כינור ראשון: ראיון עם ליסה ג'רמנו

היא כותבת על חלומות, אבל שיריה אינם מנותקים מהמציאות. לקראת הגעתה לישראל מספרת הזמרת והכנרת על ההשראה שהיא מוצאת בחתולים

אורי זר אביב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי זר אביב

"כשאנשים מהקהל באים לפגוש אותי אחרי הופעות ושואלים בהלם ‘מה, זו באמת את?'. נדמה שהם מתאכזבים שאני לא נראית קיצונית יותר, מפחידה או אפילה מאוד", אומרת ליסה ג'רמנו. ג'רמנו, בת 53, יוצרת אמריקאית מוערכת הפועלת בגזרת הרוק האלטרנטיבי, כנרת, פסנתרנית ואמנית גרפית. היא תופיע לראשונה בישראל ב-2 וב-3 במאי באוזןבר בתל אביב. בערב הראשון מופע החימום יהיה של רותם אור. בערב השני תחמם אפרת בן צור את ג'רמנו.

בראיון טלפוני בוחרת ג'רמנו, כמו בשיריה, להגיד את האמת הצנועה והבלתי מלוטשת. כשהתואר מולטי אינסטרומנטליסטית עולה בהקשר לשמה היא מודה ש"אני משתמשת בכלי נגינה שונים כמו בצבע. כלומר, רק כדי להוסיף גוון. אני לא יודעת באמת לנגן על כל הכלים האלה שאני עושה בהם שימוש באלבומים שלי. מלבד הפסנתר והכינור, את רוב השירים אני כותבת על גיטרה".

היא החלה לנגן בפסנתר בהיותה בת תשע, אבל הכינור הוא שהזניק את הקריירה המוסיקלית שלה. ב-1987 החלה לנגן בכינור בלהקתו של הזמר האמריקאי ג'ון מלנקמפ. ב-1991 הוציאה את אלבום הבכורה שלה, "On the Way Down from the Moon Palace", בחברת התקליטים מייג'ור ביל העצמאית שהקימה.

ג'רמנו. כישלונות והתחבטויות

"הוצאתי את כל כספי החסכונות שלי כדי לעשות את זה ולראות אם זהו משהו שאני אכן רוצה", היא מספרת. חברת התקליטים לא החזיקה מעמד זמן רב, אבל תרמה רבות להזנקת הקריירה החדשה שלה. אלבומה השני, "Happiness", שיצא ב-1994, השנה שבה עזבה את להקתו של מלנקמפ, כבר היה בחברת התקליטים הגדולה קפיטול.

מדוע נדרש לה זמן רב כל כך לצאת לקריירת סולו? "כי לא כל כך התחברתי לקול שלי. לא הייתי בטוחה שאני אוהבת אותו או שמישהו אחר יאהב אותו. נחשבתי לכנרת בלבד לכן איש לא ראה לנכון לעודד אותי ללכת לקריירה של סינגר-סונגרייטרית מלבד היצר שלי".

עד כה הוציאה 11 אלבומים שאת רובם הקליטה בעצמה בדירתה, ליד מיטתה. זו גם הדרך האופטימלית להאזין להם, ורצוי בבידוד ממזג אוויר מגעיל שמשתולל בחוץ. שיריה אינטימיים, חלומיים ולעתים קרובות מבועתים. היא יכולה להיות נגישה, מלודית ומלטפת, אבל גם לא מפחדת לחרוק ולעקם כשהיא רוצה בכך. "אני מביאה את עולמי לידי ביטוי במוסיקה שאני יוצרת. זאת הסיבה שאני יוצרת - בשביל להתחבר אל עולמותיהם של אחרים דרך המוסיקה. כולנו יכולים להרוויח איכשהו מהידיעה כי אנחנו לא לבד בתוך כל המחשבות החשוכות האלה". עם זאת היא מסייגת ואומרת כי "אין בכוונתי לחלוק רק סיוטים בשירי. נדמה לי לפעמים שאנשים נוטים להיצמד רק לצד האפל שלי. אבל למען האמת, מה שאני הכי רוצה לעשות הוא לשתף חלומות טובים, שבאים בעקבות פתרון בלהות. כן, זה מה שיותר חשוב לי".

שיריה מתארים כישלונות, התמכרויות, מערכות יחסים שלעתים מתו לפני שנולדו והתחבטויות פסיכולוגיות שונות. אבל בניגוד לדעת רבים היא לא חושבת ששיריה מביעים שנאה עצמית אלא את האופן הבלתי מתפשר שבו היא מחטטת לעצמה בפצעים. "אם אני לא מתבוננת לעומק בנושא שעליו אני מעוניינת לכתוב ושאותו אני מנסה להבהיר לעצמי, אז התמונה שאני אקבל לא תהיה התמונה המלאה ובעקבות זאת השיר לא יישמע מספיק אמיתי".

ג'רמנו לא משתמשת רק בכלי נגינה כדי להעשיר את שיריה; "חתולים היו מעורבים בהקלטות", היא אומרת. "מכיוון שאלבומים רבים שלי הוקלטו בחדר השינה שלי אז במתכוון או שלא יש גם חתולים. הם מעניקים לי השראה, כשאני בוחרת להקשיב להם".

קשה להתעלם מהעיסוק הרב שלה בחלומות, אבל אין זה אומר ששיריה מנותקים מהמציאות. השיר הכי מפחיד, לדבריה, רחוק מלהיות חלום. זהו "A Psychopath..." (מתוך "Geek The Girl") והיא שרה בו על "מחבט בייסבול, מחבט בייסבול, ליד המיטה/ אני שומעת רעש, אני שומעת רעש, טוב אני שומעת משהו/ אני לבד, ניצחת שוב, אני משותקת/ אני נסחפת, אני נסחפת, האם אני כבר ישנה/ אני שומעת צרחה, אני רואה צרחה, האם זה מתוך זיכרון/ אני ערה, אני לבד וזו זריחה".

"הייתי מפוחדת עד עמקי נשמתי מאדם שהיה עוקב אחרי וידע היכן אני גרה", היא מפרשת כעת. "הייתי צריכה לכתוב את השיר הזה כדי לבטא את הפחד שלי ממנו, כי המשטרה לא יכלה לעשות נגדו כלום עד שהוא באמת בא אלי הביתה. כך שהשיר אמיתי מאוד ועדיין מפחיד אותי".

בעבר שיתפה פעולה עם זמרים ולהקות רבים ובהם דייוויד בואי, ניל פין, שריל קרואו ולהקת "Eels". ב-1993, יחד עם לטאת הרוק איגי פופ, אף הוציאה סינגל מצליח, "Beside You" שנכלל באלבומו "American Ceaser". היה לה גם הרכב צדדי, "OP8", שב-1997 הוציא את "Slush", אלבום פולק רוק ניסיוני. עם חבריו נמנו ג'ואי ברנס וג'ון קונברטינו מלהקת "קלקסיקו" והאווי גלב מלהקת "Giant Sand".

"יש לי מזל שניגנתי עם כל כך הרבה מוסיקאים גדולים", היא אומרת. נדמה שנהנתה במיוחד ללוות את להקת "סימפל מיינדז" הסקוטית. "עברנו זמנים באמת משוגעים יחד, תמיד צחקנו עד כאב. הם ניחנו בחוש הומור מפותח והיינו יוצאים לרקוד אחרי כל הופעה עד אור הבוקר".

ב-1994, השנה שבה יצא אלבומה השני בחברת קפיטול, גם בוטל החוזה שלה שם. את אלבומה השלישי, "Geek The Girl", היא הוציאה כמה חודשים מאוחר יותר בחברת התקליטים העצמאית הבריטית 4AD של איבו וואטס-ראסל שמאז שנות ה-80 יצאו בה אלבומים של להקות כמו "פיקסיז", "קוקטו טווינז" ו"דד קאן דאנס".

"לאיבו וואטס-ראסל יש אח שעבד בקפיטול כשיצא בה האלבום שלי ‘Happiness'", היא מספרת. "אחרי שהחוזה עם החברה בוטל הוא יצר אתי קשר, ככה פתאום משום מקום, ושאל אם אני רוצה להוציא את האלבום הבא שלי אצלו. נוצרה בינינו ידידות מופלאה".

מגזינים קטנים כגדולים המשיכו להרעיף שבחים על שני האלבומים הנוספים שיצאו ב-4AD - "Excerpts From a Love Circus" מ-1996 ו"Slide" מ-1998 - אלא שאחר כך, כשחלה צניחה במכירות אלבומיה, בוטל גם החוזה שלה שם. היא המשיכה ללוות בכינור זמרים אחרים בהקלטות ובהופעות, אבל כמו החתולים שהיא שואבת השראה מהם גם היא יודעת לנחות, אם מנפילה מהמיטה ואם מחברת תקליטים שנתנה לה חופש יצירתי.

היא מעולם לא הפסיקה ליצור וב-2003 הוציאה באינטרנט את "Lullaby for Liquid Pig" שתפס את אוזנו של מייקל ג'ירה, האיש שגילה לעולם את דבנדרה בנהארט. ג'ירה, מנהל חברת התקליטים Young God Records, הוא מנהיג להקת "Swans", אחת הלהקות הרועשות ובעלות הסאונד האלים שפועלות כיום. לכאורה הוא ההיפך המוחלט ממנה, ודאי שלא המוסיקאי שמתאים להאזין לו לפני השינה. "באמת תהיתי לא פעם מה איש כמו מייקל ג'ירה אהב במוסיקה שלי שגרם לו להציע לי להצטרף לחברת התקליטים שלו", מסכימה ג'רמנו שהוציאה אצלו עד כה שלושה אלבומים. "הוא אומר שהמוסיקה שלי אינטנסיבית ואמיתית ושמעט אנשים כותבים באופן כזה וציין כי 'In the Land of Fairies' הוא השיר האהוב עליו שלי, שהוא מצמרר". *

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ