שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסינדרלה הישראלית של הטכנו בין ברלין לתל אביב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מעין נידם נולדה וגדלה ביהוד, אבל להופעה שלה ביום חמישי הקרוב במועדון "הבלוק" בתל אביב היא מתייחסת "כמו להופעה בחו"ל". התקליטנית, שזה עשור חיה בברלין, מסבירה: "זה מה שישראל בשבילי עכשיו. תמיד אזכור את תחילת הדרך שלי בתל אביב כסוג של שורשים, אבל את החינוך המוסיקלי שלי קיבלתי בברלין. והבית שלי כאן, בברלין".

קברניטי המועדון התל-אביבי חשבו כנראה כמו נידם, שהשתלבה בשנים האחרונות באליטת הטכנו האירופית, ושיבצו אותה לליין הדגל, השמור לרוב לתקליטנים זרים. היא תנגן לצד גיא גרבר, מהמוסיקאים הישראלים הראשונים שזכו בהצלחה חוצת גבולות בסצינה הזאת.

היא בת 31, קטנת מידות, מחיוכה השובב נעדרת שן אחת. בחמש השנים האחרונות היא גרה בדירה מרווחת ומוארת ברחוב ראשי ברובע קרויצברג. רצפת פרקט, פסנתר בחדר השינה, קלידים בסלון, ערימות תקליטים, שני חתולים מנומנמים ומחסן קטן, שקירותיו מחופים ספוגים אקוסטיים והוא משמש אותה כסטודיו ביתי. מגובבים בו בצפיפות סינתסייזר, תוף מרים, שלל מכשירי אפקטים, מיקרופונים, גיטרה בס וחצוצרה ("סתם בשביל ליצור רעשים").

מעין נידם. במקום הנכון בזמן הנכון צילום: קיראן באהאן

כבר שנים היא רגילה לתקלט בשתי מדינות שונות כמעט בכל סוף שבוע, ואז לחזור להתרסק בדירתה. מאחוריה גם שלל רליסים, קטעים מקוריים שלה שיצאו בלייבלים נחשבים בז'אנר (פרלון, וולף אנד לאמב, פריק אנ' שיק). אבל בעוד חודש תראה אור היצירה המשמעותית ביותר של נידם עד כה, כנראה - האלבום "New Moon", בלייבל הטכנו המוערך קדנצה. לאורך 11 קטעיו ו-52 דקותיו מציגה נידם כמה מפרקי רחבות יעילים ומצליחה לערבב קשת רחבה יחסית של השפעות, מה שהופך אותו למעניין גם מחוץ להקשר המיידי של רחבת הריקודים.

החיבור עם קדנצה נרקם לפני כשנה וחצי, כשסוכנות התקליטנים שמפעיל הלייבל חיזרה אחריה. מאז הופיעה ברחבי העולם לצד לוציאנו, הבעלים של הלייבל וממפיקי הטכנו המבוקשים בעולם. בקיץ, עונת הפסטיבלים, צפויות לה כמה הופעות המוניות, כולל בפסטיבל "ברנינג מן" בארצות הברית (שבו תיקלטה בארבע השנים האחרונות) ובפסטיבל "אקזיט" בסרביה. את היום שבו תופיע תחתום הופעה של להקת "ניו אורדר".

פגשתי קיר

לפני עשור עוד היו זמנים שנאלצה להתקיים משני יורו ליום, מספרת נידם. אבל בעזרת נחישות, שאפתנות ומחסור בבושה סללה את דרכה להצלחה. את חוש העצמאות שלה, היא אומרת, פיתחה עוד בבית הוריה. היא הצעירה בשלוש בנותיהם של תמר, דוקטורית לכימיה שעובדת בחברת טבע, ושלום, שוטר שהיה לאיש עסקים עד שפרש לגמלאות. שניהם ילידי מרוקו שהכירו בישראל. "כשנולדתי ההורים שלי כבר היו נון-שלנטיים בנוגע לילדים אז גדלתי די פרא, היה לי מפתח מגיל הגן והייתי חוזרת הביתה ומחממת לי ביצה. סמכו עלי", היא מספרת.

בילדותה למדה לנגן בגיטרה ובתופים, ובין לבין נהגה לשחק בפסנתר של אחיותיה. כשהיתה בת 17 עברה לגור בתל אביב עם בן-זוגה אז. בצבא שירתה בחיל האוויר, אך כעבור כמה חודשים השתחררה מטעמים פסיכולוגיים. "בזמנו היו לי סיוטים כל לילה שאני חוזרת לצבא", היא מספרת. "אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות".

אחרי השירות הצבאי עבדה כטבחית ולמדה במחזור הראשון של מגמת הפקת מוסיקה אלקטרונית בבית הספר "הד" ביהוד. בתום הלימודים החלה לרכוש ציוד ולהפיק מוסיקה בבית. "עבדתי, ההורים עזרו, קניתי רק פריט חדש אחד בחודש", היא מספרת. במקביל למדה מולטימדיה, "כי לא ראיתי עתיד כלכלי במוסיקה".

בתיקלוט החלה כשגרה בתל אביב עם שבעה שותפים, ארבעה מהם תקליטנים. "אחד מהם הראה לי איך לתפוס את הביט", היא מספרת. "אחר כך הציעו לי לעבוד ב'מוסיקה פלוס' וקיבלתי מהם קורס תיקלוט. התחלתי לתקלט בהמון ברים, מועדוני כושר, מספרות, מסיבות יום עצמאות, ימי הולדת".

מעיין נידם בברלין

היא תיקלטה בעיקר "מיקרו האוס", כלומר "האוס קטן: קיק קטן, הד קטן, סאונדים יפים, עדינים, דברים שמתאימים לברים, לרדיו", אבל חשה שאינה ממצה את כישוריה בתל אביב. "פגשתי קיר. כאילו, זה מה שיש לתל אביב להציע לי? נכנסתי לדיכאון, הלכתי לפסיכיאטר, לא התייחסו אלי ברצינות, ‘קחי כדורים'. הרגשתי שאין לי שום דבר לשאוף אליו. יצא לי לנגן די הרבה והרווחתי מזה כסף, אבל זה היה מת. לא הרגשתי שאני מבטאת את עצמי".

הצעה יפאנית

כאן החל סיפור סינדרלה שלה. היא עזבה את ישראל אחרי שחבר הציע שתבוא לבקרו באמסטרדם. "מכרתי את הפטיפונים, מסרתי את החתולים, נפרדתי מהחבר, ארזתי תיק תקליטים ומעיל ונסעתי אליו. אחרי שבועיים הוא החליט לחזור לארץ ולקחתי ממנו את הדירה והאופניים שלו. התחלתי ללכת למקומות שיש בהם עמדת די-ג'יי ושאלתי אם צריכים. ניסיתי. זה נראה לי טבעי, כמו שמי שרוצה למלצר שואל במסעדות אם צריכים עובדים".

אחרי ארבעה חודשים עלתה לאוטובוס לברלין, "כי נגמר לי הכסף. לא היו לי יותר מדי תיקלוטים באמסטרדם והמחיה שם יקרה. לא ידעתי שברלין כל כך זולה, אבל הייתי צריכה לבדוק עוד אופציות. וגם לא רציתי להיתקע באותו מקום".

בברלין, היה חורף, "מלא שלג, כמו עיר רפאים, היה לי קשה. באתי לבד, לא הכרתי אף אחד, לא היה לי למי להתקשר, הייתי הולכת לאינטרנט קפה ומדברת בסקייפ עם אחותי". ברלין עוד לא היתה אז בירת המסיבות שהיא היום, "לכן גם הרגשתי שזה בסדר להסתובב ולתת לאנשים דיסק דמו שלי".

כאן הקליק כבר היה מהיר וחזק: "בכל בר שניגנתי בו הזמינו אותי אחר כך גם לתקלט במסיבה. והתחלתי לעבוד קבוע עם חברים שעשו מסיבות אנדרגראונד. היום זה יותר קשוח, אבל בשעתו לא היו פה כל כך הרבה תקליטנים מכל העולם. הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. המוסיקה שניגנתי רק התחילה לבצבץ, ממנה צמח המינימל טכנו, שאחר כך נהפך לטרנד רציני. אנשים היו פתוחים לזה, אבל עוד לא ניגנו אז סטים שלמים בסגנון הזה".

במקביל המשיכה להפיק קטעים מקוריים, "והסאונד שלי נכנס יותר לשטאנץ", היא אומרת, "ביט ישר, אחת שתיים שלוש ארבע, וחוזר חלילה. הרגשתי יותר ביטחון להשמיע את המוסיקה שלי, שלחתי קטעים לכל מי ביקש".

מעיין נידםצילום: קיראן באהאן

ב-2006 יצא האי-פי הראשון שלה תחת השם Miss Fitz ("משחק מלים מטומטם שנתקע, הרגשתי שהמוסיקה שלי לא מתאימה") ובשנתיים שאחריו הוציאה שישה נוספים. את אחד התקליטים הללו, בלייבל ארשיפל (Archipel), "ריקרדו ויללובוס ניגן כל הזמן". חותמת הכשר מוויללובוס, תקליטן ומפיק ששמו נישא ביראת קודש בקרב חובבי מינימל-טכנו, היא כל מה שתקליטנית מתחילה יכלה לייחל לו. בזכות ההד שיצר ויללובוס הגיע התקליט בין השאר לבעלים של הלייבל ראום מיוזיק, "שהחתים אותי על רליס אחר. ריקרדו ניגן את כל הקטעים ממנו וגם הציע לעשות רמיקס לתקליט הבא שלי. זה נתן לי הרבה ביטחון במה שאני עושה", היא אומרת.

ב-2009 הוציאה לראשונה אלבום באורך מלא, "Nightlong" שמו, פרויקט שנולד במקרה. "פנו אלי מלייבל יפאני, עניתי שאני לא פנויה אבל שאני יכולה לעשות להם רמיקסים, כי רמיקס זה סטוץ, משהו חד-פעמי. אז הם ביקשו ממני שמונה רמיקסים".

איכשהו יצא מזה אלבום שמשלב טכנו ומוסיקה קובנית שורשית. "כשהיפאנים אמרו ‘אמנים מקובה', חשבתי שמדובר במוסיקאים צעירים שמחפשים להם רמיקסים שישימו אותם על המפה, תיארתי לעצמי משהו מינימליסטי, סאונד אגרסיבי. אבל כשפתחתי את הקבצים - הכל היה פסנתרים ושירה ודאבל-בייס - ישר נרתמתי לזה, כתבתי את האלבום בעשרה ימים. זה פשוט בא בזמן הנכון. זה גם היה הרבה כסף".

על האלבום חתמה לראשונה בשמה המלא ונפרדה מהכינוי מיס פיטס. "רציתי כבר קודם, אבל בהפצה של הלייבלים שעבדתי אתם התעלמו מהבקשה שלי. הלייבל היפאני לעומת זאת נתן לי יד חופשית. גם הייתי מוכנה כבר עם הסאונד החדש שלי, שיש בו יותר בגרות מוסיקלית ופחות ניסיונות. במבט לאחור, יש קטעים שהוצאתי ושלא הייתי צריכה לשחרר, אבל רציתי לנסות".

היא אומרת שהאלבום החדש, "ניו מון", "מספר סיפור שהוא מעבר לאסופה של שירים. זה סיפור על אנשים רגילים שעוברים משבר וצריכים ללמוד משהו על עצמם ועל החיים. זה הסיפור של מחזוריות החיים. ה-mood בכל טראק ברור מאוד, אבל קשה להסביר דברים כאלה. הרעיון הראשוני היה סיפור אהבה שנשברה, וצריך למצוא פתרון למשבר, אהבה אחרת. זה סיפור של בן אדם שנמצא לבד".

נידם מוסיפה שהמשברים הגדולים בחייה היו קשורים בדרך כלל בהתפרקות חיי האהבה שלה. "כל פרידה מחבר היא משבר רציני, המון שאלות על משמעות החיים ועל עצמי. העקירה הזאת, זה כמו לחוות מוות. והכי נורא זה שהם עדיין בחיים, ואז אני חושבת: מה הם עושים עכשיו? למה הם לא מתקשרים אלי?' אני יודעת שזה לא בריא".

בחודשים האחרונים היא בזוגיות חדשה, עם הדי-ג'יי הצרפתי סזאר מרוויי. ביום רביעי שעבר הזמינה אותו לתקלט לצדה בערב שהיא מריצה כל כמה שבועות במיני-מועדון "Farbfernseher" הסמוך לדירתה, חלל קטן ודחוס וחביב, שבו ניגנו שניהם לסירוגין מבחר קטעי דיסקו והאוס אטיים. גם באמצע הלילה, באמצע השבוע, המקום התפקע מאנשים. כעבור יומיים נסעה לנגן במסיבה בליון שבצרפת, למחרת חזרה לברלין לתקלט ב"קלאב דר ויז'יונר" האופנתי שעל גדת נהר השפריי. יומיים אחרי הביקור בישראל היא תתקלט בלונדון, וכעבור שלושה ימים בטורקיה.

במסיבות היא מוקפת אנשים, אבל המקצוע מכתיב חיי בדידות, גורסת נידם. "אני מוקפת אנשים ואני לבד, שעות וימים וחודשים, ואלה זמנים של התבוננות עצמית שיוצרים הרהורים על החיים הקטנים שלך ומחשבות על העתיד".

מרוויי כבר קרא בעבר לטראק שלו על שמה, "Maayancholy" (גם קולגה אחר, שון ריבס, הנציח את שמה ברצועה "Maaynster"). "השארתי חותם עליהם, לא משהו ספציפי", היא אומרת. "המעיינכולי - אולי כי היתה לי תקופה קצת קשה לפני שנה וחצי והייתי מלנכולית. סתם, תקופה בחיים".

התקליטנית הדיכאונית?

"יש לי תקופות דיכאוניות. זה לא שנמאס לי מהחיים, זו ירידה לשם הסתכלות פנימית".

ואז מגיע סוף השבוע וצריך להרים מסיבה בלי קשר למצב הרוח.

"יש מצבים קיצוניים שצריך להעמיד פנים. אני לא ליצן, אבל אני כאן בשביל לגרום לאנשים להרגיש טוב עם החיים".

הפינה של האשה

לפני כמה חודשים התחוללה סערה תקשורתית קלה כשרשימת 100 התקליטנים המובילים בעולם של הירחון "די-ג'יי מגזין" לא כללה אף אשה. זאת בשעה ששלל תקליטניות - בהן אלן אליין, אניה שניידר, שטפי, נינה קרביץ ומאיה ג'יין קולס - מנהלות קריירות מצליחות ברחבי העולם. כעבור זמן קצר התקיימה בתל אביב תחרות תיקלוט לנשים בלבד.

נידם מתרעמת על עצם המיון של מסובבי ומסובבות תקליטים לפי מגדר. "אף אחד לא היה אומר לי, ‘אנחנו עושים ערב של תקליטנים יהודים, רוצה לנגן?' זה קטע מפגר. יש מסיבות שמזמינים אליהן תקליטנית, ואז אומרים ‘כיסינו את הפינה של האשה'. במועדון חשוך אין צבע, מין, גיי/סטרייט. הכל נעלם. זה עניין של קליקות, אנשים רוצים לעשות בוקינג לחברים שלהם. וזו קליקה שהתחילה מגברים. קשה להיכנס לתוכה".

אפשר לשחק על הנשיות כדי להקל על החדירה לקליקה הזאת?

"זה מסוכן, כי אז את יורדת לדרגה של בדרנית או חשפנית ופחות די-ג'יי. כשהתחלתי לתקלט, הייתי לובשת טי שירט שחורה וג'ינס לא צמוד. הרבה נשים מרגישות שבוחנים איך הן נראות מאחורי העמדה. כבר כמה שנים אני מרגישה יותר ביטחון במה שאני עושה, ומאז אין לי בעיה לעלות לעמדה בשמלה. אבל אני מבינה נשים שחסרות ביטחון במוסיקה ולא רוצות שישפטו אותן על היותן נשים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ