נעים להכיר: על אלבום הבכורה של מייקל קיוונוקה

הוא מוזכר בנשימה אחת עם אדל ואיימי ויינהאוס, אבל אלבום הבכורה המוצלח למדי של מייקל קיוונוקה מגלה שהוא עוד לא שם

עמוס הראל
עמוס הראל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמוס הראל
עמוס הראל

קל להתפעל ממייקל קיוונוקה, התקווה השחורה הגדולה הנוכחית של הפופ הבריטי. כבר אחרי האזנה אחת לאלבום הבכורה שלו, "שוב בבית", נוצר הרושם המתבקש (שמשדר אפילו שמו של הדיסק). זו טריטוריה מוכרת, נעימה, אך גם לא מאתגרת במיוחד. לא במפתיע נבחר קיוונוקה להבטחה הגדולה של המוסיקה הבריטית לשנת 2012, על פי משאל שערך הבי-בי-סי.

עם קול משובח, צליל שקורץ באופן מובהק לתחילת שנות ה-70 ונוכחות כללית שמשרה ביטחון, קיוונוקה אמור להתחיל במקום שבו עזבה אותנו איימי ויינהאוס לפני קצת פחות משנה, מינוס ההיבטים המחוספסים יותר באישיותה. זו מוסיקה שהולכת פחות או יותר על בטוח, הפעם בלי המטען העודף של השערוריות וההרס העצמי (יש שיאמרו, כמובן, שבצד האישי המעורער היה טמון עיקר הקסם של ויינהאוס).

קיוונוקה, רק בן 25, נולד וגדל בצפון לונדון, בן להורים שהיגרו מאוגנדה. הוא החל את הקריירה שלו כנגן אולפן די מבוקש, שעבד בעיקר עם ראפרים ואמני גריים בריטים. אבל הצליל הקשוח שלהם נמאס במהירות על קיוונוקה, שגילה כי מה שמעניין אותו באמת הן גיטרות אקוסטיות והסאונד המלטף שהותירה חלק מהמורשת המוסיקלית השחורה בתחילת שנות ה-70. קיוונוקה ממוקם בטריטוריה שבין סול לפולק רוק וחייב הרבה למקורות השראה כמו ביל ויתרס, דוני התאוויי וטרי קולייר (דף יחסי הציבור של חברת התקליטים מציין חוב אמנותי גם לזמרים מהוקצעים פחות כמו אוטיס רדינג המנוח ודיאנג'לו הצעיר יותר, אבל אני מודה שאני מתקשה לשמוע זאת, פרט למקומות מעטים).

ב"שוב בבית" בולטת הפקה מושקעת, של פול באטלר מלהקת הרוק הבריטית ה"ביז". הוקדש כאן מאמץ רב לשחזור הצליל שנטף מאלבומים כמו "הופעה חיה בקרנגי הול" של ויתרס או אלבום הבכורה של רוברטה פלאק. בשיר הפתיחה משובץ חליל ג'ז, היישר מהסבנטיז. בהמשך לא נפקד מקומם של סקסופונים ועיבודי מיתרים מסובכים. העיתונות הבריטית, ברובה, נרגשת. מה שבארצות הברית נתפש כמעט כמובן מאליו, נחשב מצדו השני של האוקיינוס האטלנטי לתופעה נדירה יותר.

קיוונוקה זוכה אצל הבריטים לשבחים נלהבים בדרך כלל. הוא נשמע כתוספת נדרשת, שחורה (ולכן, לכאורה אותנטית יותר מעצם הגדרתה), למחנה המוסיקלי הגדל והולך שמובילה כעת הזמרת אדל. פה ושם נשמעים בכל זאת דברי כפירה, כמו הביקורת של "אובזרבר": "קול נעים להפליא, רק חבל שאין לו שום דבר להגיד".

מייקל קיוונוקה. זוכה לשבחים נלהבים אצל הבריטים

זו מעט הגזמה. לקיוונוקה יש מה להגיד, למשל על התקופה המתסכלת שבה ניגן מוסיקה של אנשים אחרים, בסגנון שלא אהב אבל פירנס אותו לא רע. בחלק גדול מהשירים בולט מרכיב דתי-רוחני, נוצרי. במונחים בריטיים, זה עניין מעט יוצא דופן, בעוד המוסיקה השחורה האמריקאית משופעת בטקסטים דומים.

לאורך האלבום משובצות לפרקים מחוות זעירות למקורות האפריקאיים של הוריו של קיוונקה. שיר הפתיחה חייב מעט לפלה קוטי, הענק הניגרי. נדמה לי שאפשר לזהות חוב גם לזמרי רגאיי בריטים, כמו פינלי קווי. בכלל, "שוב בבית", על סטנדרט ההפקה והביצוע הקפדני שלו, מזכיר לעתים את קווי, האיש שנראה לרגע כמו בשורה גדולה בסוף שנות ה-90 ומעט אחר כך צלל בלי להותיר אחריו עקבות.

קיוונוקה אינו אדל ובוודאי לא איימי ויינהאוס. ועם זאת, "שוב בבית" הוא אלבום נעים, מוצלח למדי, בוודאי בהשוואה למתחריו העכשוויים. באשר לסיכויים של יוצרו לפתח קריירה לטווח ארוך יותר, נדמה שעניין זה יתברר רק אחרי שיצלח את מכשול הדיסק השני.

מייקל קיוונוקה - "Home Again" (הליקון)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ