בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה נכדו של יאשה חפץ מעולם לא דיבר עמו על מוסיקה

דני חפץ לא התפרסם כמו סבו, אבל בחוגי הרוק והאוונגרד האמריקאי הוא דמות מפתח. בראיון עמו הוא מספר איזה מין סבא היה יאשה

8תגובות

"אני לא חפץ, אבל אני בסדר", מצטנע רולף הכלב כתגובה למחמאה שמרעיף עליו קרמיט הצפרדע על נגינתו בפסנתר. בסצינה, מתוך הסרט "החבובות" מ-1979, משתמש רולף בביטוי השגור בפי מוסיקאים קלאסיים מן המאה ה-20. הוא מתכוון כי הוא מנגן לא רע, אך רחוק שנות אור מלהיות טוב על הפסנתר כפי שהיה הווירטואוז היהודי יאשה חפץ על הכינור.

חפץ הוא שם שהפך למלה נרדפת למצוינות, ולא רק במוסיקה. זו לא הפעם הראשונה שהוא מאוזכר ביצירות פופולריות. החל בסרטים של וודי אלן, דרך הסייבורג "Data" מסדרת המד"ב הטלוויזיונית "מסע בין כוכבים", שציין כי למד כינור מחפץ, וכלה במאמן האן.בי.איי פיל ג'קסון, שבספר "החוקים של ג'ורדן" מסביר את תפקידו של פנומן הכדורסל מייקל ג'ורדן, תוך שהוא מתייחס אל הספורטאי המהולל במערך ההתקפה של קבוצת שיקגו בולס כמו אל יאשה חפץ במסגרת תזמורת של נגנים.

חפץ נולד ב-1900 בליטא, שהיתה אז חלק מהאימפריה הרוסית, בן למנצח התזמורת הסימפונית של וילנה. הוא החל ללמוד נגינה בכינור כבר מגיל 3 ולא חדל עד יומו האחרון, בביתו שבקליפורניה. את נערותו בילה בלימודי נגינה בסנט פטרבורג. בהגיעו לגיל 17 החליט בעבורו אביו כי הוא מבוגר מספיק לנסוע לאמריקה. הוא עקר עם כל משפחתו והשתקע בסן פרנסיסקו ומיד עם הגיעו לארצות הברית כבר הופיע באולם הרסיטלים המפואר "קרנגי הול" בניו יורק. ההופעה הזאת נחשבת עד היום כאירוע מכונן במוסיקה הקלאסית ובמידה רבה סימלה את תחילתה של קריירה מזהירה של הכנר הרוסי הצעיר, שלימים יהפוך למורה גדול ופטריוט אמריקאי.

סיניל פוליסובסקי

"לא ממש היתה לו ילדות", מספר עליו נכדו, המתופף האמריקאי הנחשב דני חפץ. דני, בן 48, הוא בנו של רוברט חפץ, אחד משלושת ילדיו של הכנר הנודע. הוא נולד בניו יורק, למד בקליפורניה וחי שם תקופה, ובשנים האחרונות הוא מתגורר עם אשתו ובתו הקטנה בסידני.

המחשה משעשעת לילדות שמעולם לא היתה ליאשה חפץ אפשר למצוא במלותיו של הקומיקאי הדגול גראוצ'ו מארקס, אחד ממעריציו הגדולים של חפץ. השניים נפגשו באמריקה ב-1925 וכשחפץ סיפר למארקס כי מאז גיל 7 הוא מתפרנס מנגינה בכינור ענה לו זה: "אז אני מניח שלפני כן היית סתם בטלן".

דני חפץ, בדומה לרוב המוסיקאים בעולם, טובים ככל שיהיו, רחוק מלהיות מפורסם כפי שהיה סבו המנוח. "לי אף פעם לא אמרו שאני ‘מנגן לא רע, אבל שאני בטח לא חפץ'", אומר דני בהומור ומוסיף "אולם, אם היו אומרים לי כזה דבר הייתי לגמרי מבין, כי זה נכון בחמש מאות אחוזים". עם זאת, בחוגי הרוק, המטאל האלטרנטיבי והאוונגרד האמריקאי דני הוא דמות משמעותית. בשנות ה-90 הוא היה המתופף של להקת הרוק הניסיונית והמוטרפת לחלוטין, "Mr. Bungle". אלבומה הראשון של הלהקה הופק על ידי הסקסופוניסט ג'ון זורן, אושיית האוונגרד והג'ז החופשי מניו יורק, עוד לפני שהקים את חברת התקליטים החשובה "צדיק".

אף ש"Mr. Bungle" שינתה את הרכבה לעתים תכופות, מלבד חפץ על התופים היה לה גרעין קשה של חברים ובו בלטו הווקאליסט מייק פאטון, שהתפרסם מאוד עם להקתו השנייה באותן שנים "פיית' נו מור", הגיטריסט טריי ספרואנס והבסיסט טרבור דן. כולם נחשבים וירטואוזים על כלי הנגינה שלהם. יחד עם חבריו מ"Mr. Bungle", דן וספרואנס, ייסד חפץ להקה חשובה נוספת - "סיקרט צ'יפס 3".

לי קנדי

לחצו לשמוע את "Mr. Bungle">>>

"סיקרט צ'יפס 3" היא להקה יוצאת דופן הפועלת עד היום ומשלבת דת' מטאל, וסרף (מוסיקת גלישה) עם אלמנטים של מוסיקה מסורתית פרסית, הודית ואפילו מוסיקה קלאסית. וכן, יש בה גם כנר. היא הופיעה בתל אביב לפני כשלוש שנים, אך עם מתופף אחר במקום חפץ, שלא יכול להגיע. מי שנכח באותה הופעה נהדרת לא ישכח את המראה של חברי הלהקה, שעלו על הבמה בגלימות וברדסים שחורים - מעין תחפושות של הקו קלוקס קלאן בנגטיב.

את החורף האחרון בילה חפץ במסע הופעות ארוך ומפרך בארצות הברית עם "סיקרט צ'יפס 3", טרם שחזר לשגרת חיי המשפחה בסידני. הוא מנגן עם להקות רבות נוספות ונותן שיעורים פרטיים בתופים. בראיון מיוחד ל"הארץ" הסכים לראשונה דני חפץ לשוחח על סבו, על המורשת המוסיקלית שהותיר אחריו ועל דמותו יוצאת הדופן וכמו כן, על ההרגשה להיות צאצא של מי שכונה לא פעם "הכנר של אלוהים". על הדרך, הוא גם מגלה שלהקתו, "סיקרט צ'יפס 3", תחזור להופעה בישראל, שוב בלעדיו, לקראת סוף השנה הנוכחית.

איפה הכפיים?

שני הוריו של דני חפץ בחרו בקריירות לא מוסיקליות, אף ששניהם מנגנים. אביו ניגן בפסנתר ובגיטרה קלאסית, בעיקר בטהובן, שופן ומוסורגסקי. "אך אופיו באמת קיבל ביטוי כשהוא ניגן במפוחית או בקסטנייטות", מספר חפץ. "התשוקה המשותפת שהיתה לאבי ולסבי היתה לשיט, שהם אהבו מאוד. אבי אפילו לימד שיט במפרץ סן פרנסיסקו במשך עשרות שנים, ממש היכן שלפני 11 שנים פיזר את האפר של סבי לים".

אמו, רות, היא הכנרת במשפחה. היא ואביו היו נוהגים לנגן יחד סונטות לכינור של בטהובן. "אבל רק בבית מול משפחה וחברים", אומר דני. "אין להסיק שום דבר מכך שאבי בחר להינשא לכנרת. עיסוקה העיקרי היה תמיד לימודי רפואה, ומוסיקה היתה יותר תחביב בעבורה. אני לא חושב שהיא אי פעם ניגנה בפני סבי".

אפשר להבין אותה. יאשה חפץ היה אדם לא פשוט. הרבה פעמים אמרו עליו שהוא קר, שהוא קשוח ואפילו מוזר. אך מה אפשר לצפות ממי שלמד אצל מורה בסנט פטרבורג שהיה שובר לתלמידים שלו את הכינור למשמע צליל לא מדויק. מיותר לציין כי הכינור של יאשה הצעיר מעולם לא נפגע. יאשה חפץ היה עדין יותר מהמורה שלו: את תלמידיו המאחרים או הסוררים הוא רק קנס בחצי דולר. בכסף הזה הוא השתמש כדי לעזור לתלמידים שהעריך בקניית מיתרים לכינורות וכדומה.

גטי אימג'ס

דני חפץ היה בן 23 כשסבו הלך לעולמו. הוא מספר שאת תפקיד הסבא שכל נכד יכול היה רק לחלום עליו מילא סבו השני, שבילה זמן רב עם נכדיו, להבדיל מהכנר המופנם. "אני לא זוכר אותו מבקר אצלנו בבית בקליפורניה", הוא אומר.

מהו הזיכרון הראשון שלך מסבך, יאשה חפץ?

"שהתרשמתי ואחר כך השתעממתי מההופעה האחרונה שנתן בלוס אנג'לס. הייתי בן שמונה. מובן שזו היתה הופעה מדהימה, אבל היא גם היתה הפעם הראשונה שחוויתי הופעה חיה של מוסיקה קלאסית ולא כל כך הצלחתי להבין למה אנשים אינם מוחאים כפיים כשכל ‘שיר' מסתיים. עכשיו אני מבין איך זה עובד, אבל עדיין לא מסכים עם התפישה הזאת. ‘היי, אם הנגנים צלחו מעבר מסובך או ניגנו קטע יפה, תנו להם לדעת שאהבתם!'.

"אני גם זוכר שנהניתי מאוד לשחק אתו פינג פונג, היה לו שולחן משחק בביתו. הוא היה שחקן מעולה ורק לעתים נדירות נתן לי לנצח. הוא אמנם לא היה איש קל או אחלה סבא כמו אבא של אמי, אבל אני בהחלט לא זוכר אותו כאדם מפחיד".

דני חפץ, הניחן בחוש הומור סרקסטי שלדבריו ירש מהסב המפורסם, החל בעצמו לנגן בכינור כשהיה בן 5 או 6, קשה לו לזכור. "לקחתי כמה שיעורים קבוצתיים בכינור, אבל מה שבעיקר זכור לי מאותם ימים אלו משחקי הילדים ששיחקנו. אני זוכר את השיעורים בלי שמץ של הנאה ומשוכנע שאבי לא היה רוצה שאלך בעקבות אבא שלו. כשמשפחתי עברה לביתה הרביעי והסופי בקליפורניה, התחלתי לנגן על תופים. המשפחה שלי תמיד מאוד תמכה באהבה שלי לתיפוף ולחצוצרה. לדוגמה, אמא שלי, בת 77, באה לאחת ההופעות שלי (ולתוכנית הרדיו, ולסאונדצ'ק) רק לפני כמה ימים".

למה אתה זוכר את שיעורי הכינור בלי שמץ של הנאה?

"כי לצעוד כמו חיילים במארש ולנגן ביד אחת זה לא ממש כיף או נוח. כמה מטומטם צריך להיות כדי להצעיד ילדים קטנים כמו חיילים?! למה לא לשלוח אותנו במגלשות מים עם הכינורות, אם כל כך רוצים שנאהב לנגן בהם?".

 

את מערכת התופים הראשונה קיבל דני חפץ במתנה כשהיה בן 7, באופן עקיף מיאשה חפץ. "הוא שלח כסף להורי לחג כלשהו, אולי חנוכה. ההורים הם אלו שבחרו ספציפית לרכוש תופים, לא יאשה. זה היה סט צעצוע עם תמונת חללית ובקדמת הבייס דראם היה הכיתוב ‘לא מהעולם הזה'. עדיין יש לי מהסט הזה את המצילה שעושה צליל של ‘היסססססס'. אני לא עושה בה שימוש בהרכבים הנוכחיים שבהם אני חבר ואין לי כל כוונה להתחיל שוב להשתמש בה במילניום הקרוב".

האם הכל סבב סביב מוסיקה קלאסית בבית הוריך, או שספגת בו גם השפעות מוסיקליות אחרות?

"הורי האזינו להמון מוסיקה קלאסית, בעיקר ברדיו, אם בבית או ברכב. כשהם נפרדו אני ירשתי את אוסף התקליטים של אבי. עדיין יש לי את כולם. אמי לעומתו מחזיקה באוסף מרשים של תקליטי ג'ז - מסקוט ג'ופלין עד מונק, מצ'יקו המילטון עד אדית פיאף, וממיילס דייוויס עד תום לרר. בין כל אלה היתה בבית כמעט כל הדיסקוגרפיה של הביטלס. האלבום הראשון שלי היה ‘Sugar Sugar' של ה'ארצ'יז' - יופי של להקה. יופי של סרט מצויר".

לפני שנתו האחרונה בבית הספר התיכון, למד דני בתוכנית הקיץ ללימודי תיאוריה של ג'ז בבית הספר המפורסם למוסיקה ברקלי. בעקבות לימודי התיאוריה החליט חפץ ג'וניור כי הוא אינו מעוניין ללמוד תואר במוסיקה. בסופו של דבר למד לתואר ראשון בהיסטוריה. "ברטרוספקטיבה, חבל שלא לקחתי עוד כמה שיעורי תיאוריה", הוא אומר. עם זאת, הוא עדיין סבור כי לאדם הסקרן שהיה בצעירותו, ההחלטה שלא ללמוד מוסיקה היתה נכונה.

"זה גרם לי להאזין יותר בעיון לאלמנטים האמוציונליים שבמוסיקה מבלי לנתח יתר על המידה, דבר שהייתי מתפתה לעשות לו היו לי הכלים לכך", הוא אומר. בחוגי המטאל והרוק האלטרנטיבי "אף אחד לא ידע מי זה יאשה חפץ וזה גם לא ממש עניין אותם", לדבריו. אך הוא מודה שנמנע מלימודים אקדמיים של מוסיקה "אולי בגלל הלחץ הפוטנציאלי הכרוך בכל המורשת המשפחתית שלי".

לוחם בדרכים

בילדותו דני חפץ לא סבל מהלחץ שעלול היה להתלוות אל שם המשפחה שלו. "בשנות ה-70, היכן שגדלתי, ילדים לא ידעו דבר וחצי דבר על מי זה יאשה חפץ או על מוסיקה קלאסית בכלל", הוא אומר. "מאחר שאני לא פניתי לקריירה מוסיקלית באקדמיה, לא הרגשתי שום לחץ עלי. אני מניח שאם הייתי בוחר ללמוד במקום כמו ג'וליארד, היו בזים לי על שאני לוקח את מוסיקה בכזו קלות. אבל כנראה שלעולם לא אדע ואני גם לא מצטער על כך".

מה נראה לך היתה דעתו של סבך על כך שהשארת אלמנטים מסוימים במוסיקה לוטים בערפל?

"הוא לא היה מתרשם מהגישה שלי כלל. אני לא חושב שמישהו צריך להתרשם ממנה ולא הייתי ממליץ עליה לאיש".

דני חפץ למד בכל זאת מעט מוסיקה ולקח שיעורים מסוימים באוניברסטית המבולדט שבארקטה, קליפורניה. שם הוא פגש לראשונה את דן וספרואנס, שבעצמם היו סטודנטים.

"החינוך המוסיקלי הטוב ביותר שקיבלתי הגיע מהאזנה לכל סגנון מוסיקלי שרק יכולתי לשים עליו את ידי. זה, לצד המזל שהיה לי בכך שחברתי לכמה אנשים מאוד לא רגילים, ובעלי תשוקה עצומה ליצור משהו שונה מהקיים בעזרת האהבה שלהם למוסיקה".

גם יאשה חפץ התנסה בסגנון מאוד רחוק מהנגינה הקלאסית שבזכותה התפרסם, ובשביל זה השתמש בשם בדוי - ג'ים הויל. "זו היתה נחשבת פנייה חדה בעבור כל מוסיקאי קלאסי של ימיו, מה שהוא עשה בתור ג'ים הויל", אומר דני בגאווה. תחת השם הזה יצר יאשה חפץ מוסיקה פופולרית ואף כתב את הלהיט הגדול "When You Make Love to Me", שביצע הזמר ושחקן הקולנוע האמריקאי המפורסם בינג קרוסבי.

דני חפץ, כמו המוסיקאים שאליהם חבר ושאותם הוא מגדיר ככאלה שבחרו ליצור משהו שונה בעזרת האהבה שלהם למוסיקה, רואה גם בסבו אדם שכזה. "האתגרים שהוא לקח על עצמו, ואלו שהציב בפני אחרים, היוו ללא ספק צעד קדימה למוסיקה. הרעיון היה להגביה את הרף. אפילו אופי סיבובי ההופעות שלו היה יוצא דופן".

כדוגמה לסיבוב הופעות שכזה מזכיר דני את הופעותיו של יאשה חפץ לאורך מלחמת העולם השנייה. יאשה, שהורגל מגיל צעיר לנגן באולמות מהוגנים, התנדב להופיע, ולא פעם אחת, בחדרי אוכל של קציני בעלות הברית בבסיסים הצבאיים באירופה ולעתים אף תחת כיפת השמים. "הוא היה לוחם בדרכים, ללא צל של ספק", מעיד עליו נכדו.

"היה לי ברור לכל אורך חיי כאדם בוגר שלעולם לא אצליח להגיע אפילו קרוב למערכת השמש של יכולותיו, המשמעת שלו או רמת השלמות שאליה הגיע סבי כמוסיקאי", הוא מודה. "לכן מזמן הגעתי למסקנה שאין שום טעם אפילו לנסות. היי, אני בסך הכל הילד של הילד שלו".

הכנר של אלוהים

אחד מתלמידיו היותר ידועים של יאשה חפץ הוא הכנר יצחק פרלמן. בסרט תיעודי שיצא בשנה שעברה, "הכנר של אלוהים", מספר פרלמן כי חפץ היה מורה שהיה קשה לקרוא אותו. כלומר, משמעת אצלו היתה חשובה מאין כמוה, אך מצד שני הוא גם אהב לעתים שתלמידיו עמדו מולו על דעתם, שהיתה מנוגדת לשלו. הבעיה, אומר פרלמן בסרט, שאף תלמיד שלו לא יכול היה לדעת אם פעולה אמיצה שכזו תתקבל בעיניו בהערכה או להיפך - בשלום ולא להתראות.

"פעם שאלתי אותו שאלה בנוגע לנגינה בכינור והוא ענה לי שהוא לא מדבר על מוסיקה במפגשים של משפחה", אומר דני חפץ. הוא מסביר זאת בכך שסבו לא רצה שגם משפחתו תישא בעול של חיים שהישגים מוסיקליים הם הקו המנחה שלהם. "הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שלא יצא לי לשוחח אתו על מוסיקה אפילו פעם אחת, מאחר שהוא הלך לעולמו לפני שנעשיתי אדם בוגר".

דניאל צ'צ'יק

על מה היית בוחר לשוחח אתו או ללמוד ממנו, אם היה מתאפשר לך?

"הייתי מדבר אתו על הכל מלבד פינג פונג. אם הייתי יכול לקבל ממנו כמה טיפים טובים לאימון המשמעת העצמית, זה בהחלט לא היה מזיק. אך יותר מכל הייתי רוצה להאזין אתו למוסיקה, לבחירות שלו כמובן".

בניגוד לתדמית החמורה שלו, דני מספר כי סבו היה אדם בעל חוש הומור מפותח שנהג לספר בדיחות רבות שאת רובן לא הצליח להבין, או כי היה צעיר מדי או כי לא הבין את המבטא הרוסי. "הייתי ילד ביישן מאוד ולא היה לי האומץ אף פעם לפתח עמו שיחה של ממש".

האם אתה סבור שהעובדה כי הקדיש את חייו באופן כה טוטלי למוסיקה עשתה אותו אדם מאושר יותר?

"אני לא יודע לגבי אושר, אבל הוא ללא ספק היה אדם עם תשוקה גדולה לתחומי העניין שלו".

דור ההמשך

מעבר להיותו מוסיקאי, יאשה חפץ גם היה פטריוט אמריקאי שעשה מאמצים גדולים לטובת ארצו. הוא נחשב למי שתרם רבות לייסוד מספר החיוג למקרי חירום 911. והרבה לפני שניל יאנג נכנס לעניין, היה זה יאשה חפץ שכבר ב-1967 הפך את מכונית הרנו שלו לרכב חשמלי לגמרי. "חזונו היה שכולנו מוכרחים לנשום אוויר נקי יותר ובשל כך להשתמש רק במכוניות חשמליות", מספר דני, שבעצמו נמנע מלנהוג במכוניות, וכבר 20 שנה הוא פעיל סביבתית וממחזר, הרבה לפני שהמודעות לעניין נעשתה לטרנד.

האם בעיניך נכון להקדיש את החיים למוסיקה?

"לגמרי, בייחוד אם אין לך ילדים. במקרה של יאשה, אין ספק שמשפחתו הקרובה ניגנה כינור שני לקריירה המוסיקלית שלו. אבל ההספק שלו ומקומו בהיסטוריה מוכיחים כי בסופו של דבר בני משפחתו היו מוכנים לקורבנות כדי לשמר את מורשתו".

"המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי ממנו היא הסרקסזם, לטוב ולרע", אומר דני ומסביר כי בעקבות חיוכיו של סבו למד בתור ילד את הבסיס של הגנטיקה ופיתח פחד פן יצמחו גם לו שיניים כמו שלו, פחד שהתברר כממשי - "אני לא כל כך גאה בבריאות הדנטלית שלי", הוא אומר.

דוגמה לסרקסזם של סבו אפשר לראות בסרטון שבו הוא מדגים לתלמידיו בארשת פנים חמורה כיצד לא מנגנים באודישן. הוא לא פוצה את פיו וממשיך לנגן נורא בזמן שתלמידיו לא מצליחים להתאפק ופורצים בפניו בצחוק. "משוחררים", הוא מסיים את הקטע ומשחרר חיוך קטן לעברם.

גם הנכד וגם הסב ניהלו קריירות קיצוניות מאוד. יאשה בגישה שלו למוסיקה ודני בלהקות המוטרפות שעמן הוא מנגן. "אני זוכר שבתור תיכוניסט חשבתי לעצמי, שמה שהוא עשה בעולם המוסיקה הקלאסית היה די מיינסטרימי. זו טעות. אך לא ידעתי עד כמה אני טועה, עד שהתחלתי לקחת חלק פעיל ויצירתי במוסיקה שדיברה אלי רגשית, טכנית ואסתטית. המוסיקה שלה האזנתי ואותה ניגנתי בחיי היא כזאת שנראה לי שהוא היה לחלוטין מתעב.

"מכל הדברים בעולם, בתי הקטנה החלה לנגן דווקא על הכינור הארור", אומר דני כאשר הוא נשאל אם הוא עצמו מעודד את בתו בת ה-7 ללמוד לנגן. כשהיתה בת חמש קיבלה מבן דודה מאמריקה כינור במתנה ובאופן מקרי לגמרי, באותו השבוע החלו לימודי כינור בבית הספר בו למדה. "היא ניגנה בו מעט ואז הניחה את הכינור בצד", הוא מספר. "אני מעולם לא אילצתי אותה לנגן בו. אבל אם היא אי פעם תרצה לחזור ללמוד לנגן בכינור, כשפיסית יהיה לה קל יותר, אז היא תוכל לנסות להיות ‘עוד חפץ' - משא לא קל במיוחד". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו