בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

30 שנה ל"הפרח בגני"

הלהיט ששינה את המוסיקה הישראלית

זוהר ארגוב לא אהב אותו, אבל שימי תבורי התעקש שיבצע את "הפרח בגני" בפסטיבל הזמר המזרחי. 30 שנה אחרי, חושפים יוצריו את המקריות שבה נולד

113תגובות

"אני זוכר שישבתי פה וכתבתי את המלים", אומר אביהו מדינה ומצביע על פינה בחצר ביתו בפתח תקוה. "אחרי שגמרתי לכתוב חשבתי איך לקרוא לשיר. היו לי כמה אופציות ולא ידעתי באיזו מהן לבחור. ואז נכנסה הילדה של השכנה. היא היתה אולי בת 16. נתתי לה את הטקסט ואמרתי ‘תקראי ותגידי איך כדאי לי לקרוא לשיר'. היא קראה ומיד אמרה ‘הפרח בגני'".

לא רק הנערה שנתנה ל"פרח בגני" את שמו היתה בת 16. מדינה עצמו היה בגיל הזה, אולי אפילו צעיר יותר, כשהתרחש סיפור האהבה הלא ממומש שמתואר בשיר. זה קרה בקיבוץ כיסופים, שם חי כילד חוץ בין גיל 14 ל-18.

"'הפרח בגני' מתחיל במלים ‘מיום אביב בהיר וצח', אף שזה לא היה כך", הוא אומר. "היו ימים חמים מאוד, והיו ימים קרים מאוד, והיתה בצורת. אבל בשבילי, ילד שהגיע מהעיר, כל השדות האלה, המטעים, השבילים, הפריחה - זה תמיד נראה כמו אביב".

הנערה שבה היה מאוהב גרה בחדר לידו. "כל מעייני היו בה", הוא מספר. "כשידעתי שהיא נמצאת בחדר הייתי לוקח את הגיטרה ומתחיל לשיר ולנגן. היא אהבה מוסיקה, וזאת היתה הדרך שלי לנסות להתקרב אליה. הייתי מציק לה כל הזמן, מבקש את קרבתה, אבל לא הבנתי את כללי המשחק שבינו לבינה. לא פירשתי נכון את התגובות שלה. הייתי תמים. ככה זה ילדים בני 15. הולכים בחושך ועושים טעויות. היה קשה מאוד לבוא לומר ‘אני אוהב אותך'. יש בשיר משפט שאומר ‘רציתי לך לומר אהבתי, אהבתי ונגמר'. יש אנשים שחושבים שהכוונה היא שהאהבה נגמרה, אבל זה לא נכון. ‘ונגמר' זה הרצון להוציא, לפרוק, להתוודות".

אליצור ראובני

עוד כתבות בנושא

כשמדינה נזכר בימים ההם הוא אומר "אני עכשיו פותח פה פצעים ישנים שמכוסים צלקת". האם הוא יכול לגלות מי היתה הנערה? "אני מעדיף שלא", הוא משיב. "היא נפטרה מסרטן לפני שנתיים. היא היתה נשואה לאחי המאומץ".

הפצע היה כואב במיוחד שכן כמה שנים אחרי שמדינה הנער נשרף באש האהבה, הנערה גילתה לו שגם היא היתה מאוהבת. "היינו כבר חיילים", הוא מספר. "הלכתי לקורס טיס ואחר כך לשריון, והיא הלכה לנח"ל ושירתה בברדוויל. יום אחד נסעתי לבקר שם את כל הגרעין שלה. שאלתי איפה היא ואמרו לי שהיא במגדל השמירה. הלכתי למגדל שמירה, פגשתי אותה, ואחרי המשמרת הלכנו ביחד למסיבה. זאת היתה הפעם הראשונה שרקדתי אתה. כשרקדנו שמתי לב שהרגליים שלה רועדות. שאלתי אותה ‘קר לך?' היא אמרה ‘לא'. אמרתי לה ‘את יודעת כמה אהבתי אותך פעם?', והיא אמרה ‘זה היה הדדי'.

‘הייתי בהלם. לא ידעתי איך להגיב. מתברר שהיא היתה מאוהבת בדיוק כמוני, אבל לא ידעה איך להיחשף. חזרתי לבסיס המום וכל הדרך אמרתי לעצמי ‘מטומטם, מטומטם, מטומטם'. כמו אחד שהיה בקזינו והפסיד את כל הכסף. לא שכחתי אותה. כל הזמן היא בראש שלי".

אבל עברו כמעט 20 שנה עד שהנשמה נחשפה והאהבה הנכזבת נהפכה לשיר. "הייתי בן 34. זאת היתה נקודה בחיים שכבר גמרתי את החובות שלי. כבר היו לי שתי בנות. עבדתי בענף היהלומים. היתה לי מלטשה. העסקתי 12 פועלים והרווחתי מספיק כסף כדי לסגור את המשכנתא. כאילו הגעתי לנחלה. ואתה יודע, כשאתה פנוי, גומר את הצרות הדחופות בחייך, אתה מתחיל להסתכל אחורה ולחשוב על כל אותם דברים שלא הצלחת להשיג".

"הפרח בגני" כתוב בלשון שמזכירה יותר את שיר השירים מאשר את העברית של הפופ הישראלי. למה בחרת להתנסח כך?

"אני לא חושב שביחס לתקופה זה היה יוצא דופן. העברית שעליה הדור שלי גדל היתה הרבה יותר תקנית, ועם הרבה יותר דימויים, מהעברית של היום. הרבה יותר קרובה לשיר השירים. וגם האווירה היתה שונה לחלוטין. היה רצון לקומם את ישראל ותרבותה על פי המקורות. רק בשלב יותר מאוחר התחלנו להרגיש יותר בטוחים ואז התרנו רסן והתחלנו להשתולל עם שפת הרחוב".

ובכל זאת, בני גילך באגף היותר רוקיסטי של המוסיקה הישראלית דיברו בשפה שונה לחלוטין. שלום חנוך ודני סנדרסון לא היו כותבים "כי לי היית בבת עיני, בכל יום, בכל ליל".

"אל תשכח שבאתי מבית דתי, מה שלא היה לכותבים של הרוק הישראלי. אף שעברתי דרך הקיבוץ. אצלי זה משולב: הדברים שספגתי בעולם הדתי והדברים שספגתי בעולם החילוני. אני חושב שהסך הכל זה ‘הפרח בגני'".

כש"הפרח בגני" יצא מתוך חצר ביתו של מדינה היו בו ארבעה בתים - אחד יותר מבשיר שהקנה לזוהר ארגוב את המקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי ב-1982. "בפסטיבל הורידו בית אחד כי השיר היה ארוך מדי", אומר מדינה. אחרי כמה שניות של פשפוש בזיכרון הוא שר את הבית המקוצץ: "מאז הלכת, מאז לא שבת, אני כמעונה/ חיפשתי אחרייך אנה, אנה עוד אפנה/ שאלתי פה, שאלתי שם, ואין לי מענה/ אבל עדיין חלומות יפים אני בונה".

לפני שמדינה כתב את המלים של "הפרח בגני" הוא חיבר את המנגינה של השיר. המנגינה, הוא מספר, נתפרה למידותיו של פסטיבל הזמר המזרחי, או בשמו הרשמי "למנצח שיר מזמור". "הייתי די מומחה בזכיות בפסטיבל", הוא אומר. "היו לי 11 זכיות בעשר שנים. זכיתי ארבע פעמים במקום ראשון, חמש פעמים במקום שלישי, ונדמה לי שפעמיים במקום שני. ידעתי שיש מתכון שהקהל אוהב, ולפי זה הלכתי.

דניאל בר און

"האמת היא שבהתחלה היה ל'פרח בגני' מקצב תימני, אבל אז הייתי אצל בן מוש (הגיטריסט והמלחין משה בן מוש, ב"ש) והוא אמר ‘מה אתה עוד פעם חוזר לקצב התימני? בוא נשנה את הקצב של השיר'. הוא הציע קצב אחר, וזה נגע בי כי זה היה דומה לפלמנקו, אז שינינו את הקצב לסגנון יותר ספרדי, שהודגש עוד יותר בעיבוד של ננסי (ברנדס, ב"ש). אני חושב שהשילוב הזה בין התימני לספרדי היה אחד הדברים שהפכו את ‘הפרח בגני' ללהיט כל כך גדול. אבא שלי היה אומר לי תמיד ‘חנוך לנער על פי דרכו'. זאת אומרת, אתה יכול להכניס פלפל שחור למרק הצח, אבל אל תעמיס יותר מדי, יש כאלה שלא רגילים לזה. תכניס קצת.

"אותו דבר במוסיקה. כשאתה מקצין, אתה מרחיק הרבה אוזניים. אבל כשאתה מטפטף בעדינות אתה יכול להתקדם ולהוסיף עוד קצת אחרי שמתרגלים לטעם הראשוני. ‘הפרח בגני' היה מורכב מכל כך הרבה ניואנסים מוסיקליים ממקומות שונים, שכל אחד מצא בו שייכות. חלק התחברו למקצב, חלק לפלמנקו, חלק לפזמון התימני. וכשזה עשוי טוב ונכון, עם זמר טוב, עם ליווי טוב שמשרת, עם חצוצרות שלא קיימות במוסיקה מזרחית... זה כאילו שהזמר המזרחי התמערב קצת".

אף שהקול של זוהר ביטא מזרחיות חסרת פשרות, לא מרוככת ולא ממותקת. הארד קור.

"אמרת עכשיו דבר והיפוכו. מזרחי זה לא הארד קור. מזרחי זה מלטף, מרוכך, מתגלגל, מתפתל בעיגולים, לא בפניות חדות. במוסיקה מזרחית אין סינקופות. זה יש רק במוסיקה מערבית. וב'פרח בגני' יש סינקופות, בגלל העיבוד של ננסי. בקיצור, זה מין שיר כזה שתפס את כולם כי כל אחד שמע בו משהו שהיה לטעמו".

ארגוב, אבל לא סשה

זוהר ארגוב לא אהב את השיר שמדינה השמיע לו. הוא העדיף להגיש לפסטיבל שיר אחר, "שיר פרטי". "הוא השמיע לי את השיר הזה", אומר מדינה, "ואמרתי לו ‘זה שיר יפה, אבל לא לפסטיבל. לפסטיבל כותבים לפסטיבל. אתה רוצה לזכות או להשתתף?' זוהר אמר: אתה יודע מה, אני אקליט את ‘שיר פרטי' ואתה תקליט בעצמך את ‘הפרח בגני', ונראה מי יתקבל לפסטיבל' (השירים שהשתתפו בפסטיבל נבחרו מתוך מספר רב של שירים שהוגשו בכל שנה לאחראי על הפסטיבל מטעם רשות השידור, יוסף בן ישראל).

בתחילת 1982, לפני פסטיבל הזמר המזרחי של אותה שנה, ארגוב היה זמר מוכר ומצליח בזירה של מה שנקרא אז "מוסיקת קסטות". אלבומו הראשון, ובו הלהיט "אלינור", נמכר על פי הערכות במאות אלפי עותקים. אבל ברדיו בקושי השמיעו אותו ובעיתונים לא כתבו עליו. בתודעה התרבותית הרשמית של ישראל, עד לפסטיבל הזמר המזרחי של 1982, ארגוב היה שם המשפחה של סשה.

האחים ראובני, מאיר ואשר, החתימו את זוהר ארגוב בסוף שנות ה-70, בהמלצת יהודה קיסר. מאיר ראובני מספר שכשארגוב השמיע לו את הקסטה שהקליט עם קיסר, "הספיקו לי בין 20 ל-30 שניות כדי לדעת. ברגע ששמעתי את ה'לה לה לה' הראשון, אמרתי לזוהר ‘אתה יכול לעצור את הטייפ. אני לא צריך לשמוע עוד. הנה החוזה'.

"בתקופה ההיא הרצתי הרבה זמרים מצליחים, אבל כל הזמן שאלתי ‘איפה הכוכב? איפה זה שידליק את המדורה, שיסחוף את המוסיקה שלנו למקומות הכי גבוהים, שיעשה את הטירוף הזה? אחרי שזוהר השמיע לי את הקסטה שלו, קראתי לאחים שלי ואמרתי ‘אתם זוכרים שדיברתי על זמר שיעשה מהפכה? אתם זוכרים שאמרתי שיום אחר הוא יבוא? אז הוא בא'".

אליצור ראובני

האחים ראובני הוציאו לשוק את הקסטה הראשונה של ארגוב, שהוקלטה במועדון הברווז ביפו עם ציוד הקלטה נחות. "החלטתי להדפיס עשרת אלפים קסטות וחיכיתי לראות מה יקרה", אומר ראובני. "אחרי שבוע האחים שלי התחילו להסתלבט עלי. הם אמרו ‘אכלנו אותה, נתקענו עם עשרת אלפים קלטות שאף אחד לא רוצה'. אמרתי להם ‘בעסקים צריך אוויר, תהיו סבלניים. זה יהיה הזמר. חתום בסלע'.

"עוברים עוד שבוע-שבועיים, ופתאום אנחנו מתחילים לקבל טלפונים מחנויות. ‘שלח לנו 20 קלטות, 50 קלטות, 100 קלטות, 200, 500'. חנות אחת מבקשת 500 קלטות! זה הגיע למצב שהיתה דרישה ל-5,000 קסטות ביום, ואני לא יכול לייצר כמויות כאלה. מצאתי מישהו באיזו וילה ברמת חן שידפיס את הקלטות, והדפסתי אצלי מעל החנות בשכונת התקוה, ועדיין לא הצלחתי לעמוד בקצב. מאז ‘צלילי הכרם' לא היה דבר כזה".

והדבר הזה קרה כמעט ללא השמעות ברדיו הישראלי, גלי צה"ל וקול ישראל. "כשבאתי לקול ישראל ושאלתי למה לא משמיעים את זוהר, אמרו לי: ‘זה לא רמה'", אומר ראובני. "אז תפסתי את אחד השדרנים ושאלתי אותו ‘אתה אוהב מוסיקה סינית?' הוא אמר ‘לא, מה לי ולמוסיקה סינית'. אז אמרתי ‘אבל מיליארד סינים אוהבים מוסיקה סינית ומיליארד סינים לא טועים. מי אתה שתקבע בשבילם".

אחת הדרכים להתמודד עם ההתעלמות של הרדיו ולגרום לקולו של ארגוב להישמע על במה רשמית היתה ההשתתפות בפסטיבל הזמר המזרחי. "שיר פרטי", השיר שארגוב העדיף על פני "הפרח בגני", לא עבר את הסלקציה של בן ישראל, אבל הוא הציע לארגוב לבחור מבין שלושה שירים אחרים. מדינה מצדו שלח שני שירים, "הפרח בגני" ו"חלומות". בתחילה הודיעו לו שרק "חלומות" התקבל לפסטיבל, אבל מאוחר יותר הבין שגם "הפרח בגני" התקבל ומנהל הפסטיבל מתכוון להעביר אותו לזמרת עליזה עזיקרי.

"התקשרתי ליוסף בן ישראל", מספר מדינה, "ואמרתי לו ‘אתה יודע שאני רוצה את השיר רק בשביל זוהר. אני לא מסכים שתיתן אותו לאף אחד אחר. זה הילד שלי ואני אתן אותו למי שאני רוצה'. הכרתי את השירה של זוהר. כתבתי את השיר הזה בשבילו, לצבע הקול שלו, לטונים שלו, לנשמה שלו. ידעתי שהוא ייתן לזה ביצוע טוב, אף שהוא לא שר בסגנון הזה. אבל שמעתי אותו שר שיר ספרדי - נדמה לי שיר של חוזליטו - ושמתי לב שיש לו את הענטוז הספרדי בקול".

אבל ארגוב לא אהב את "הפרח בגני", ומדינה, שלא רצה שעזיקרי תשיר אותו, הציע אותו לשימי תבורי. "שימי אמר ‘אכבר שיר'", מספר מדינה, "אבל הוא לא רצה להתחרות בפסטיבל. הוא כבר זכה כמה פעמים והרגיש שהפסטיבל קטן עליו. הוא הלך לזוהר ואמר לו ‘תשמע, זה שיר מנצח. אם אתה לא לוקח אותו אתה מטומטם'. ורק אז זוהר השתכנע".

מאוול או מלווח

ננסי ברנדס נכנס לבית הקפה באיחור של חצי שעה. "אני מצטער", הוא אומר, "נרדמתי באמצע המסז'". אחר כך הוא מספר על העיבוד שהכניס אותו אל דפי ההיסטוריה של המוסיקה הישראלית, וגם אם לא פעם הוא מגזים לשם הפואנטה המשעשעת, כדרכם של בדרנים, אפשר לסלוח לו על כך. הוא לא לבד. "הפרח בגני" היה אחד הצמתים החשובים במיתולוגיית הפופ הישראלית הגדולה מכולן, ובמיתולוגיית פופ כמו במיתולוגיית פופ, האמת נוטה לעבור דרך מגברים, מכשירי אפקטים ודיסטורשנים של יוקרה, אינטרס וזיכרון סלקטיבי.

"אני ברומניה הייתי סוג של ג'ון לנון של הרוק הרומני", מספר ברנדס. "היתה לי להקת הבי מטאל-רוק-אוונגרד, משהו מאוד מתוחכם. היינו מופיעים באיצטדיונים, אתה יכול לראות ביוטיוב. עד היום מזמינים אותי לרומניה, עושים לי ‘חיים שכאלה', עם המון כבוד. יחד עם הרוקנרול היה לי תואר שני של מנצח תזמורת סימפונית, וחוץ מזה התחברתי למוסיקה בלקנית. שלושת האלמנטים האלה - הרוק, הקלאסי והבלקני - זה העיבוד של ‘הפרח בגני'".

בסוף שנות ה-70, זמן קצר אחרי שעלה לישראל, ברנדס היה קלידן בלהקה של תבורי. בנסיעות להופעות הוא השמיע לאשר ראובני, אמרגנו של תבורי, את המוסיקה שהקליט ברומניה, וראובני התרשם והפקיד בידי ברנדס את העיבוד של "משה", השיר שאתו תבורי זכה בפסטיבל הזמר המזרחי ב-1979. כשארגוב התרצה והסכים לשיר את "הפרח בגני" בפסטיבל ב-1982, האחים ראובני הטילו על ברנדס את מלאכת התזמור של השיר.

"המצחיק הוא שבכלל לא ידעתי מי זה זוהר ארגוב", אומר ברנדס. "בוקר אחד ראובני מתקשר ואומר ‘ננסי, יגיעו אליך שני חבר'ה, תתייחס אליהם יפה'. גרתי אז בבת ים, לא המקום הכי בטוח בעולם, ומצלצלים בדלת חבר'ה שנראים כמו שני עורבים. זוהר ואביהו, כשהם באים בבת אחת, זה מחזה לא קל. זה אירוע קשה. טראומטי. מפגש לא פשוט. אתה צריך להיות חזק מבחינה רוחנית. אז שני העורבים נכנסים ואביהו אומר ‘ננסי, זה השיר, זוהר רוצה שנפתח במאוול'. בקושי ידעתי עברית, הייתי בטוח שהוא מתכוון למלווח. אמרתי ‘חבר'ה, אם אתם רוצים לאכול יש פה למטה מסעדה טורקית'. אחר כך הוא ביקש שאני אביא לו סיר. אני ידעתי שבשביל תימנים סיר זה כלי נגינה? חשבתי שהם רוצים לבשל.

זוהר ארגוב מבצע את "הפרח בגני" בפסטיבל הזמר המזרחי

"בסוף יצאנו מהפלונטר הזה, וזוהר שר את המאוול שלו. מה שיצא לו ספונטני זה בדיוק המאוול שנשאר ב'פרח בגני'. נדבקתי לכיסא כששמעתי את זה. איזה דבר זה היה. בוקר, בן אדם שר עם סלסולים ומרגש. והוא היה כל כך נאיבי וצנוע, דופק על הסיר ושר. הקלטתי אותו בטייפ שלי, ועם זה הם השאירו אותי. בלי מלים, בלי כלום. ‘דה דיי דה דיי'. גם אם היו מלים לא הייתי מבין אותן. אני מבין במנגינות.

"עובר חודש, אנחנו בבנייני האומה. זוהר, אביהו ואשר באים לשמוע את תזמורת רשות השידור, 64 נגנים, מנגנת את העיבוד שהכנתי ל'פרח בגני'. אני מזכיר לך שהם השאירו אותי עם סיר ו'דה דיי דה דיי'. כשהתזמורת גמרה לנגן, אני נשבע, זוהר עומד מולי עם דמעות בעיניים. הוא מחבק אותי ואומר ‘אתה אלוהים, באמא שלי אתה אלוהים'.

"להגיד את האמת, אני לא יכול להגיד שהתאמצתי במיוחד. זה היה הסטנדרט שלי. ככה הייתי עושה עיבודים. לא אמרתי ‘ואללה, זאת הצומת של החיים שלך, איטס נאו אור נוור'. לא, זה היה עיבוד סטנדרטי. אבל עם זה, אל תשכח שבאותה תקופה כל המעבדים האחרים התייחסו למוסיקה מזרחית כמו אל סוג של זבל. אני, מאחר שעבדתי עם זמרים מזרחים, כל הדלתות של האמנים הנחשבים נסגרו בפני. אין יהודית רביץ ואין אריק איינשטיין. ‘אתה עם השחורים, תעזוב אותנו'. אז ראיתי בשיר הזה הזדמנות להוכיח את עצמי ושמתי בו את כל הנשמה ואת כל הכישרון שלי".

האלמנט שנחקק בזיכרון בצורה החזקה ביותר בעיבוד של "הפרח בגני" הוא תרועת החצוצרות שפותחת את השיר. למי מגיע הקרדיט על הפראזה הבלתי נשכחת הזאת? תלוי את מי שואלים. אביהו מדינה טוען שהרעיון היה שלו: "כשננסי התחיל לעבוד על השיר אמרתי לו ‘אני רוצה לשמוע מטאדור נכנס לזירה, והקהל צועק אולה!!!' הוא עשה עיבוד אחד, בזמן שהייתי במילואים, וכשחזרתי אמרתי ‘לא, לא, לא'. עיבוד סתם. לזכותו ייאמר שיש לו אוזן. הוא יודע להתאים את עצמו. אחרי שהוא הבין מה אני רוצה, הוא הכין עיבוד שאתה מגיע אתו לנירוונה".

כשברנדס שומע את הגרסה של מדינה, הוא מחייך. "אני אוהב את אביהו", הוא אומר. "אם הוא לא היה, לא הייתי מגיע לכזאת הכרה כמעבד בישראל. אבל אני לא קיבלתי ממנו שום הנחיה. לדעתי הוא למד את המלה ‘מטאדור' לפני שנתיים-שלוש. אגב, זאת לא פעם ראשונה שאני שומע את זה. בסרט ‘זוהר' זוהר שואל את אביהו ‘אבל מי יעשה את העיבוד ל'פרח בגני', ואביהו אומר ‘אני אעשה לך חצוצרות והכל, סמוך עלי'. כשהסרט יצא קצת כעסתי. זה הבייבי שלי, ופתאום אומרים ‘הבייבי הזה לא שלך, אתה סתם אבא חורג'".

אז למה הלכת על תרועת החצוצרות הזאת?

"כי אני בן אדם בומבסטי. תסתכל על כל העיבודים שעשיתי לאירוויזיון. ‘הורה', ‘חי' - כולם מתחילים ככה. זה אני, זה הסגנון שלי. אני טיפוס ראוותני, אני אוהב דברים גדולים. אני לא בן אדם שמלטף עיבודים, אני הולך עם זה בכוח עד הסוף".

אגב, הזיכרון של ברנדס בנוגע לסרט "זוהר" אינו נכון. אמיר בן דוד, שכתב את התסריט לסרט עם משה זונדר, אומר: "אנחנו נתנו לזוהר את הקרדיט על תרועת החצוצרות".

אף שזאת לא האמת.

"זאת היתה יכולה להיות האמת. זוהר היה דעתן והיו לו רעיונות על איך צריכה להישמע המוסיקה. אבל לא עניינה אותנו האמת ההיסטורית. החלטנו לתת לו את הקרדיט על החצוצרות בגלל הרובד הסימבולי של הרגע הזה. זאת תרועת חצוצרות של מטאדור, לא של טרובדור. עולה לוחם שוורים לבמה. נכנסים למלחמה. לפעמים יש רגע כזה שבו הדברים מתחברים. פה הם התחברו, ומפני שזה רגע כל כך משמעותי רצינו שהוא יהיה לגמרי של זוהר".

חליפות העתים

כשארגוב חתם אצל האחים ראובני, כשנתיים לפני "הפרח בגני", הוא לא אהב לעלות לבמה לבוש בחליפה. "הוא היה אומר: ‘מה אני צריך את זה, ממילא הקהל שלי זה צ'חצ'חים'", מספר מאיר ראובני. "אבל אחי אשר התעקש שחליפה זה נוכחות, זה צורה, וזוהר קלט את הראש שלו".

לפסטיבל הזמר המזרחי ב-1982 בא ארגוב עם שתי חליפות. את החליפה הראשונה הוא לבש כששר את "הפרח בגני" בתחרות, ואת החליפה השנייה לבש כשעלה לשיר את השיר בפעם השנייה, אחרי שזכה במקום הראשון. "אחרי הפסטיבל אמרו שזה היה תרגיל. משחק מכור", נזכר ראובני. "אמרו שהבאנו שתי חליפות כי ידענו מראש שזוהר הולך לזכות. האמת היא שהוא החליף חליפה כי על החליפה הראשונה נשפך יין".

מי שהיה אמור לעלות על הבמה עם חליפה אבל בא בלבוש לא רשמי היה מנהל קול ישראל, גדעון לב ארי, שהעניק את הפרס הראשון לארגוב. לא רק שלב ארי היה לבוש ברישול, הוא גם לעס מסטיק בזמן שהגיש את הפסלון לארגוב והתמונה הזאת נהפכה עם השנים לסמל לזלזול של הממסד התרבותי במוסיקה המזרחית. "אתה רואה שהוא נגעל מהסיטואציה, שהוא רוצה ללכת הביתה", אומר בן דוד. "כל שפת הגוף שלו מביעה בוז תהומי לדבר הזה".

מאיר ראובני אומר שהוא ידע בוודאות ש"הפרח בגני" עומד לזכות בפסטיבל. "ידענו בוודאות. אתה יוצא מתוך לוע של תותח ואתה יודע שהוא הולך לכבוש את העולם. גם כל המתחרים ידעו את זה". מהפרספקטיבה של היום הזכייה של "הפרח בגני" נראית מובנת מאליה, אבל ספק אם בזמן אמת העליונות שלו היתה כל כך ברורה. "השיר עצמו, כשאתה מפרק אותו, לא בהכרח תמצא בו גדולה ענקית", אומר בן דוד. "אם גידי גוב היה שר אותו, והוא יכול היה לשיר אותו, היה יוצא מין שיר כיפי כזה, איזי ליסנינג, שלא היה בו שום דבר מזרחי. מה שעושה את ‘הפרח בגני' זאת המעטפת - העיבוד המפואר של ננסי ברנדס ובעיקר הקול של זוהר".

ראובני מספר שמרגע שארגוב שר את "הפרח בגני" בפסטיבל, היה ברור לכל הנוכחים בבנייני האומה שהשיר עומד לזכות. "אנשים לא רצו לשמוע שירים אחרים", הוא אומר. "זוהר גמר לשיר והם ביקשו הדרן. מה הדרן, זה פסטיבל. הם לא נתנו לו לרדת. אחרי הזכייה הסתכלתי על יוסף בן ישראל. הוא אמר לי ולאשר ‘איזה טביעת עין יש לכם. הוא נתן הופעה מדהימה. יש לו הדרת כבוד של מלך".

אחרי שהפסטיבל הסתיים ארגוב נסע למועדון בירושלים. "אלפים צבאו על המקום, ניסו להיכנס", אומר ראובני, "ומובן שלמחרת הוא כבש את כל הכותרות. כתבו ‘המלך'. אנחנו לא אמרנו את המלה הזאת. בחיים לא קראתי לו המלך. אבל הכותרת בעיתון אמרה ‘המלך החדש של המוסיקה המזרחית'".

"אין ספק ש'הפרח בגני' היה נקודת מפנה, גם בשביל זוהר וגם בשביל המוסיקה הים-תיכונית", אומר מדינה. "שיר שבא מהילד הדחוי נהפך פתאום לראש פינה. שיר שבא מתוך הדבר המאוס הזה בעיני התקשורת, פסטיבל הזמר המזרחי, נהפך לפייבוריט של כולם".

"'אלינור' היה להיט, אבל האפקט של ‘הפרח בגני' היה הרבה יותר גדול", מסכים בן דוד. "'אלינור' היה מאוד פופולרי, המון אנשים אהבו אותו, אבל הוא לא היה ברדיו ולכן לא היה חלק מהפסקול הישראלי. ‘הפרח בגני' היה הרגע של הקרוסאובר".

בן דוד מייחס חלק מההצלחה הגדולה של ‘הפרח בגני' למלחמת לבנון, שפרצה כחודשיים אחרי הזכייה של ארגוב בפסטיבל הזמר המזרחי: "כשפרצה המלחמה התחילו לעשות בגלי צה"ל תוכניות של ד"שים לחיילים, ונתנו לחיילים לבחור את המוסיקה. והם בחרו שוב ושוב ושוב ושוב את ‘הפרח בגני'. הוא נהיה להיט לא מפני שהעורכים ברדיו התפכחו והבינו שגם שיר מזרחי יכול להיות ברמה הגבוהה ביותר, אלא משום שנתנו לחיילים לבחור. אז גם התחילה בגלי צה"ל ‘על הדבש ועל הכיפאק', התוכנית הראשונה ששידרה בקביעות מוסיקה מזרחית, וזוהר כבר היה מסומן בגלל ‘הפרח בגני'. הוא לא היה כמו הזוכים הקודמים בפסטיבל הזמר המזרחי. החיבור שלו לקהל, העוצמה שלו - זה היה משהו אחר לגמרי".

אורך החיים של "הפרח בגני" עלה בהרבה על אורך החיים הממוצע של להיט גדול, אומר בן דוד. "זה לא היה להיט, זה היה הימנון. התגייסתי יותר משנה אחרי הפסטיבל, ואני זוכר שבכל הבסיסים שבהם עברתי תמיד שמעו אותו, הוא תמיד היה ברקע". בן דוד מוסיף, לא בגאווה גדולה, שבסביבתו לא שמעו את ארגוב גם אחרי "הפרח בגני". "שמעת אותו בסדנאות של הרכב או בכיתה של המכניקה. אנחנו בביולוגית שמענו שלמה גרוניך".

"דרמות בתרבות פופ הן תמיד סימבוליות", אומר הסוציולוג פרופ' מוטי רגב. "כלומר, הדרמה מולבשת על אירוע כדי להפוך אותו לסמל של משהו. האירוע לא בהכרח יודע על עצמו שהוא סמל. מה שחשוב זה מה שקורה אחרי".

האם הזכייה של "הפרח בגני" בפסטיבל הזמר המזרחי היא אירוע סימבולי כזה? "ללא ספק", אומר רגב. "זה רגע שהולבשה עליו סמליות, כי ‘הפרח בגני' הצליח מאוד ואנשים ראו בו נקודת מפנה במאבק של המוסיקה המזרחית להסיר את התווית של המזרחיות ולהתקבל כמוסיקה ישראלית לכל דבר. ב-1982 המאבק הזה היה כבר ותיק. הוא התקיים לפחות חמש-שש שנים. ‘הפרח בגני' היה רגע משמעותי בתוכו כי עד אז היתה איזו הפרדה בין הרדיו והטלוויזיה לבין מה שנקרא אז מוסיקת קסטות. הרדיו התייחס למוסיקה של עדות המזרח, אבל בהקשר של מוסיקה מסורתית, לא של פופ. הזמרים שהקליטו אצל האחים אזולאי והאחים ראובני לא הושמעו ולא הופיעו בטלוויזיה. עם ‘הפרח בגני' ההפרדה הזאת התערערה.

"'הפרח בגני' והאלבום ‘נכון להיום' היו רגע משמעותי גם מבחינה נוספת", אומר רגב. "עד אז הרציונליזציה של חלק מההנמכה וההדרה של המוסיקה המזרחית היתה שזה לא איכותי, לא ברמה האמנותית ולא ברמה הטכנולוגית. ועם התקליט הזה של זוהר, פתאום אנשים אמרו לעצמם ‘רק רגע. זה מקצועי. זה מופק על ידי איש מקצוע, ננסי ברנדס. החומר מקורי. אלה לא כל מיני תרגומים שכתוב ‘יווני עממי' ואתה לא יודע מי כתב ואם זה פלגיאט. זה היה מסודר".

מדוע הסימבוליות שהולבשה על "הפרח בגני" לא הולבשה כמה שנים לפני כן, כש"צלילי העוד" ו"צלילי הכרם" מכרו מאות אלפי תקליטים?

דניאל בר און

"כי השתנו התנאים. 1982 זה לא 1975. האווירה הפוליטית-חברתית שונה. הזהות המזרחית בשלה יותר לתבוע כל מיני דברים. בשנות ה-70 היתה תנועה של גיבוש עמדה, זהות ואסטרטגיה תרבותית מתוך המזרחיות.

היא התחילה בראשית שנות ה-70, עם הפנתרים, והיא הלכה לכל מיני מקומות. אחד המקומות האלה הוא המהפך הפוליטי של 77'. נהוג לראות בו מחולל של השינוי, אבל זאת טעות אופטית. המהפך הוא אחד הביטויים הפוליטיים של שינוי שהתחיל עוד קודם. השאלה הגדולה היתה אם הניצחון של הימין יחזור על עצמו בבחירות של 81'. אלה היו בחירות מאוד טעונות במתח בין מזרחיות לבין מה שהוא לכאורה ישראליות כללית. ובקונטקסט הזה, של מתח בין מזרחי ללא-מזרחי, כשבא שיר פופ שנתפש כשיר מזרחי ועושה מהלך של חציית קווים, ברור למה מולבשת עליו סימבוליות. זה מעין קולב שאפשר לתלות עליו איזו אמירה. אם מישהו מאשים את המזרחיות בכך שאין בה מורשת ועומק ועשייה מקורית, אז הנה, אפשר להגיד לו ‘מה אתה מבלבל את המוח. יש פופ מזרחי איכותי, שמבטא סוג של ישראליות שהיא לא הדומיננטית אבל היא לא פחות ישראלית מהישראליות הדומיננטית".

סיבה נוספת לכך שהסמליות שהוצמדה ל"הפרח בגני" לא הוצמדה ל"חנה'לה התבלבלה" היא השירים עצמם, ובעיקר הזמרים. "היה פה זמר עם נוכחות כריזמטית של כוכב פופ", אומר רגב על ארגוב. "ל'צלילי העוד' לא היתה דמות כזאת. והשיר של זוהר לא היה משהו עממי שנסחב לכיוון המזרחי, כמו השירים של ‘צלילי העוד', אלא שיר מקורי. ונוסחת הפופ של ברנדס היתה יותר מהוקצעת ממה שעשו ‘צלילי העוד'. אצלם זה היה מאוד מחוספס. הם כאילו הקליטו מסיבה. ואסור לשכוח שארגוב מת כמה שנים אחרי הרגע שאנחנו מדברים עליו, ואז אפשר להדגיש את הדרמה ואת ההידרדרות שאחריה. זה סיפור פופ נהדר".

ובכל זאת, רגב מבקש לסייג. "מאוד נוח להיתלות ב'פרח בגני' כאיזו נקודה שהתניעה רצף חד-משמעי שהוביל להצלחת המאבק המזרחי, אבל האמת היא שזה די מפוקפק. ממרחק של 30 שנה אנחנו יודעים שהמעבר של הפופ המזרחי למיינסטרים קרה רק בשנות ה-90 והאלפיים. ‘הפרח בגני' היה רגע אחד, והיו רגעים נוספים כמו ‘אהבת חיי' של חיים משה ושירים אחרים, אבל בהמשך שנות ה-80 זה לא בדיוק עבד, לא בשביל זוהר ולא בשביל אחרים".

ננסי, לך לאמא

מאיר ראובני מספר שבלילה שבו ארגוב זכה בפסטיבל, הוא ואנשיו מיהרו למפעל שייצר בשבילם אלבומים והתחילו להדפיס עותקים של האלבום "נכון להיום" ובו "הפרח בגני". "למחרת בבוקר היו עותקים בחנויות", הוא אומר. גם אם ראובני דוחס התרחשות של ימים או שבועות לעלילת בזק של לילה אחד, הרי ש"נכון להיום" ראה אור זמן קצר אחרי הפסטיבל ורכב על המומנטום של הזכייה.

"הפרח בגני" היה היהלום בכתרו של האלבום הזה, אבל גם אם הוא לא היה נכלל ב"נכון להיום", זה עדיין היה אלבום נהדר. במבט לאחור אין ספק שזה אחד האלבומים הישראליים החשובים של שנות ה-80. זה לא אלבום מחושב וממוקד. להיפך, הוא מפוזר ואקלקטי. לא רק שארגוב היה זמר פופ שקפץ בין סגנונות שונים ולא היסס ללחוץ על כל כפתור שיכול היה לעבוד בקונטקסט של תחילת שנות ה-80 (מזרחי, ספרדי, רוק, דיסקו, סן רמו), הוא גם לא עבד עם כותבים קבועים שיכלו להקנות לאלבום תחושה של רציפות סגנונית.

שירי "נכון להיום" נאספו מפה ומשם, ובאופן מקרי למדי. לא כולם צלחו את מבחן הזמן, ויש באלבום רגעים שבהם הצליל נשמע שטוח וסינתטי. ואף על פי כן, "נכון היום" היה ונשאר אלבום מעולה, בעיקר בגלל הנס שמתרחש כשזמר אדיר, בעל אישיות חזקה וחריפה, מקבל לידיו, אחרי שנים של ניסוי וטעייה, אסופה של השירים הנכונים, שירים שמאפשרים לו לטוס.

לא מפתיע לשמוע את הסיפורים של ברנדס, שעיבד את האלבום כולו, על כישרון השירה הנדיר של ארגוב. "בשנים האלה לא היה אפשר לתקן טעויות במחשב כמו שעושים היום, והיינו רגילים לשבת ימים ולילות על שיר אחד. לא התלוננו. ידענו שזה התפקיד שלנו. ואז הגיע זוהר ועשה מהפכה. אני נכנס לאולפן, מוכן לשבת ארבע שעות על שיר, פותח מיקרופון, זוהר שר, אני מסתכל על הטכנאי, הוא מסתכל עלי ושואל ‘מה עושים עכשיו? הוא שר את זה מושלם. אבל מה נעשה עם כל הזמן שהתפנה לנו?' אז אני מזבל לזוהר את המוח, סתם. ‘אולי תנסה לשיר את זה שוב, להיכנס לתוך הטקסט'. שטויות. היה לו משפט, לזוהר, ‘ננסי, לך לאמא'. כאילו, מה אתה רוצה מהחיים שלי. אבל הוא עשה מה שביקשתי. בסוף הוא היה משאיר אותנו עם ארבע גרסאות לכל שיר, כל אחת יותר טובה מהשנייה וכל אחת שונה לחלוטין מהשנייה. לאיש הזה היה פילטר רוחני ורגשי שלא היתה לו שליטה עליו. כל פעם הוא היה שר אחרת. הרבה מהשירים, המלחינים לא זיהו אותם אחרי שהוא שר. הסלסולים שלו, השינויים שהוא היה עושה במנגינות, זה מה שהיה עושה את השיר".

בנוסף ל"פרח בגני", "נכון להיום" כולל שלושה שירים שנהפכו להימנונים שמוברגים חזק לתוך הפסקול הישראלי של 30 השנים האחרונות: "כבר עברו השנים", "נכון להיום" ו"בדד". כמעט כל אחד יודע לזמזם אותם, אבל לא רבים מכירים את הסיפורים שעומדים מאחוריהם, וחלק מהכותבים שלהם נותרו באלמוניותם. הנה הזדמנות להתוודע אל האנשים האלה ואל הסיפורים שמאחורי השירים שכתבו.

"נפגשנו די במקרה, אני וזוהר", מספר שאול בן שאול, שכתב את הטקסט של "נכון להיום". "אני ארכיטקט, ובאיזה יום שישי אחד ביקרתי בבית הוריו של אדם שתיכננתי את ביתו. זה היה בית בראשון לציון, וישבה שם חבורה, וזוהר היה שם ושר. שירתו פגעה בי, קולו פגע בי. שבוע אחרי זה נתתי לו את השיר".

הכרת אותו קודם?

"לא. אפילו לא ידעתי על קיומו, אף על פי שהוא כבר לא היה אלמוני אז".

אז כתבת את השיר בשבילו?

"קשה לי להגיד. השיר יצא לי ונתתי אותו לזוהר. אחרי כמה חודשים הוא הזמין אותי לאולפן, להקלטה של השיר. זה היה בליל שבת. אחרי הטייק הראשון הוא שאל אותי מה דעתי. אמרתי ‘מעולה'. ואלה תולדות השיר".

בתפקידו האחרון היה בן שאול מנהל האגף לתכנון העיר ירושלים. הוא כותב באופן סדיר, "אבל לא פזמונים. אני כותב בעיקר פרוזה, ואם אני כותב שירים, אלה שירים במובן poetry. אבל את ‘נכון להיום' כתבתי כפזמון, כמו חץ אל זוהר".

על "נכון להיום" אומר בן שאול: "זה שיר שנותן את האופציות בחיים. או שאדם יש לו את האפשרות לשכב על הגב ולהתהפך על הבטן, או שהוא עבד נרצע. או שהוא חופשי או שהוא עבד נרצע. וימיו מתנהלים".

אתה מודע לכך שהרבה אנשים בטוחים שהשיר הזה מתאר תחושות של אדם שמשתמש בסמים.

"סמים? לחלוטין לא. מה פתאום סמים?"

יש שם כמה שורות שאפשר לפרש כך. "יום יום אני הופך מחומר לאבק". או "יום ראשון שחור/ יום שני אני זורח".

"השיר הזה נכתב על מצבי רוח של אדם. יש אדם שלא הופך מחומר לאבק? אם התפתח מיתוס, זה לא בשליטת הכותב".

אחד האלמנטים שצרבו את "נכון להיום" בזיכרון הפופ הישראלי הוא ליין הגיטרה החשמלית שפותח את השיר. האיש שאחראי לו הוא שמוליק בודגוב, איש להקת "ברוש", שהיתה להקת האולפן של ארגוב באלבום הזה וגם באלבומיו הבאים.

"איך קוראים לשיר הזה?" שואל בודגוב, כיום אחד מיצרני הגיטרות המובילים בישראל.

אתה באמת לא זוכר?

"לא רק שאני לא זוכר את השם, גם לא זכרתי שניגנתי בשיר. אבל הרבה גיטריסטים צעירים, רוקיסטים, באים אלי לחנות ושואלים על הליין הספציפי הזה. עשיתי דברים שאמורים לעניין אותם יותר. הפקתי את האלבום הראשון של ‘היהודים'".

הליין נהדר.

"כן, הוא כנראה חודר ללב. העזנו לנגן פעם בשירים, שומו שמים, היום זה לא יעלה על הדעת, עבירה על החוק".

ב-1982 חברי "ברוש" (בודגוב, הבסיסט יוסי מנחם, המתופף איקי לוי והקלידן דריו מלכי) היו נגני האולפן הכי עסוקים בישראל. "היינו עושים שלושה אלבומים בשבוע", אומר בודגוב. "אם רצית שננגן אצלך, היית צריך לקבוע תור חצי שנה מראש. אבל לא היינו פלצנים. לא זילזלנו באף אחד, למרות שמוסיקה מזרחית היתה רחוקה מאוד מאתנו. אנחנו היינו רוקיסטים. אבל כיבדנו את זה שמזמינים אותו לעבוד ומשלמים לנו, וגם באנו בעצמנו משכונות. איקי מטבריה, אני ויוסי מדרום תל אביב. לא באנו מרמת השרון, לא היתה בנו יהירות".

יכולת לחזות שאלבום כמו "נכון להיום" ייהפך לאבן דרך במוסיקה הישראלית?

"אין סיכוי. ידענו שזה הולך לבסטות של הקסטות בתחנה המרכזית, ליד הבסטות של העגבניות. זה מה שידענו. אבל לא חיפפנו. רצינו שהפלייבקים יהיו ברמה, גם כשהחומרים היו נוראים, והרבה פעמים הם היו נוראים".

עם הזמרים המזרחיים היה לכם קשר, או שהם הקליטו את השירה ואתם הקלטתם את הפלייבק?

"בדרך כלל זה עבד ככה. את רוב הזמרים הנגינה לא עניינה. שימי קצת התעניין".

וזוהר?

"לא היה לנו קשר אתו. ‘שלום, מה שלומך'. עבדנו מול המעבד והטכנאי. הזיכרון הכי ברור שיש לי ממנו הוא דווקא מאלבומים יותר מאוחרים, מהתקופה שהוא כבר היה עמוק בסמים. היינו באמצע סשן, ופתאום היו אומרים ‘תעזבו הכל, זוהר מגיע'. ואז הוא היה בא, עם שני אנשים שהחזיקו אותו מכל צד, מקליט שיר ורבע ומאבד את זה".

הסיפור שמאחורי השיר "בדד" ממחיש את הפיקציה של החלוקה בין שירים "מזרחיים" ושירים "לא מזרחיים". את "בדד" ביצעה במקור, בסוף שנות ה-60, "הברנשים של פיאמנטה", להקת הרוק-סול-ג'ז שהנהיגו הסקסופוניסט אלברט פיאמנטה והמתופף אהרל'ה קמינסקי. את השיר הלחין החצוצרן עוזי מלמד, שהיה חבר ב"ברנשים".

"כתבתי את ‘בדד' עם חבר טוב שלי, עמשי לוין, שחיבר את המלים", מספר מלמד, דוקטור לחינוך שמנגן כיום להנאתו בשני הרכבי ג'ז. "היינו צעירים מאוד כשכתבנו את השיר. בצבא, או אולי עדיין בתיכון. בגיל שבו אהבה נכזבת היא כמעט סוף העולם".

הטקסט של לוין, מתרגם ומשורר שמת לפני עשר שנים, זועק זעקת בדידות של אדם שבור לב, ואף שהלחן של מלמד משמר את הממד הטראגי של הטקסט, העיבוד הג'זי של "הברנשים של פיאמנטה" המתיק מעט את הגלולה המרה. "השיר הזה הכה גלים בכל מקום שבו ניגנו", אומר מלמד. "תמיד ביקשו אותו. ניגנו אותו אינסוף פעמים. אבל איכשהו לרדיו הוא לא השתחל".

יותר מעשר שנים אחרי ש"הברנשים של פיאמנטה" הקליטו את "בדד", ידיד של מלמד הביא לו קלטת של "נכון להיום" ואמר "הנה השיר ‘בדד' שפעם כתבת".

אתה יודע איך השיר הגיע אל ארגוב?

"אני יודע רק מה שסיפרו לי. אמרו שזוהר שמע איזה זמר בבית מלון באילת שר את ‘בדד', התאהב בשיר ואימץ אותו. אם זה נכון אני לא יודע".

מה חשבת על הביצוע שלו?

"ביצוע יפה. אמנם שונה לגמרי מהמקור, אבל ביצוע יפה מאוד. אהבתי אותו. הוא נשאר נאמן למלים".

מדוע על העטיפה של "נכון להיום" כתוב שאת השיר חיברו "עמוס יהב" ו"עוזי יהב"?

"בהתחלה, כשהחבר הראה לי את הקסטה, היה כתוב ‘מחברים לא ידועים'. האנשים שהוציאו את האלבום של זוהר באמת לא ידעו מי חיבר את השיר. אחר כך, כשהעניין הוסדר באקו"ם, השתמשנו בשמות העט "עמוס יהב" ו"עוזי יהב". אני ועמשי למדנו באותו בית ספר, אבל לא באותה כיתה, והתיידדנו כשבית הספר שלנו יצא לטיול בעין יהב. נותרנו ידידים עד יומו האחרון של עמשי".

אז "בדד" נכתב על ידי שני תלמידי תיכון והתגלגל כעבור 20 שנה לידי זוהר. ובן שאול שכתב את הטקסט של "נכון להיום", היה ארכיטקט. לאור המידע הזה, לא מפתיע לשמוע שיחיעם לוי, שהלחין שלושה שירים ב"נכון להיום", יותר מכל מלחין אחר, היה בכלל רצף. השירים שהלחין: "מפרץ שלמה", "סיימתי מילואים" ו"מספרים הזקנים בשבט", לא נהפכו להימנונים ולא נכנסו לפסקול הישראלי, אבל לפחות אחד מהם, "מספרים הזקנים בשבט", הוא שיר נהדר שנשמע כמו החוליה המקשרת בין ארגוב לעמיר בניון.

איך נוצר הקשר בין הרצף (והמלחין) ממושב טירת שלום לבין הזמר (והטייח לשעבר) משיכון המזרח בראשון לציון? "האמרגן הראשון של זוהר, לפני האחים ראובני", מספר לוי, "שמע אותי מנגן ואמר ‘יש מישהו חדש עם קול מעניין, מיוחד, אחר. בן אדם שיכול להוציא את הלב דרך הגרון. כדאי לך לתת לו את השירים שלך כי הוא בעתיד הקרוב מתחיל לעשות משהו מעצמו. אז נפגשתי עם זוהר. הוא שמע את השירים, חייך מאוזן לאוזן ואמר ‘איפה היית עד עכשיו?' אמרתי לו שאני לא הטיפוס שמלחין ורודף אחרי אנשים. אז הוא שאל ‘מה אתה עושה עם זה?' אמרתי: אני כותב ומלחין ואז אני עף מזה תקופה. ממש שיכור מהשירים. שכרות גבוהה. כל שיר הייתי עף בשמים שלושה חודשים".

לוי מספר שנתן לארגוב שישה שירים. "כמו שחקני כדורגל של פעם, זה לא היה בשביל הכסף", הוא אומר. בין השניים נוצר לדבריו קשר מיוחד. "זוהר אמר: ‘אחרי אמא שלי, זה האיש שאני יכול לתת בו את האמון הכי גדול'. הוא אהב אותי ברמות. היה נותן המון כסף. כשראה שלא נתתי לו את השירים בשביל הכסף, דווקא אז הוא נתן הכי הרבה".

ככל שהמיתוס יותר גדול, כך האדם פחות מפוענח. בן דוד אומר שגם אחרי שצלל לתוך הסיפור של ארגוב, לא הצליח לגבש מושג ברור עליו. וספרו החדש של רינו צרור, "שחור", שכולל ראיונות עם האנשים שהיו הקרובים לו ביותר, גם הוא לא משרטט דיוקן שלם ומעמיק. הביוגרף של ארגוב יצטרך להתמודד עם האתגר הלא פשוט.

בינתיים נישאר עם המיתוס. "זוהר הרג את עצמו", אומר מאיר ראובני. "כשהחתמתי אותו ראיתי את הגאוניות מצד אחד ואת הטירוף מצד שני. אמרתי לו משפט, יסלח לי אלוהים, אמרתי ‘אני אעשה אותך כמו פריד אל אטרש'. זוהר אמר: אבל פריד מת. אמרתי: נכון, וגם אתה תמות. למה? הוא שאל. אמרתי לו: כי אתה לא אוהב את עצמך. אתה שונא את זוהר ארגוב, זה מה שאני קורא לך בעיניים. יום אחד זה יתפוצץ לך בראש. ביום של הלוויה אמרתי ברדיו שגם עוד 50 שנה לא יקום זמר כמו זוהר. אנחנו עוד מעט חצי יובל, 25 שנה. יש זמר שמדגדג אותו? אין אף אחד כזה".

*********

להתגנב דרך החלון

הצלם אליצור ראובני נזכר ביום צילום העטיפה של "נכון להיום"

אליצור ראובני (אחיהם של מאיר ואשר, שהיו אמרגניו של ארגוב), זוכר את הצילומים לעטיפת האלבום "נכון להיום" כאילו התרחשו לפני שלושה חודשים ולא לפני 30 שנה. ראובני קבע עם ארגוב בסטודיו שלו לפני הצהריים, אבל ידע שהזמר, שנהג ללכת לישון בבוקר, גמור מסמים (קלים, נכון לאותה תקופה) ואלכוהול, לא יגיע במועד שנקבע. ראובני הלך לדירתו של ארגוב, דפק על הדלת, לא נענה, נכנס דרך החלון, העיר את ארגוב, הכניס אותו למקלחת, עזר לו להתגלח ולהתלבש ולקח אותו לסטודיו.

אליצור ראובני

"בסטודיו הבאנו אותו למצב שהוא נראה טוב", מספר ראובני. "אם אני זוכר נכון, לא היתה מאפרת. ואז התחלתי לצלם. ידעתי שאין לי הרבה זמן. לזוהר לא היתה סבלנות להצטלם. צילמתי 24 פריימים, פעם עם הפרצוף ימינה, פעם שמאלה, כמו בצילומים בתחנת משטרה, ואז עליתי על הקטנוע וטסתי למעבדה, שהיתה בצפון תל אביב. פיתחתי, ראיתי שיצא פרפקט, חזרתי לסטודיו ואמרתי לזוהר ‘משוחרר'".

מה היה הקונספט של הצילום? "לא להתחכם. הלכנו על הכי פשוט. אין יותר יפה מהפשוט", אומר ראובני. "עשינו פורטרט בסטייל ספרדי כזה, של חוליו, או של אלביס. שיראו את הפרצוף. הקהל המזרחי לא אוהב גרפיקה, הוא רוצה תמונה".

ומה זה הרקע הלבן שעליו משורבטים כל מיני מלים וסימנים גרפיים? "זה לוח שנה", צוחק ראובני. "בגלל השם ‘נכון להיום' והשורה ‘יום יום אני תולש מהלוח דף'. התלבטנו איך לשקף את העניין הזה, ואז הגרפיקאי, בחור בשם ישראל קט, הציע שנשים מאחורי זוהר לוח שנה. זה היה אלתור של רגע. לא היה מפיק, לא היה שום דבר. לקחנו בריסטול, קט צייר עליו לוח שנה, וכל השאר היסטוריה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו