ביקורת

ישי לוי ועמיר בניון במפגש פסגה מוצלח

שיתוף הפעולה בין השניים בדיסק החדש של לוי הוא מהחיבורים המוצלחים, שבהם איכויות האמנים מתרקמות לכדי שלם ששווה לחלקיו או עולה עליהם

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

מפגשי פסגה בין מוסיקאים מליגת העל הם מטוס יוקרה שצריך לנווט בזהירות רבה. הסיכויים להתרסקות, או לטיסה בגובה נמוך, גבוהים למדי. בתרחיש הטוב, והלא שכיח, האיכויות של שני האמנים מתרקמות לכדי שלם ששווה לחלקיו או עולה עליהם. במקרה הרע, והשכיח יותר, כשכל אמן נזהר מדי בכבודו של האחר או כשבאולפן ההקלטות לא נשאר חמצן מרוב אגואים, האיכויות מקזזות האחת את השנייה. מפגשי הפסגה האחרונים בפופ הישראלי - השיר המשותף של שלמה ארצי ואריק איינשטיין והשת"פ בין אביב גפן לעידן רייכל - היו קרובים יותר לקוטב השני, ונשמעו לפעמים כמו הזדמנויות עסקיות מוצלחות ולא כמו מפגשים בעלי תוקף אמנותי.

המפגשים האלה מחווירים מכל בחינה, ובראש ובראשונה מהבחינה הווקאלית, בהשוואה למפגש הפסגה בין ישי לוי לעמיר בניון, שמתרחש בדיסק החדש של לוי, "את", שאת רובו המכריע כתב והלחין בניון. הדיסק הזה הוא הזדמנות עסקית מעולה בשביל לוי, שקהל האוהדים שלו קטן מצבא המעריצים של בניון, אבל העובדה הזאת לא צריכה להפריע מפני שמדד המעוף המרכזי כאן הוא מדד אמנותי. זה לא דיסק אחיד ברמתו, ויש בו לא מעט פגמים, שחלקם נובעים ישירות מהיותו אלבום-מפגש-פסגה, אבל כשהאלבום הזה עובד, וזה קורה בכמחצית מהשירים, הוא עובד טוב מאוד. שתי הראיות החזקות ביותר הן השירים הנהדרים "תשירי ילדה" ו"יונה שלי", שבשבילם בלבד היה שווה ליזום את שיתוף הפעולה הזה. שניהם מתחילים כמעין גרסה עכשווית של שירי ארץ ישראל (או ליתר דיוק, גרסה עכשווית של החזרה אל שירי ארץ ישראל באמצע שנות ה‑80, ע"ע "אתה לי ארץ" או "בפרדס ליד השוקת"), אבל הם לא נשארים במקום הזה אלא מבקיעים בפזמון שלהם אל הוויה פחות חלבית ומנומסת, יותר שרוטה וסוערת, כפי שמצופה משני שחקני נשמה סוררים כמו בניון ולוי.

לוי בהופעה בתל אביב, 2011צילום: דניאל צ'צ'יק

הפזמון של "תשירי ילדה" מתחיל כך: "אז תשירי ילדה / אין לנו זמן אחר / כל חלונות העיר ירעדו / כי אני יודע רק לדבר". משפט המפתח הוא "כל חלונות העיר ירעדו", ולוי מרעיד את המלה "ירעדו" כך שאפשר כמעט לשמוע את הזגוגיות נסדקות חרישית. בפעם השנייה שהוא שר את המשפט הוא שר את "ירעדו" נקי, בלי לסלסל, ואת הסלסול הוא מעביר אל המלה "חלונות". שיהיה מעניין. את מה שהוא עושה בשיר הזה, ובעוד כמה שירים באלבום, אפשר ללמד בבית ספר לזמרים, לא חשוב מאיזו עדה.

הזיקה של "תשירי ילדה" ו"יונה שלי" לשירי-ארץ-ישראל-מהדורת-שנות-ה‑80 היא זיקה מרתקת. הרוק הישראלי בז לסוגה הזאת. היא מייצגת בעיניו תמימות, שמרנות ואהבת הארץ שאין בצדה אפילו קמצוץ של ביקורתיות. אבל כוכבי העשור האחרון במוסיקה הישראלית, בעיקר בניון ורייכל, חוזרים אל הז'אנר המושמץ, מתענגים על אהבת הארץ שמפעמת בו, משנים את הקוד הגנטי שלו (במקרה של בניון, שמעביר אותו דרך פילטר מזרחי חזק מאוד, זה כמובן בולט מאוד) ורותמים אותו לביטוי האישי שלהם.

זה מעניין מפני שאת שירי-ארץ-ישראל-גרסת-שנות-ה‑80 כתבו פזמונאים (בראש ובראשונה יורם טהרלב) שמזוהים עם השמאל, או לפחות אינם מזוהים עם הימין, וההתרפקות שלהם על ארץ ישראל, כך לפחות אמר פעם טהרלב, נבעה ממפח הנפש שהם חשו בעקבות המהפך של 77'. עכשיו בא בניון, מוסיקאי שמזוהה בצורה מובהקת עם הימין, ועושה שימוש בז'אנר כדי לכתוב שירים בעלי מסר פוליטי מהצד השני של המפה.

ב"יונה שלי" לוי שר (בטיסת נדנדות חופשית ומרשימה מאוד) את השורות "יונה שלי / לא רוצה עלה של זית / רוצה לחיות, רוצה לי בית". האסוציאציה המיידית היא כמובן "אנחנו הילדים של חורף 73'" ("הבטחתם יונה, עלה של זית"), שהיה סנונית מאוחרת של שירי-ארץ-ישראל-מהדורת-שנות-ה‑80, ונדמה שבניון מגחך כאן על התמימות שמובעת בשיר הזה. בשיר הבא באלבום, "צעד אחד", לוי שר "רוצה שלום אז גש הלום / יש לי בשבילך עצה שווה כמו יהלום / אל תסמוך על שום חלום ועדיף שתבין זאת עוד היום". אפשר לקרוא את השורות האלה כמתייחסות לחיים פרטיים של אדם, אבל קשה שלא לשמוע בהן גם מסר פוליטי בגנות הנאיביות של השמאל.

פעלולים ווקאליים

אבל בואו נעזוב את הפוליטיקה ונתמקד באמנות. "תשירי ילדה" ו"יונה לי" הם לא השירים המובחרים היחידים באלבום הזה. יש בו עוד כמה שירים טובים, שהופכים אותו לאלבום מרשים ויפה. אבל למרות זאת, הוא לא מצטבר לדעתי לאלבום מצוין באמת, והסיבה המרכזית, כך נדמה לי, נעוצה במודעות החריפה של לוי ובניון (ובעיקר של לוי) לכך שמפגש הפסגה הזה ­ שיש בו לא רק שיתוף פעולה של כותב מצוין עם זמר מצוין, אלא ניסיון של הכותב לספר בשירים את סיפור חייו הטעון של הזמר ­ אמור לייצר אלבום מהדהד במיוחד.

בניון היה מאז ומעולם כותב בעל נטייה לדרמה, והתכונה הזאת משתקפת היטב באלבום של לוי. אבל לוי עצמו העדיף בדרך כלל טון פחות דרמטי, יותר ענייני. אחת המעלות הגדולות שלו כזמר היא השירה הרזה והגמישה שלו, שאין בה נפח מוגזם של חשיבות עצמית. "60 קילו מראש העין, בלי טיפת שומן", הוא אמר על עצמו בהופעת ההשקה של אלבומו הקודם, וכך הוא גם נשמע בדרך כלל. אבל באלבום החדש, בשל פסגתיותו, הקול והטון של לוי מוסיפים לעצמם עוד כמה קילוגרמים ונעטפים בנפח דרמטי לא אופייני. בחלק מהשירים לוי מבצע פעלולים ווקאליים שחורגים מהרפרטואר הרגיל שלו ואמורים להפוך את ההבעה שלו לעזה במיוחד. למעשה, כך אני חושב, הם רק פוגעים בה ומשווים לה לעתים ממד מלאכותי ואפילו מנייריסטי.

סיבה נוספת לכך ש"את" לא מצליח לעבור את הגבול שבין "יפה" ל"מצוין" היא פערי האיכות בין השירים באלבום. בניון הוא מעיין שירים בלתי נדלה, אבל הוא עובד כמו מטורף. בשנתיים האחרונות הוא הוציא ארבעה אלבומים, ולאלבום של לוי הוא כתב עוד 14 שירים. מטבע הדברים הם לא אחידים ברמתם, ובמחצית השנייה של האלבום יש כמה שירים לא מוצלחים ("אין עוד מלבדו", "לאן", "לא יכול"), שלא עומדים בסטנדרטים הגבוהים של הזמר והכותב כאחד.

גם העיבודים וההפקה של יעקב למאי אינם חפים מבעיות. למאי הוא מקצוען, אבל הצליל שהוא תפר לאלבום סובל אף הוא מאפקט מפגש הפסגה. הוא משתדל להיות מכובד ובעל נפח, עם קטעים פסאודו-קלאסיים, אבל אין בו נפח אמיתי של יצירתיות ותזמור מתוחכם ומוסיקליות עילית.

אחרי האזנות חוזרות ונשנות לאלבום הזה, התחשק לי להקשיב ל"אני שר לך איריס", אלבום ההופעה שלוי הוציא באמצע העשור הקודם, לפני שהלהיט "ריקוד רומנטי" החזיר אותו לתודעה של המיינסטרים. איזה תענוג היה לחזור לאלבום ההופעה הצנוע הזה: לצליל הרזה והדינמי שלו, לקצביות הנהדרת, לשירה המעולה ונטולת הגינונים והפאתוס. לא 60 קילו, אלא 50. בערך 10 קילו פחות מאשר באלבום החדש, וכל המפחית הרי זה משובח.

ישי לוי ­ "את". מירו את עדן הפקות ואיריסים הפקות

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ