחפות מעל ראשי הרוקדים, מרקם פסיכדלי הנמנע משימוש בקלישאות המוכרות של הסגנון.

ההופעה המתועדת צולמה בקיץ שעבר בפסטיבל "פוג'י רוק" ביפאן. הפסטיבל מתקיים על צלע הר וצוות של 20 צלמים התפרש ברחבי האתר כדי לתפוס כל זווית אפשרית. לצד צלמים מקצועיים כמה מהמצלמות ניתנו לבאי הפסטיבל כדי שיתעדו את נקודת מבטם.

"כמיקל בראדרז" התפרסמו בזכות סדרת להיטים שהצליחו לתווך לקהל את הצליל האלקטרוני הקלאבי - החל בשיתוף הפעולה עם נואל גאלגר בקטע האינדי-דאנס "סטינג סאן" וכלה ב"היי בוי היי גירל" שהביא את הרייב למצעדים. גרסאות ההופעה של השירים הרפתקניות יותר. המקצבים נעים בין ברייק-ביט רוקיסטי לטכנו והאוס, כשבכולן נשזר אלמנט האסיד הפסיכדלי כבסיס המרכזי. ההיצמדות לאסיד קשורה גם בנאמנות לאתוס של מסיבות האסיד-האוס המחתרתיות של שנות ה-80. פולחן האישיות של הרוקנרול נעדר. מה שקורה בקהל הוא מרכז המסיבה, בעוד חברי הצמד נצפים רק לרגעים קצרים ולעתים רחוקות.

"כמיקל בראדרס". מימין: אד סימונס וטום רולנדסצילום: קרקס

לכל אורך המופע שורה אווירה מאגית, ההבעות בקהל עוברות בין אקסטזה לאימה, אבל רק לקראת סופו מגיע לשיאה תחושת החוויה הדתית. זה קורה בקטע "סופר פלאש" כשעל מסכי הענק מהבהבים פלאשים של מצלמות שנהפכים לסירנות של ניידות משטרה - עזרים לא מקובלים, המתגלים כאפקטיביים. ברגעים שבהם עומד מול הקהל חבר הצמד אד סימונס, ידיו פרושות כמו מטיף דתי אוונגליסטי, על רקע קטע הטכנו ההיפנוטי שלא מפסיק לטפס למעלה, הקהל נראה כשקוע בתפילה. זה מסוג הרגעים שסביבם נוצרו דתות, אבל למרבה השמחה "כמיקל בראדרז" מסתפקים בינתיים בתואר הרכב ההופעות האלקטרוני הטוב בעולם.

"כמיקל בראדרז" - "Don't Think" (הליקון)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ