שם ביער רוקדים הקטקטים: על פסטיבל יערות מנשה

חובבי מוסיקת האינדי התבגרו וכבר מביאים את ילדיהם לפסטיבלים. בין ההופעות שבלטו לטובה: אסף אבידן בלי ה"מוג'וז", ה"איינג'לסי" ו"קבקו"

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים8
בן שלו
בן שלו

ביום שישי בערב, במתחם הילדים שבתוך מתחם פסטיבל יערות מנשה, אפשר היה לשמוע אמא צעירה קוראת לילד שלה: "גבע, בוא, ההופעה מתחילה עוד מעט". מאחר שאין הרבה ילדים בני חמש שקוראים להם גבע, ומכיוון שגבע הוא שמו של אחד מכוכבי סצינת האינדי הישראלית, אפשר היה להשתעשע במחשבה שגבע הקטן נקרא על שם גבע הגדול, הזמר גבע אלון.

זו מן הסתם מחשבה משוללת יסוד, אבל באותו הרגע, לנוכח המספר הגדול של הילדים שהתרוצצו במתחם הפסטיבל ולנוכח אווירת הקהילה המגובשת ששררה במקום, אפשר היה להתפתות ולפנטז כי אומת האינדי הישראלית הקטנה היא גוף תרבותי אוטונומי, שבו הורים צעירים קוראים לילדיהם על שם גיבורי הסצינה.

צופים בפסטיבלצילום: גיא פריבס

ילדים הם חלק מהנוף של פסטיבלי המוסיקה העצמאית שצצו בשנים האחרונות, אבל נדמה שבפסטיבל יערות מנשה הנוכחי הם היו רבים מאי פעם. אם בפסטיבלי האינדי הקודמים הורכב רובו הגדול של הקהל (בהכללה כמובן) מבני 20‑30, לפני שלב הקמת המשפחה, פסטיבל יערות מנשה 2012 היה פסטיבל של צעירים וגם של משפחות. לא צריך להיות סוציולוג רוק כדי להבין מדוע זה כך: סצינת האינדי הישראלית החלה להתגבש לפני כעשר שנים, וחובבי המוסיקה שליוו אותה בצעדיה הראשונים והיו אז בתחילת שנות ה‑20 לחייהם, נמצאים כעת בתחילת שנות ה‑30 שלהם, כלומר נשואים+1, נגיד.

הם ממשיכים לפקוד את פסטיבלי האינדי מפני שזו חלק מהזהות התרבותית שלהם (אולי הם אפילו הכירו את בני זוגם בפסטיבל אינדינגב הראשון), אבל החוויה שלהם היום, עם ילד על הידיים, שונה בהכרח מהחוויה של ימי הרווקות. פעם רק המוסיקה עניינה אותם והם לא החמיצו שום להקה. היום, כשהם עוברים על יד מתחם הילדים ושומעים את המפעיל צועק "עכשיו כולנו אריה...", הם נעצרים וחושבים פעמיים אם להיכנס לכאן או להמשיך להופעה של להקת "Drunk Machine", גם אם הצטיידו מראש באוזניות כדי להגן על עור התוף של הילד.

האם ההתברגנות הטבעית הזאת תשנה את סצינת האינדי הישראלית? האם היא תהפוך אותה ליותר מבויתת מכפי שהיתה בשנותיה הראשונות (והיא היתה מלכתחילה מבויתת למדי)? רצוי לחכות עם התובנות בעניין הזה לפסטיבלי האינדי הבאים, ובכל מקרה אני לא מוסמך להגיע למסקנות מפני שגם אני, כמו רבים מאוד מבאי הפסטיבל, באתי ליערות מנשה במצב משפחתי, מה שהפך את החוויה מהערב הראשון של הפסטיבל לפחות ממוקדת מוסיקה ויותר ממוקדת אווירה, שהיתה נהדרת. היער שבו התקיים הפסטיבל היה יפהפה, המתחם היה צפוף אבל לא בצורה מוגזמת, הארגון היה ללא רבב, האנשים היו מקסימים. תענוג.

שינוי כיוון

ההופעה היחידה שראיתי בערב הראשון בבמה המרכזית של הפסטיבל היתה של אסף אבידן. אבידן עומד להוציא אלבום ראשון ללא הלהקה שליוותה אותו מתחילת דרכו, ה"מוג'וז", וההופעה שלו ביערות מנשה אותתה על שינוי כיוון מהותי - ­ נדמה שהוא השאיר מאחור את הפולק-רוק המיושן שהפך אותו לכוכב, ומהמר עכשיו על צליל יותר מסוגנן וטרי, עם דגש חזק על קלידים ותדרים נמוכים. קשה לקבוע על סמך הופעה אחת אם הסאונד הזה מתאים לאבידן, אבל חייבים להחמיא לו על הבחירה המרעננת להשתנות. נחכה לאלבום החדש.

לצד הבמה המרכזית היתה בפסטיבל גם במה צדדית, שבה הופיעו אמנים פחות מוכרים. בערב הראשון ראיתי שם את להקת "Drunk Machine", וגם אם המוסיקה ­ פאנק עם שפיץ של כובד בלוזי ­ לא היתה הדבר הכי מקורי בעולם, האנרגיה והעוצמה הלא מרוסנת של שלושת המוסיקאים הצעירים היו מהנות מאוד. אם כבר יש כל כך הרבה ילדים בפסטיבל, כדאי שתהיה בו גם מוסיקה ילדותית, במובן הטוב של המלה.

אסף אבידן על הבמה. בחירה מרעננת להשתנות צילום: גיא פריבס

למחרת בבוקר, על אותה במה, נשמעו צלילים הפוכים לחלוטין ­ מוסיקה מזרחית אמנותית, מידיהם של נגן העוד ערן זמיר ושלישיית "שרקיה". מנגינות מפותלות ויפות, פיתוח סבלני ומעניין, ריתם סקשן מצוין ותפקיד אורח נהדר של נגן המרימבה נדב רוגל. יופי של פתיחה ליום השני של הפסטיבל.

"Drunk Machine" בהופעהצילום: אליוט הופמן

הופעת הבוקר הראשונה בבמה המרכזית היתה של להקת "The Angelcy". בפסטיבל שהתבסס על להקות שקהל האינדי מכיר היטב מפסטיבלים קודמים, היה מרענן להתוודע ללהקה שהחלה לתפוס תאוצה רק בחודשים האחרונים. המוסיקה של ה"איינג'לסי" היא ערב רב של רגאיי, קברט ואינדי-פולק מהדהד, שמושתת על כלים בלתי רוקיסטיים, והרטט בקולו של הזמר רותם בר אור עשוי להזכיר את דבנדרה בנהרט או את אנטוני הגרטי. ובכל זאת, המוסיקה שהם ניגנו בפסטיבל היתה צבעונית וסוחפת, השירה היתה חדה והטקסטים הסגירו אובססיה מסקרנת למוות, ילדים ובעיקר מוות של ילדים. הלהקה הזאת, כמו רבות מאחיותיה, שרה באנגלית, אבל נדמה שהנושאים שלה מאוד ישראליים. יהיה מעניין לעקוב אחריה בעקבות הפסטיבל הזה.

צביטת בנג'ו מענגת

להקת "האיינג'לסי". מוסיקה צבעונית וסוחפתצילום: גיא פריבס

ההופעות הבאות בבמה המרכזית היו של שתי להקות מוכרות ואהובות. "רוצי בובה" ניגנה את הרוקבילי המהיר והצוהל שלה וגרמה לאחד הילדים בקהל לזנק לבמה ולקפץ בצורה שהעניקה לו את פרס הרוקר המצטיין של הפסטיבל. "מארש דונדורמה" מילאה כל סנטימטר בבמה עם סוללת כלי הנשיפה שלה וניגנה סט נהדר של סווינג ים תיכון, ניו אורלינס פינת איסטנבול פינת סלמה, לרבות גרסה מלבבת ל"בא לשכונה בחור חדש" של אלון אולארצ'יק.

דניאלה ספקטור משכה קהל גדול מהרגיל אל הבמה הצדדית, שם הופיעה עם הזמרת שירלי קונס. ספקטור היא זמרת מצוינת, אבל היופי של שיריה נסמך בין היתר על עיבודים מוקפדים ומעודנים, וההופעה שלה בפסטיבל, בליווי גיטרה אקוסטית בלבד, גרמה לשירים להחוויר בעירומם. יכול להיות שהיא השתפרה לקראת הסוף, אבל אני כבר הייתי בהופעה הקצבית והטובה של להקת "קבקו", שהביאה ליער את המקצבים והצלילים של מערב אפריקה וגם גרמה לאחד הטיפוסים הפחות שגרתיים בקהל לטפס לצמרת של אחד העצים, בגובה של עשרות מטרים, ולרדת משם בחתיכה אחת לשמחת הקהל המודאג.

הופעת המחווה ל"Harvest", אלבומו של ניל יאנג, היתה אמורה להיות אחד משיאי הפסטיבל, אבל היא עברה בסך ללא אירועים מיוחדים. כמעט לא נרשמו פרשנויות מקוריות, קטעי הקישור היו טרחניים, וגם התצוגה הווקאלית של רוב הזמרים לא התרוממה מעברלגבולות הסביר.

דניאלה ספקטור. עיבודים מוקפדיםצילום: ניצן לוטם

את היום השני חתמו הופעות של "כל חתיכים אצלי" ו"מרסדס בנד", שאותן לא ראיתי. לדברי המארגנים, 5,000 איש ביקרו בפסטיבל בסך הכל, ורובם המכריע, אם לא כולם, יסכימו בוודאי עם נגן העוד ערן זמיר, שסיכם את האירוע המבורך הזה בשתי מלים קולעות: "כיף כאן".

פסטיבל יערות מנשה. 5.5‑4

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ