בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בגינה של רובינשטיין

ארבעה ילדים נולדו לפסנתרן ארתור רובינשטיין, אף אחד מהם לא בחר במוסיקה כעיסוק בלעדי. ג'ון, בנו הצעיר, מדבר על ילדות בצל מוסיקאי נערץ, על הקריירה שפיתח כשחקן, במאי, מלחין ומנצח, ועל רגע אחד של אושר - כשאביו נתן לו להפוך בשבילו את דפי התווים

תגובות

סרטים רבים בכיכובו של ארתור רובינשטיין ידועים למאות אלפי מעריציו, זה עשרות שנים, אבל הסרט "ארתור רובינשטיין" מאת מארי קלייר מרגוסיאן מ-2010, שהוקרן לא מזמן בפסטיבל "אפוס", הוא משהו מיוחד: עם המשתתפים בסרט נמנים שלושה אנשים שהכירו את הפסנתרן הדגול מזווית אינטימית - ילדיו אווה, אלינה וג'ון. איש מהם לא גדל להיות פסנתרן מקצועי, אף כי אלינה וג'ון בורכו בכישרונות מובהקים. עם זאת שלושתם דבקו בעיסוקים אמנותיים, איש בדרכו ובמידתו, בניגוד לאחיהם הבכור פול, שהיה לסוכן בורסה.

ג'ון, יליד 1946, הוא היחיד מבניו של ארתור רובינשטיין שגם מתפרנס בענף האמנות. פעילותו התיאטרונית, הקולנועית והטלוויזיונית, שהחלה בסוף שנות ה-60 ונמשכת עד היום, הניבה רשימה בלתי נגמרת של מופעים - כשחקן, כשחקן-זמר, כבמאי, כמחבר מוסיקה למחזות זמר, כמחבר פסקולים, כמתזמר, כמנצח על הפקת פסקולים וכמנחה.

הצלחה ראשונה קצר ב-1972, כאשר הופיע בתפקיד ראשי במחזמר "פיפין" בבימויו של בוב פוסי, ואחר כך עוטר בפרס טוני על תפקיד ג'יימס לידס ב"ילדים חורגים לאלוהים". בעשרות השנים שעברו השתלב גם בתפקידים משניים רבים (למשל, ב"הנערים מברזיל", ב"נשיקת אשת העכביש", ב"דניאל" (על חי הזוג אתל ויוליוס רוזנברג) ובתפקידי אורח בהצגות, בסרטים, בסרטי טלוויזיה ובסדרות, ביניהן "ספינת האהבה". כיום הוא מלמד תיאטרון באוניברסיטת דרום קליפורניה.

ג'ון רובינשטיין הוא אב לחמישה ילדים משלוש נשים (הוא גרוש פעמיים, משתי שחקניות). ג'סיקה, בתו הבכורה, עוסקת בתחום המכירות. בנו מייקל, שחקן ידוע למדי בארצות הברית, אימץ את שם המשפחה וסטון הקרוב לשם המשפחה של אמו (כדי להיבדל משחקן אחר ששמו מייקל רובינשטיין). שלושת הצעירים הם פיטר, בן 18, ג'ייקוב, בן 15 ומקס, בן שש - שלושתם מתגוררים בבית אביהם. רובינשטיין ביקר בישראל פעמים אחדות עם הוריו, ובין השאר קשר ידידות ותיקה עם דוד רובין, בנו של הצייר ראובן, שהיה חבר קרוב של אביו.

אי–פי

עשו לנו לייק לקבלת מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

לפני חודשים אחדים היה אפשר להיווכח בטפח מהמקצוענות של ג'ון רובינשטיין כחיית במה כאשר הופיע כמגיש וכמראיין, שעות אחדות מדי יום, באתר האינטרנט של תחרות הפסנתרנים ע"ש צ'ייקובסקי במוסקווה. רובינשטיין (יחד עם מגישה רוסייה) הנחה את השידורים במזיגה של ידע, סקרנות, נינוחות גמורה וסימפטיות. "זו היתה התנסות נעימה, מרגשת, לא כל כך קלה", הוא מספר בראיון טלפוני ל"הארץ" מביתו בוודלנד הילס, לוס אנג'לס. "אף שהייתי מוצף במוסיקה קלאסית מילדות, אין לי רקע אקדמי בתחום ואיני שולט בספרות הפסנתר עד כדי לדעת מיד מה להגיד על כל סונטה וקונצ'רטו. העבודה הקשה היתה הכנה, מדי ערב, לימוד

מהיר של פרטים בסיסיים על כל יצירה, לקראת האירוע עצמו".

פסנתר הוא למד מגיל ארבע, "עם מורים רבים. כבר בשלב מוקדם זה לא היה במטרה להיות פסנתרן מקצועי. היה לי ברור בגיל צעיר מאוד שלא אהיה וירטואוז. נגינתי היתה מוסיקלית מאוד, אבל לא היתה לי הטכניקה ולא האמביציה. עם זאת ודאי שההכשרה המוסיקלית הובילה אותי בסופו של דבר לחיבור מוסיקה, בין שאר עיסוקי".

הוכחה בגיל ארבע

בספרו "שנותי הרבות" הזכיר ארתור רובינשטיין מעשה שהיה בילדיו הקטנים. הוא היה בן 63, הבת אלינה כמעט בת שש, ג'ון בן ארבע. כך כתב לימים רובינשטיין: "אלינה ניגנה יצירה קצרה שיש בה מודולציה נועזת אחת או שתיים. ג'וני קינא, הפריע, הקיש על הפסנתר השני והצטווה לעזוב את החדר. אחר כך הבאתי את הילד הבוכה והתיישבתי אל הפסנתר כשאני מחזיק אותו על הברכיים. ‘עכשיו אתה יכול לנגן מה שאתה רוצה', אמרתי, וציפיתי לעוד הקשות סתמיות. להפתעתי, ג'וני חזר על מה שאחותו ניגנה, בלי שגיאות - בסולם אחר. לא יכולתי להאמין למשמע אוזני. ‘מי לימד אותך לעשות את זה', שאלתי. ‘אבא', הוא אמר, ‘אני יכול להתחיל לנגן אותה מכל סולם'".

newsreelarchive

אביך, ארתור רובינשטיין, היה בין המורים שלימדו אותך פסנתר?

"רק פעם אחת בקיץ, כשהייתי בן 14 ואחותי אלינה היתה בת כמעט 16. אבא אמר: ‘אנחנו נוסעים לנופש בדוביל, לשישה שבועות, ושם אתן כל יום שיעור לך ולאלינה'. כך היה. אחי הגדולים פול ואווה? הם לא רצו לנגן. אווה גדלה להיות רקדנית, שחקנית, צלמת אמנותית. פול היה סוכן בורסה, כיום כבר בגמלאות. אווה, אגב, היתה נשואה תקופה מסוימת לדמות מפורסמת למדי - ויליאם סלואן קופין, כומר פרסביטריאני שפעל רבות בתחום זכויות האדם".

אז מכל הילדים אתה קרוב לאביך, מבחינת העיסוק באמנות.

"פורמלית, לכל היותר. האמת היא שאחותי אלינה היא פסנתרנית מדהימה. היא מתמידה בנגינה עד היום, לא כמקצוע, מרבה להשתתף בהרכבים קאמריים, יכולה בכל רגע לבצע יצירות מסובכות של ברהמס ושוברט".

אביך היה רב-לשוני, מפולנית ורוסית עד צרפתית, אנגלית, גרמנית, ספרדית ועוד. אתה עצמך דובר גם צרפתית. מה עם פולנית?

"לא. הורי דיברו בנוכחותנו פולנית רק כשפת צופן, שלא נבין. אגב, גם אמי ידעה המון שפות, לרבות ליטאית".

חונכתם כיהודים או כקתולים?

"שום אמונה דתית".

הייתם מודעים, מגיל מסוים, לחיים הסוערים והנהנתניים שאביכם ניהל לפני שנולדתם?

"ידענו. הוא עשה חיים. לא היתה לי שום תחושת אי-נוחות בקשר לכך".

להערכתך יש לכם אחים נוספים, חורגים?

"ייתכן. אבל אם ישנם, אינני יודע עליהם דבר".

מתי הבנת שעתידך בתיאטרון?

"למדתי בבית ספר יסודי בניו יורק שמייסדיו ורוב מנהליו היו בריטים. הם החשיבו מאוד לימודי נאום, ספרות, שירה, משחק וזמרה. בכל שנה היתה כל כיתה מעלה הצגה או מחזמר, לרוב המחבר היה אחד המורים, מר סטריינג', שעיסוקו העיקרי היה הוראת מתמטיקה וגיאוגרפיה ובנוסף היה מנגן בעוגב ובפסנתר בכל הכינוסים, וגם ביים את המחזה של שייקספיר שכיתות ח' היו מציגות.

"כבר בכיתה ז' קראנו בכיתה בקול את ‘מקבת', ובכיתה ח' עשינו חזרות על המחזה, כל יום, לאורך הסמסטר הראשון. העלינו את ההצגה בדצמבר, לפני חופשת חג המולד, שבועיים לאחר שמלאו לי 13. באותו ערב היה לי ברור שתיאטרון ומשחק בתיאטרון יהיו דרכי, לכל החיים.

קארל ון וכטן. ספריית הקונגרס

"בנוסף, גדלתי עם הורים שאהבו תיאטרון ולקחו אותי אתם להצגות. מלבד זאת הם דאגו לשלוח אותי לבתי ספר מתאימים. אלה לא היו בתי ספר מקצועיים למשחק, אך כללו תיאטרון ומוסיקה בתוכניות הלימודים. כמו כן, הכרתי מקרוב אנשי תיאטרון מקצועיים שאיפשרו לי לעקוב אחר עבודתם, ראיתי המון הצגות, צפיתי בכל הסרטים הישנים הראויים. לימודי אחר כך, באוניברסיטת UCLA, הוסיפו את הנדבך השיטתי".

כשהתגוררתם בפאריס אביך התרועע עם אמנים ידועים רבים. אתה זוכר אותם?

"בעיקר אני זוכר שמארסל פאניול נהג כלפי ידידות, הוא גר בשכנות והקרין לנו בביתו את כל הסרטים שביים. בנו פרדריק היה בן גילי. אני זוכר גם שאחותי אלינה ואנוכי נהגנו לנגן לפני האורחים".

רובינשטיין נזכר במקרה אחד, שבו ניגן את הקונצ'רטו האיטלקי של באך כאשר איגור סטרווינסקי, נתן מילשטיין ונדיה בולנז'ה היו בין האורחים. "בפעם אחרת ניגנתי עם אחותי בארבע ידיים יצירה של המלחינה הצרפתייה ז'רמן טאייפר, ובין האורחים היו דריו מיו ופרנסיס פולנק. בשלב מסוים האורחים וגם הורי יצאו להם, אנחנו הילדים נשארנו בבית. פתאום נשמע צלצול בדלת. פולנק חזר, ביקש שננגן לו את היצירה שוב. זה היה רגע גדול בחיי".

בסרט של קלייר מרגוסיאן על אביך משולב קטע שבו הוא מזכיר קונצרט מסוים שהופיע בו וקצר תשואות אדירות מהקהל, ומוסיף: "בני ג'וני בא אלי בסיום ואמר, ‘אבא, מה קרה לך?'" אתה זוכר את האירוע?

"לא מדובר במקרה יחיד. הייתי במאות הופעות של אבי ושמעתי אותו בלי סוף בבית. הכרתי כל פרט בנגינתו".

שופן או ברהמס

האם ארתור רובינשטיין היה אב סמכותי? לדברי ג'ון, "הניסוח הנכון הוא ‘פטריארכלי'. קונפליקטים? כמו בין הורים לבנים, לא משהו חריג. למשל, כשגרנו בניו יורק, היו מקרים שרציתי לצאת עם בנות ולחזור בשעה מאוחרת".

האזנת הרבה בבית לנגינתו של אביך. הוא עצמו אהב להאזין לאמנים אחרים?

"בהחלט. הוא הרבה ללכת לקונצרטים, קאמריים בעיקר, וגם לאופרות. לסימפוניים פחות".

נכון שבשעות שלפני הופעות הוא היה קשה, כמעט תוקפני, כלפי הסובבים אותו?

"הוא היה קצת עצבני, ובעיקר מרוכז, רציני. גם אצלי זה כך לפני הופעות, כמו ספורטאי שמתכונן לתחרות".

אמרת בסרט שהוא היה סגור בחיים, ונפתח בנגינה, על הבמה, וגם אמרת שהיה צנוע.

"אבי היה אדם מורכב, היו לו הרבה מצבי רוח. תמיד הרגשתי שכאשר ניגן, זו היתה האישיות שלו בטהרתה. אשר ל'צניעות', הביטוי המדויק הוא אולי ‘רוחש כבוד', או ‘ענו', כלומר מוסיקאי שאינו מציב את האגו שלו בחזית. מדובר בנגינה כמובן, כי לאבי היה הרי אגו גדול מאוד, הוא היה דעתן, לפעמים לא סובלן. בנגינה - הוא היה משרת את המלחין".

בסרט אחר על חייו אביך אומר שהוא מעריץ את מוצרט, אבל הזדהותו המובהקת היא עם שופן.

"אלו אמירות מהסוג שמשמיעים לפעמים בראיון. הוא הרגיש קירבה מיוחדת לשופן בגלל פולניותו, אבל אהב לדעתי לא פחות את ברהמס, וגם את בטהובן ושימנובסקי וראוול ודביסי, בין השאר".

ואתה?

"אני אף פעם לא נלאה להאזין לברהמס - מלחין שלמיטב הכרתי הצנועה אבי ניגן יותר טוב מכל פסנתרן אחר. יש לי מעין תחושה מטאפיסית שגישתו של ברהמס למוסיקה היתה דומה מאוד לזו של אבי, אבל אין לכך אפיון מלולי. אבל שרק לא ייצא שלברהמס יש אצלי ‘אליפות'. אני אוהב מאוד גם את ראוול, פרוקופייב, מאהלר".

גם אחותך אלינה מרגישה כך בקשר לברהמס?

"במיוחד. היא מנגנת המון מוסיקה קאמרית שלו, כשביקרה אצלי לפני ימים אחדים ניגנה לי ברהמס. אגב, היא התחילה לפני שנים אחדות ללמוד גם נגינה בצ'לו".

ארתור רובינשטיין רצה שתהיה מוסיקאי מקצועי?

"הוא רצה שאגדל להיות מנצח מקצועי, אבל לא התעקש. עכשיו אני חושב שהוא אולי צדק".

כלומר?

"בגיל 65, באופן טבעי, יש רגעים של חשבון נפש. העיסוקים שבחרתי אהובים עלי, לא מדובר בחרטה, אבל מדי פעם, איכשהו, צפה מחשבה שאילו בחרתי רק במוסיקה, כמקצוע, יכולתי להיות מנצח טוב מאוד".

בכל זאת, הבחירה שלך לעסוק במוסיקה קלה, ופנייתך של אחותך אלינה ללימודי רפואה, אינם במידה מסוימת ביטוי של מרד?

"בשום אופן לא. אהבתי תמיד מוסיקה מכל הסוגים - קלאסית, קאנטרי, אתנית, ג'ז".

ואביך לא לחץ עליך?

"על אחותי אלינה הוא ניסה קצת ללחוץ, איבחן שיש לה כישרון פסנתרני גדול, אבל היא לא הסכימה, רצתה רפואה. היא פסיכיאטרית מעולה".

מה שמנגן עכשיו

הוא ניצח על תזמורות, בהכנה של פסקולים שאותם חיבר לסרטים. כיצד למד את המלאכה הזאת? "למדתי תוך כדי עבודה, כמו שאומרים, אבל לא רק", הוא משיב. "קיבלתי במשך שנה שיעורים ממהלי מהטה, אביו של זובין, כשלמדתי ב-UCLA. מהלי מהטה היה מנצח נפלא, אגב".

וגם ניגנת ג'ז.

"איני רואה עצמי כפסנתרן ג'ז ממש. השתתפתי בלהקה, אני אוהב ג'ז, אבל לא הכי מוצלח בכך".

אביך התעניין במוסיקה שחיברת?

"בהחלט, זה גרם לו אושר. את המוסיקה למחזמר הראשון כתבתי כשהייתי עדיין סטודנט, בן 19. אבי היה אז בטורונטו וטס במיוחד אלינו, ללוס אנג'לס, להיות נוכח בהצגה. אני זוכר שזו היתה הפתעה גדולה בשבילו. בהמשך הייתי מנגן לו פסקולים שחיברתי. הוא ממש לא האמין שאני יכול לתזמר בלי שלמדתי זאת באופן שיטתי".

הכרת אנשים שהיו חברי נפש ממש של אביך?

"למען האמת, אני חושב שכל החברים שהיו ממש קרובים לו מתו עוד לפני שנולדתי. הכנר פאבל קוצ'נסקי, למשל, והקומפוזיטור קרול שימנובסקי".

תוכל להצביע על רגע גדול בחייך?

"בקשות כאלה מעוררות בי מבוכה, כמו לבחור את הילד שהכי אוהבים. בכל זאת, למשל, הרגע שבו הבמאי בוב פוסי התקרב אלי, באודיציה, לאחר ששרתי כמה שירים מתוך המחזמר ‘פיפין', ואמר: ‘התפקיד הוא שלך - אם אתה רוצה בו'. זה היה רגע גדול".

ורגע גדול ביחסיך עם אביך?

"היו המון. למשל, בתחילת שנות ה-60 כשאבי הקליט באולפני ‘אר-סי-אי איטליאנה', ליד רומא, בין השאר את כל הוואלסים של שופן. הייתי אתו באולפן והפכתי לו את דפי התווים. זה לא עניין של מה בכך, שמחתי שהוא סומך עלי. תמיד אהבתי לראות אותו בעבודה, ישבתי פעמים רבות בשורות תזמורות שעשו חזרות אתו, סמוך לאבובן, נגן הבסון או המתופף, רואה את המנצח מהזווית שלהם".

היה גם מקרה של ריב ביניכם?

"לאבי היו יחסים מתוחים עם אחי הגדול פול, אולי מפני שאבי היה יהודי ואצל יהודים לבן הבכור יש מעמד מיוחד. ניסיתי לגרום לאבי לשנות את היחס, ניסתי להיות מפשר. לא הצלחתי בכך ורק ספגתי כעסים מאבא".

בגיל 92 הצהיר ארתור רובינשטיין: "אני האיש המאושר שפגשתי מעודי". שאלתי את ג'ון אם פרשת ההתאהבות של אביו, בגיל 83, במזכירתו הצעירה אנבל וייטסטון, וניתוקו מאמו של ג'ון, נלה, נחתה עליהם כהלם.

"בשבילי זה לא היה הלם", אומר ג'ון, "ובשם אחי ואחיותי לא אדבר. אפשר לומר שקיבלתי זאת בתגובה מעורבת. היה קושי, הייתי עצוב בגלל אמי, ויחד עם זאת גם היתה לי הרגשה טובה - מפני שזה היה טוב בשביל אבי". ארתור רובינשטיין מת ב-1982, בן 95; האם, נלה, בתו של המנצח והמלחין הפולני אמיל מלינארסקי, מתה ב-2002, בת 93.

בראיון קודם נשאל ג'ון רובינשטיין באילו מהישגיו הוא גאה ביותר. תשובתו: "אני גאה בעצם העובדה שאני בענף כבר 46 שנה, ומצליח להתפרנס. כיום הזמנים קשים מאי פעם, בגלל המצב הכלכלי בכלל ומפני שבחרתי להוליד ילדים רבים. הצורך להרוויח יותר כסף, בעוד אני מקשיש, השכר צונח ויוקר המחיה עולה - כל זה מדאיג. בכל זאת, עד עכשיו, עמדתי בלחץ והחיים שלי נעימים. אני מרגיש בר מזל".

על שאלה בדבר רגעים קשים בקריירה אמר: "היו מקרים שבהם הוצעו לי תפקידים שחשקתי בהם אבל בסופו של דבר לא לקחתי - בגלל עצה לא טובה מהסוכן, או בגלל שיקול מטופש. היה לי קשה להתאושש במקרים כאלה, בייחוד כאשר התברר שהשחקנים ששובצו במקומי יצאו מתפקידים אלה לקריירה ענקית".

מהי הפעילות התיאטרונית שלך בימים אלה?

"כמורה לדרמה מוסיקלית באוניברסיטת דרום קליפורניה אני מביים את המיוזיקל השנתי".

יש תפקיד שהוא משאת נפש, שאתה חולם לגלם אותו?

"כן. אני רוצה לשחק את ג'יימס טיירון ב'מסע ארוך לתוך הלילה' של יוג'ין אוניל".

ובמבט על מכלול פעילויותיך, כשחקן בהצגות, בסדרות טלוויזיה ובקולנוע, וכבמאי, מה הכי קרוב ללבך?

"את כל הפעילויות האלה אני אוהב, מאחד אותן המרכיב של תשוקה לספר סיפור. אבי היה נשאל לעתים קרובות איזו יצירה אהובה עליו מכולן, ותמיד אמר: ‘היצירה שאני מנגן עכשיו'. כך גם אצלי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו