בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להלחין את שקיעתה של הטיטאניק

"התרכזתי בדקות האחרונות בחיי הנוסעים שהיו על האונייה", מסביר המלחין האנגלי גאווין בראיירס, שכתב ב-1969 את היצירה "טביעתה של הטיטאניק"

תגובות

"שקיעתה של הטיטאניק היא מכרה זהב למשוררים, היא חזיון מרהיב ביופיו, היא חומר למחשבה למי שבצמרת" – כתב הנס מגנוס אנצנסברגר בשירו "השקיעה של הטיטאניק, מעין קומדיה". לא רק למשוררים. גם לסופרים ("כל אדם לנפשו", בריל ביינברידג') לקולנוענים (ג'יימס קמרון) ולמלחינים אסון הטיטאניק מהווה השראה. במקרה של בראיירס, מוזיקאי אקספרימנטלי, באסיסט וצ'לן שבא ממוזיקה קלאסית וניגן בשלישיית ג'אז בשנות השישים, מדובר ביצירה מוזיקלית הנעה בין נשגב למעורר אימה.

"טביעתה של הטיטאניק" של בראיירס היא יצירת מופת אינסטרומנטלית שכל כולה חוט ענוג, צליל אחד, החוזר כמו מתוך טראנס היפנוטי, על אותה פראזה, כמעט, בשינויים קלים, בביטוי גאוני של תחושת הזמן החולף ומתקתק לאיטו לאחור את שעותיהם הקצובות של כל מי שהיו על הספינה, 2208 נוסעים ואנשי צוות, מרגע ש"הספינה-שאינה-מסוגלת-לטבוע" פגעה בקרחון ב-14 באפריל, 1912 בשעה 23:40, עד לטביעתה המוחלטת, שעתיים ו-40 דקות מאוחר יותר, ב-15 באפריל 1912 בשעה 02:20

בראיירס מביא את המשפט המוזיקלי היחיד של היצירה לכדי שלמות. כמו לומר את המשפט "חזיון מרהיב ביופיו, חומר למחשבה" במאה דרכי ביטוי שונות. העומק מצוי בשוני באינטונציה. בראיירס בונה את האלבום כולו סביב רגע מונוטוני אך  מכשף. מינימליסטי כמו הבדידות עצמה, ומכונס בעצמו כמו שרק נדון למוות שהשלים עם קצו יכול להיות מופנם.

גטי אימג'ס

גאוין בראיירס נולד במזרח יורקשייר. הוא למד פילוסופיה באוניברסיטת שפילד ועוד שלוש שנים הקדיש ללימודי מוזיקה. הוא החל לנגן באס בשלישיית ג'אז ב-1962 בטרם פנה לכיוונים יותר נסיוניים,  מופשטים, שהולידו ב-1969 את "טביעתה של הטיטאניק".

בינואר 1993 ביום הולדתו ה-50 פגשתי את בראיירס באנגליה, במרכז ברביקן בלונדון. היה זה בדיוק ביום בו העלה שוב גרסה חיה של היצירה. אחרי הקונצרט הצלחנו לשוחח קצת. "תמיד ריתקה אותי הפרשה הזו, של טביעת האוניה הענקית", אמר בראיירס, "אניות רבות טבעו והוטבעו, אבל הטיטאניק הפכה לסמל, בגלל הפאר וההדר, בגלל שאמרו עליה שהיא חסינה וחזקה ואפילו קראו לה על שם האל היווני טיטאן, בגלל השחצנות והביטחון העצמי המופרז ששקעו כמו הספינה עצמה תוך כמה שעות אל תוך הים, בגלל כל מה שהתגלה ועדיין מתגלה על הטיטאניק. אותי עניינה במיוחד עדותו של הרולד ברייד, שסיפר על התזמורת שהמשיכה לנגן בספינה עד לרגע האחרון, לנגן עד המוות".

בראיירס מתכוון לעדות שהתפרסמה בניו יורק טיימס ב-19 באפריל 1912 ובה תיאר ברייד, מרכזן ברשת הטלפונים, את מפגן האומץ של התזמורת שניגנה בספינה השוקעת. ברייד סיפר שמרגע ההתנגשות בקרחון, דרך חילוצם של מי שניתן היה לחלץ בספינות ההצלה (המועטות) ועד שהטיטאניק "התהפכה קדימה, צוללת עם חרטומה קדימה, כמו ברווז", התזמורת לא חדלה לנגן. את הרגטיים העליז של תחילת הערב, לפני ההתנגשות, החליפו נעימות ליריות, עגמומיות, שהיוו את פס הקול לטביעה, לשקיעה, אל מצולות הים, אל המוות. "הייתי 150 מטר מהתזמורת, בים, עם חגורת הצלה", מתאר ברייד את הרגעים האחרונים, "והתזמורת ניגנה את 'סתיו', קטע המנוני, זה היה מעורר השראה, המעשה שלהם...הוא היה אצילי באופן שקשה לתאר".

בראיירס מספר שהוא לקח את חמש הדקות האחרונות הללו, ובנה מהן את יצירתו הארוכה. "ניסיתי להבין איך זה נשמע, מוזיקה שוקעת, אל תוך המים, איך זה נשמע ממש ברגע שהמים מכסים את הנגנים, ועד שזה נפסק לגמרי, כשהמים מכסים את המיתרים, ולא נשמע יותר צליל. זו המוזיקה של הסוף. מוזיקה עד הסוף".

במקור, בראיירס כתב וביצע את היצירה בשנת 1969. "סטודנטים בפורטסמות' הזמינו ממני עבודה ליצירת אמנות קונספטואלית שהוצגה בתערוכה שם", הוא מספר. "זה עניין אותי ליצור משהו כזה, שמחבר בין מוזיקה מולחנת לבין אמנות בגלריה". שלוש שנים אחר כך, בקווין אליזבט הול בלונדון, בראיירס העלה ערב מיצירותיו, והנגנים ביצעו גם "שקיעתה של הטיטאניק". באולם ישב צעיר תמהוני, שנראה כמו חייזר בבגדיו הכתומים המוזרים וההדוקים, בחור שהיה אז קלידן בלהקה שעבדה על תקליט הבכורה שלה. הלהקה היתה רוקסי מיוזיק והקלידן היה בריאן אינו הצעיר. "הוא פנה אלי אחרי הקונצרט", נזכר בראיירס, "ושאל אותי אם יש הקלטה של היצירה. אמרתי שלא. ואז הוא אמר: אז כשאפתח את חברת התקליטים שלי, אני ארצה שתקליט את זה בשבילי".

שלוש שנים מאוחר יותר אינו כבר היה מחוץ ל"רוקסי מיוזיק" והחל לבנות את מעמד העל שלו כממציא האמביאנט, יוצר מקורי ומפיק גאון. הלייבל של אינו, "אובסקיור", הוציא לאור את "טביעתה של הטיטאניק"  ובמשך הזמן עוד תשעה תקליטים נוספים של גאווין בראיירס.  בהקלטה הראשונה של היצירה ב-1975, המינימליזם היה חריף יותר. בהקלטה השנייה החיה ב-1990 בראיירס הוסיף שתי מקהלות, אחת של ילדים ואחת של ילדות. "זה פשוט העצים לי את תחושת העצב, קולות הילדים, הידיעה שהיו ילדים על הספינה בזמן האסון".

ואין מלה אחרת לתאר את ההאזנה לתקליט הזה של גאווין בראיירס, ולא חשוב באיזו גרסה, האולפנית או זו שהוקלטה מאוחר יותר מול קהל,  חוץ מאשר "היפנוזה". הרבה מעבר למוזיקה עצמה, המבוססת על עבודת מיתרים (התזמורת של הטיטאניק כללה גם שני פסנתרנים, אבל הם לא ניגנו ברגעי הסוף, מכיוון שכלי הנגינה שלהם הושלכו ונסחפו עם ההתנגשות).

"טביעתה של הטיטאניק" מהפנטת ועצובה עד כדי כך שאי אפשר להפסיק אותה ברגע שמתחילים. זהו תיאור בצלילים - של צ'לו אבל גם של כלי מטבח, קולות מדברים ורעשים שונים - של טביעת הספינה ההיא שאמרו עליה שלעולם לא תטבע. "המטרה שלי היתה לפסל בצלילים את השקיעה", מודה בראיירס. "שכל מאזין יוכל להרגיש כאילו הוא שם, על הסיפון של הטיטאניק, שההאזנה תגרום לו לראות תמונות, דמויות, להרגיש תחושות. לכן גם הוספתי ברקע גם הקלטות של דברים אחרים, שאינם כלי נגינה".

הסופרת ילידת ליברפול, בריל ביינברידג', כתבה את "כל אחד לנפשו" (תורגם לעברית וראה אור בהוצאת כנרת זמורה, 1997) בהשראת היצירה של בראיירס. ביינברידג' הפכה את הטיטניק וגורלה למסגרת שבה מתרחש תהליך התבגרות מואץ של נער, ההופך לגבר במהלך ארבעה ימים. הכוריאוגרף אהד נהרין יצר לפני שנים רבות עבודת מחול מהפנטת לפי היצירה של בראיירס ללהקת בת שבע. מאה שנים לטרגדיה ועדיין טביעת הטיטניק נתפסת כמשל דתי, כטרגדיה יוונית, שבה היוהרה ושאננות-היתר נענשו באכזריות איומה. גם בלי לראות ולקרוא אפשר לעצום עיניים ולשמוע את יצירתו של בראיירס, את יופיה של השקיעה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו