מוסיקת המקרה: 20 שנה למותו של ג'ון קייג'

הטלת מטבע ושליפת קלפי טארוט היו כמה מטכניקות ההלחנה של ג'ון קייג'. ארנולד שנברג ניסה לרפות את ידיו, אבל רקדנים אהבו לעבוד עם יצירתו

נעם בן זאב
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

"איני מבין מדוע בני אדם מפחדים מרעיונות חדשים. אני מפחד מהישנים" (ג'ון קייג', 1977)

---

שלושה תאריכים עגולים קשורים השנה למלחין האמריקאי ג'ון קייג': 100 להולדתו, 20 למותו, ובתווך - 60 שנה ליצירתו פורצת הדרך "ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות". קייג' נולד בלוס אנג'לס לאב מלחין ולאם שהיתה פעילה חברתית ועיתונאית, "שמעולם לא היתה מאושרת", כדבריו. "אחרי מות אבי הצעתי לה לנסוע לקרובי משפחה, כדי שתוכל ליהנות קצת, והיא ענתה לי: ג'ון, אתה יודע שאף פעם לא אהבתי ליהנות".

בין ההמצאות שהגה אביו היתה צוללת, שכדי להוכיח את יעילותה ואת עמידותה נגד כל עין הרע הוא השיק אותה ביום שישי ה-13 בחודש, בחברת 13 אנשי צוות, וצלל אל מתחת לפני המים למשך 13 שעות. את השילוב בין מחשבה מקורית של ממציא והאומץ להתריס כנגד אמונות ומוסכמות הוא הוריש לבנו.

קייג'. צלילי השקטצילום: גטי אימג'ס

כבר בילדותו של קייג' התגלו העידון שלו ורגישותו, והשקפתו ההומנית הפציפיסטית: "התפישה בדבר הושטת הלחי השנייה תמיד דיברה אלי", הוא סיפר, "וכשמישהו סטר לי פעם, הפניתי לו את לחיי השנייה, פשוטו כמשמעו".

שני הוריו לא למדו מעולם באוניברסיטה, וכך גם הוא: קייג' אמנם נרשם לקולג' פומונה בקליירמונט, אבל נפלט משם: "באוניברסיטה נוכחתי שכל חברי לקורס קראו אותו הספר. לא יכולתי להשלים עם זה", סיפר, "הלכתי לספריה ובחרתי את הספר של הסופר הראשון ששמו מתחיל באות - Z וקראתי אותו. קיבלתי ציון גבוה יותר מכל חברי, וזה הוכיח לי שאין לי מה לחפש שם". גילוי מוקדם זה של שימוש באקראיות, של מסירת ההחלטה לסמכות אחרת בתהליך של מקרה, מרמז על דרך חיים שלמה של יצירה ומחשבה בבגרותו.

שום חוש להרמוניה

קייג' עזב את הלימודים אחרי שנתיים וב-1930, כשהיה בן 18, נסע לאירופה. תחילה הגיע לפאריס ונדהם מהקתדרלות הגותיות שנגלו לעיניו. הוא החליט ללמוד ארכיטקטורה גותית ועשה זאת כמה חודשים; אבל בה בעת התוודע גם למוסיקה החדשה בפאריס, ולאמנות: "והחלטתי שאם אנשים אחרים יכולים ליצור כך, אז גם אני". הוא התחיל לצייר ולהלחין מוסיקה, וכשחזר אחרי שנה לארצות הברית הראה את יצירותיו לאנשים שאת דעתם החשיב. "יותר אנשים התייחסו ליצירותי המוסיקליות מאשר לוויזואליות, ולכן החלטתי להיות מלחין" - סיפר, בגילוי נוסף של החלטה שבאה מתוך שיקול אקראי בחלקו.

בלא פרוטה בכיס, הסתובב קייג' מבית לבית והציע את עצמו כמרצה למוסיקה ולאמנות עכשווית. אחרי זמן מה הוא הצליח להשיג קהל של כ-30 עקרות בית, להרצאה של פעם בשבוע: "הסברתי להן שאין לי מושג בתחום, אבל שאוכל ללמוד לקראת כל הרצאה", סיפר. כך לימד את עצמו מוסיקה. בזכות היכרותו עם המלחין האמריקאי החדשן הנרי קאוול התוודע קייג' גם ליצירתו של אחד מענקי המוסיקה המערבית שבא לאמריקה כפליט מאירופה, המלחין הווינאי-יהודי ארנולד שנברג.

בעקבות המלצת קאוול פנה קייג' לשנברג ב-1933 וביקש ללמוד אצלו. בפגישתם שנברג אמר לו, "לא תעמוד בשכר הלימוד שאני דורש". קייג' ענה: "חבל שתדבר על הנקודה הזאת בכלל, כי אין לי פרוטה". שנברג: "האם תקדיש את חייך למוסיקה?" קייג': "כן". ובאותו היום הוא לקח אותו כתלמיד.

קייג' פיתח הערצה עצומה לשנברג, למחשבתו על המוסיקה וליצירתו, ולמד אצלו באופן פרטי בבית וכן בקורסים שהעביר באוניברסיטת לוס אנג'לס, אבל המלחין הגדול מצדו לא התייחס אליו ברצינות ואף לעג לו. ובכלל, סיפר קייג', שנברג הקשה מאוד על תלמידיו: "'כל מה שאני מנסה בהוראה שלי הוא לגרום לכם לא להלחין מוסיקה', הוא אמר לנו, ודווקא זה מה שגרם לי להתעקש להלחין".

ארנולד שנברג. לא מלחין, אבל ממציא גאוניצילום: פלורנס הומולקה

בעיה קשה יותר היתה עם השמיעה המוסיקלית של קייג', שלא ניחן בשום חוש להרמוניה - המרכיב העיקרי בעולמו של שנברג. "הוא הודיע לי שאין טעם שאנסה להיות מלחין, כי תמיד כשאנסה להתקדם וליצור משהו אתקל במכשול, בקיר שאותו לא אוכל לעבור", סיפר קייג' את האנקדוטה שנהפכה למפורסמת מאוד, "אז עניתי לו: אם כך, אקדיש את חיי להטיח את ראשי בקיר הזה. וכנראה זה מה שעשיתי כל חיי". בכל זאת זכר שנברג את קייג' לטובה: כששאלו אותו על תלמידיו האמריקאים הוא ענה שאין ביניהם אפילו אחד מעניין, אבל אחר כך חייך ואמר - כן, יש אחד, ג'ון קייג', אבל הוא לא מלחין, הוא ממציא גאון.

גלגול זן בודהיסטי

בתחילת שנות ה-40 נקלע קייג' למבוי סתום, יצירתי ואישי. אמנם זה עשור הוא הלחין מוסיקה למחול - רקדנים, כך נדמה, היו היחידים שבאמת אהבו את המוסיקה שלו, ובראשם רקדן צעיר ששמו מרס קנינגהם, חבר בלהקתה של מרתה גרהאם, שלימים היה לחלק בלתי נפרד מחייו; אבל רק כשהתוודע אל הפילוסופיה ההודית, ולאחר מכן לזן בודהיזם, התבהרו לו מקומו בחיים ושליחותו. "קראתי את הבשורה על פי רמקרישנה", הוא סיפר, "בה הוא הוא תיאר את אלוהים כאגם שאל חופיו באים אנשים מכל מיני מקומות, להרוות את צמאונם, וכל אחד קורא לאגם בשם אחר, ואף מוצא שלמים יש טעם שונה". מהגרסאות השונות לאותה הדת, כתיאורו, בחר קייג' את הזן, ולמזלו זכה להכיר את ההוגה היפאני דייסץ סוזוקי, שבא באותה עת לארצות הברית ולימד שלוש שנים באוניברסיטת קולומביה.

הזן בודהיזם השפיע על קייג' עמוקות. באותה עת הוא כבר הכיר את האמן הצרפתי מרסל דושאן ואת יצירות ה"רדי מייד" שלו - חפצי יומיום כמו גלגל אפניים או מתלה לכובעים שאותם הציב במוזיאון ובכך קרא תיגר על ההבחנה בין "אמנות" ל"חיים"; את הסופרת גרטרוד סטיין והרדיקליות שלה ככותבת על פי זרם תודעה אוטומטי כמעט; ואת הסופר והמסאי הנרי דייוויד תורו וקרבתו אל הטבע. כל אלה, והיכרות עם אמנים נוספים בסביבתו, כמו הצייר רוברט ראושנברג ו"הציורים הלבנים" שלו, שהיה בהם רק בד צבוע לבן, וכן אמני עבר שקדמו לו - בעיקר מזרם הדאדא - גיבשו את הסגנון המוסיקלי של קייג' שצמח מתוך החתירה "לתת לצלילים להיות הם עצמם".

רוברט ראושנברג. הצבע לעצמו, הצליל לעצמוצילום: אי-פי

מה פירוש "לתת לצלילים להיות הם עצמם"? קייג' הסביר פעם, תוך שהוא פורץ בסוף דבריו בצחוק גדול למצלמה: "היה פילוסוף גרמני אחד, קראו לו עמנואל קאנט, והוא אמר: יש שני דברים בעולם שאינם חייבים שתהיה להם משמעות כלשהי: האחד היא המוסיקה, השני - הצחוק. אני אוהב צלילים", הוא המשיך, "אני אוהב אותם כמו שהם. אני לא צריך שהם יציגו עצמם כמשהו אחר, שיתחפשו לדלי, או לנשיא המדינה, או שיהיו מאוהבים בצלילים אחרים". ודרכו לתת לכל צליל להיות "הוא עצמו", להיות עצמאי ולא להירתם בשירותה של הבעה כלשהי, של "משמעות" - וזה אומר, מבחינתו, להשתחרר מעריצותו של מלחין שקובע איך ינוגנו צלילים ובכך פוגע בטבעם - דרכו להשתחרר מכך היתה להפקיע את פרוצדורת ההלחנה מעצמו כמלחין ולתת אותה לערכאה אחרת, נייטראלית: האקראיות.

פסנתר שלא מנגן

הטלת מטבעות, הסתמכות על ספר השינויים הסיני העתיק "אי צ'ינג" שנכתב במאה ה-12 לפני הספירה, שליפת קלפי טארוט: אלה כמה מטכניקות האקראיות בהן נעזר קייג' כדי שיקבעו לו אילו צלילים לכתוב, מה יהיה המשך שלהם ומה תהיה עוצמתם. "נוף דמיוני מס' 4" ל-12 מקלטי רדיו - שמפעיליהם מקבלים הוראות לגבי החלפת התחנות וסיבוב כפתור הווליום - ו"מוסיקת השינויים" לפסנתר (1951) הן בין היצירות שמשקפות את הגישה הרדיקלית שלו, אשר שללה כל תהליך קומפוזיטורי ידוע וכל אסתטיקה שנודעה עד אז. הוא החיל את טכניקות האקראיות על כל צד בחייו: למשל הכין מראש תשובות לשאלות שיישאלו אחרי הרצאות שלו ובחר באיזו מהן לענות על ידי הטלת מטבע; ואפילו הרגע בו ידליק סיגריה במשך ההרצאה נקבע מראש בהטלת מטבע.

העיקרון המהותי שנובע מטכניקת האקראיות הוא אי-ודאות לגבי התוצאה של היצירות שהלחין, שביצוען מגלה בהן כל פעם פנים חדשות לגמרי; ויצירתו 33'4 משנת 1952, הנמשכת כאמור 4 דקות ו-33 שניות ומיועדת לפסנתר סולו שלא מנגן אף לא צליל אחד - היא הרדיקלית מכולן, שכן צליליה הם אקראיים לגמרי: צלילי הסביבה הנקלטים בזמן ביצועה בלי שמנוגן אפילו תו אחד (הפסנתרן רק מרים את מכסה הפסנתר וסוגר אותו, כדי לסמן את תחילת היצירה וסופה ואת חלוקתה לשלושה פרקים), ובכך הם מופקעים, לדעת קייג', משרירות לבו של המלחין. ביצירה זו השווה קייג' את מעמדם של הצלילים האמנותיים לצלילים הנשמעים באקראי בזמן שהמוסיקה שותקת, ובכך גילה את המוסיקה השוכנת בתוך השקט עצמו. "זאת היצירה הכי חשובה שכתבתי. לפני כל יצירה שאני כותב מאז אני חושב עליה. כל היצירות שכתבתי מאז רק מנסות לא להפריע ליצירה הזאת - ואני מקשיב לה כל יום", אמר.

המוסיקה של קייג' מגלה שהיה הרבה יותר מ"ממציא גאוני" כפי שקרא לו שנברג, או "פילוסוף" כפי שמכנים אותו בסלחנות שמרנים מתנגדי האוונגרד: הוא היה מלחין. הומור, מלודיה, דמיון ומקוריות, מצלולים מלאי יופי - ואכן, גם רעשים וצרימות - מרכיבים את ההרפתקאה הכבירה שהיא עולמו: ביצירותיו, בכתביו, בסרטים שנעשו עליו. "שאלו אותי מה היו האירועים הקובעים, ומי היו האנשים הקובעים, שהשפיעו על חיי", הוא אמר זמן קצר לפני מותו ב-1992, "והתשובה האמיתית היא שכל דבר היה קובע, כל האנשים היו קובעים, וכל מה שקרה לי, ועדיין קורה, השפיע על חיי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ