ג'יימס בראון, בקצב שלו

ביוגרפיה חדשה עושה לראשונה צדק עם דמותו המורכבת של הזמר, שהיה נואף ואלים, אבל בה בעת רגיש לכל מה שתפש כעלבון הקטן ביותר לכבודו

עמוס הראל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמוס הראל

"פחחח". זו היתה תגובתו התמציתית של אביב גפן, בראיון המאלף שערך עמו כאן בן שלו לפני כמה שבועות, כשנשאל לדעתו על ג'יימס בראון. גפן לא מוצא הרבה מקום לבראון במרחב המוסיקלי המועדף עליו, בין דייוויד בואי לביטלס ולשלום חנוך. נדמה שהגישה הזאת משקפת את יחסם הבסיסי של חובבי רוק ישראלים רבים. קשה להיזכר מתי חצה כאן שיר של בראון את סף ההשמעה בתחנות הרדיו והטלוויזיה הממסדיות, למעט הבלחה חטופה בפסקול של איזו פרסומת. האסוציאציה המיידית היחידה שמתעוררת לנוכח שמו היא כנראה אותה הופעה קצרה של בראון, משהו בין הצדעה לפרודיה עצמית, ככומר מרקד אחוז התלהבות בסרט "האחים בלוז".

בארצות הברית, מולדתו ובעולם השלישי, בוודאי באפריקה, היחס אליו שונה בתכלית. בראון, שבשבוע שעבר צוינו 79 שנה להולדתו (הוא מת, בן 73, ביום חג המולד 2006), נחשב לאחד המוסיקאים המשפיעים של המאה הקודמת. רוברט קריסטגו, אולי הבולט שבמבקרי הרוק האמריקאים, תיאר את בראון פעם כ"רוקנרולר החשוב של כל הזמנים". זו תחרות מופרכת, כמובן, בלתי ניתנת להכרעה מעצם הגדרתה. מוטב לסכם אותה באבחנה הכללית שבראון היה חשוב לא פחות מאלוויס והביטלס, גם אם מכר בחייו הרבה פחות תקליטים משניהם. קשה לתאר את הפופ המודרני בלעדיו ­ ונדמה שכל קטע מוסיקלי שמוקלט היום בטווח שבין ההיפ-הופ לדאנס לגווניו נבנה על היסודות שעיצב בראון.

בראון בהופעה בסקוטלנד, 2001צילום: רקס

הוא היה איש אלים ונוקשה, נואף סדרתי שהתעלל בנשותיו הרבות ובנגניו במידה כמעט שווה, אבל בה בעת רגיש באופן קיצוני לכל מה שתפש כעלבון הקטן ביותר לכבודו. "The One" ("האחד, חייו והמוסיקה של ג'יימס בראון", הוצאת גותהאם), הביוגרפיה החדשה והמצוינת על חייו שכתב העיתונאי אר-ג'יי סמית, עושה לראשונה צדק עם דמותו המורכבת. סמית מתאר כוח טבע: אדם גדל בתנאי דלות מחרידים ונהפך, בכוח רצונו העצום והכישרון הנדיר שלו, לאיש השחור השני הכי מפורסם באמריקה (אחרי המתאגרף מוחמד עלי). הוא שוזר את הסיפור הזה במיומנות בין שלושה רבדים: תולדות חייו הדרמטיים של בראון, השפעתו החברתית הגדולה על רקע פעילות התנועה לזכויות האזרח וארגוני "הכוח השחור" בארצות הברית בשנות ה‑60 וכמובן ­ גדולתו האמנותית, כמי שהגדיר מחדש את תפקיד הקצב בפופ, על חשבון המלודיה שהדגישה המוסיקה המערבית, הלבנה.

בזכות ליטל ריצ'רד

בראון, אדם שהיה מודע היטב לערכם של מיתוסים, הקפיד לבנות את המיתוס של עצמו גם אם המטרה הצריכה לעתים הגזמות קלות. סמית מיטיב לפרק ולהפריך כמה מהאגדות שבראון סיפר על חייו, מהסיפור על כך שיצא כביכול מת מרחם אמו ואז הוחזר לחיים ועד למותה של האם בגיל צעיר. האנקדוטות הללו הנציחו את דימויו של בראון, בראש ובראשונה בעיניו שלו, ככל יכול, ייחודי ובלתי מנוצח. לא כל הפרטים היו מדויקים: אמו אמנם נטשה אותו, אבל לא מתה והוא אף חידש את הקשר עמה בגיל מבוגר. גם כך, היתה ילדותו קשה באופן שנראה ממרחק השנים כמעט לא ייאמן.

בראון נדד בין בתי קרובים בכפרים וערים במדינת ג'ורג'יה בדרום ארצות הברית, כשהוא מתראה רק לעתים עם אביו, שהתפרנס מפשע ומעבודות מזדמנות. חלק ניכר מילדותו התגורר בבית בושת, שניהלה קרובת משפחה מבוגרת. המפגשים עם אביו לוו בדרך כלל באלימות קשה כלפי הילד. בין ה"עבודות" הראשונות של בראון היו איסוף כותנה, ריקוד תמורת נדבות מחיילים אמריקאים בתחנת רכבת בדרכם לקרבות מלחמת העולם השנייה, השתתפות בתחרויות אגרוף מאולתרות, שליחויות לבית הבושת וצחצוח נעליים לצד מדרגות הכניסה של תחנת רדיו מקומית (שהוא קנה, כמובן, ברגע שהתעשר).

בגיל 16, אחרי שנתפס פורץ למכוניות, נשלח למאסר במוסד לעבריינים צעירים. היכרות מקרית  עם צעיר אחר, בובי בירד, שבהמשך נהפך ליד ימינו ב-"Famous Flames", להקתו הראשונה, הובילה לשיקומו. היא גם סימנה לראשונה את עתידו המקצועי. בירד, שבא ממשפחה שחורה מתפקדת, הופיע עם להקת גוספל מול אסירים. השניים התיידדו ומשפחת בירד ערבה לשחרורו של בראון מהמוסד. בראון הצטרף ללהקה של בירד ועד מהרה השתלט עליה בכוח אישיותו והנחישות חסרת המעצורים. אבל הפריצה קדימה היתה עדיין רחוקה. נדרשו עוד כמה שנים טובות של נדודים בדרכים האחוריות ובמועדונים השחורים בדרום ארצות הברית, עדיין בשיא תקופת האפליה הגזעית, כדי שבראון יתפרסם.

הדבר קרה, במידת מה לפחות, תודות להיכרות עם זמר אחר, הרוקר ליטל ריצ'רד. בראון אף התפרנס תקופה מסוימת כמתחזה לריצ'רד. "טוטי פרוטי", שהיה ללהיט הראשון של ריצ'רד, הצליח דווקא כשזה נסע להקליט שירים חדשים באולפן בלוס אנג'לס. אמרגנו, שהוצף פתאום בהזמנות, שלח את בראון כתחליף ברחבי הדרום בתקווה שהמעריצים שהכירו את ריצ'רד בעיקר מהרדיו, לא יבחינו בהבדל. כשהתרמית נחשפה פה ושם, בראון חיפה עליה בהופעה אינטנסיבית במיוחד: ריקודים (הוא היה רקדן מעולה), סלטות על הבמה וכמויות אדירות של זיעה. עד שההופעה הסתיימה, כותב סמית על קונצרט באלבמה, הקהל כבר הריע למתחזה.

בראון פיתח את המיתוס שלו באותן שנים, כ"איש שעובד הכי קשה בעסקי השעשועים". בהמשך הדביק לעצמו שלל תארים נוספים, רובם ככולם ראויים, בהם "סנדק הסול". עד מהרה היו לו להיטים בינוניים משלו ומערכת יחסים מקצועית חשובה ­ עם סיד נייתן, איש עסקים יהודי מסינסינטי, אוהיו, בעליה של חברת התקליטים הקטנה "קינג". אלה היו יחסים טעונים. נייתן, נמוך קומה, ממושקף ומעשן סיגרים, שדיבר במבטא יידישאי בולט, היה בן הדור הישן: שמרן להחריד, חסכן עד כדי קמצנות ביחסו לאמנים שהקליטו אצלו, עריץ הבטוח בהתגשמותן המוחלטת של כל תחזיותיו. החיבור בין השניים, כמו החיכוך הכרוך בו, היו כמעט בלתי נמנעים.

בראון בהופעה עם ה"פיימוס פליימס", 1964צילום: גטי אימג'ס

המחלוקת ביניהם סביב רצונו של בראון להקליט אלבום בהופעה חיה, באולם ה"אפולו" המפורסם בהארלם, היא אחת מאנקדוטות הפופ הידועות. בראון התפתח בתחילת שנות ה‑60 לאמן ההופעות הבולט ביותר בריתם אנד בלוז. אבל מבחינת נייתן, מוסיקה היתה עסק של סינגלים. תקליט היה בסך הכל אוסף של שאריות מהאולפן ששיבצת סביב סינגל מוצלח, בתקווה למשוך עוד כמה קונים. לבראון נקבע שבוע הופעות באפולו, שאותו ביקש להקליט. נייתן סירב לשלם תמורת ההרפתקה ובראון נאלץ לממן את חלקה מכיסו. זה קרה באוקטובר 1962, בשבוע שבו ארצות הברית נאחזה בחרדה קיומית מפני מלחמה גרעינית בשל התפרצות משבר הטילים בקובה.

נייתן נכנע לבסוף לתחנוני הזמר שלו והוציא את האלבום במאי 1963. בראון ניצח בוויכוח, כמובן. עשרות תחנות רדיו שחורות ברחבי ארצות הברית החלו לשדר את האלבום בשלמותו, מדי יום אחר הצהריים, לאחר שהוצפו בבקשות של מאזינים. "הופעה חיה באפולו, חלק 1" שהה 66 שבועות ברשימת אלבומי הפופ הנמכרים של המגזין "בילבורד" והיה מוכתר גם לאלבום פלטינה (משום שמכר באופן רשמי יותר ממיליון עותקים) אלמלא התעקש נייתן לחסוך את דמי התשלום השנתי ששילמו חברות התקליטים לארגון האחראי להענקת התארים הללו. האופן שבו הציג הכרוז את בראון: "גבירותיי ורבותיי, זהו זמן הכוכבים בתיאטרון אפולו", מעביר עדיין רטט בלב, כמעט 40 שנה מאוחר יותר.

הופעות חיות המשיכו למלא תפקיד חשוב במיתוס של בראון. כעבור שנה הוא תועד  ב"מופע של תאמ"י", סרט שתיעד קונצרט לבני נוער בקליפורניה בהשתתפות זמרים שחורים ולבנים. הקהל היה שלו. מאחורי הקלעים צפה בו מיק ג'אגר הצעיר, משותק מיראה והתפעלות. "רק תצא לשם ותעשה הכי טוב שאתה יכול", אמר לג'אגר זמר הסול מרווין גיי, בניסיון להרגיעו. "טוב, הוא היה צריך להגיד לו משהו", כותב סמית. שנים אחר כך אמר קית ריצ'רדס, שותפו של ג'אגר ברולינג סטונס, כי הטעות הגדולה ביותר בקריירה שלו היתה להופיע אחרי בראון באותו קונצרט.

מר בראון, מר וייט

באפריל ,1968 בשיא תהילתו, תוכננה לבראון הופעה בבוסטון. באותו יום רצח ביריות מתנקש, גזען לבן, את המנהיג השחור מרטין לותר קינג בממפיס. הגטאות השחורים ברחבי אמריקה בערו. פתאום נזקק הממסד הלבן של בוסטון לזמר השחור כדי להציל את מרכז העיר מגורל דומה. ההופעה של בראון תוכננה להתקיים ב"בוסטון גארדן", אולמה הביתי של קבוצת הכדורסל המקומית המאוד מצליחה (ומאוד לבנה באותן שנים), הסלטיקס. ראש העיר, ששמו באופן כמעט מתבקש היה קווין וייט, הציע לבראון שהמופע ישודר בשידור חי בטלוויזיה, כדי לשכנע את הצעירים השחורים הזועמים להישאר בבתים. תחנת הטלוויזיה החינוכית של בוסטון, שהורגלה בעיקר בשידור קונצרטים של מוסיקה קלאסית, גויסה למשימה, אך התוכנית יצאה לפועל רק לאחר שבראון ניהל עם העירייה מו"מ קשוח בדרישה לפיצוי על הנזק הכספי שנגרם לו, מאחר שרוב רוכשי הכרטיסים העדיפו לא להסתכן ובחרו לצפות במופע מהבית.

הטריילר לסרט "הלילה שבו הציל ג'יימס בראון את בוסטון"

הסרט התיעודי מ‑2008, "הלילה שבו הציל ג'יימס בראון את בוסטון", מתעד את הסיפור. ראש העיר, שלא שמע על בראון מעודו, מציג את הזמר באופן מאולץ ומתנשא כ"ג'ימי" וההופעה מתחילה מול יציעים כמעט ריקים. בקטע בלתי נשכח מהסרט מצליח בראון להוריד מהבמה כמה צעירים שחורים שמבקשים לרקוד לצדו ונתקלים בחומה אטומה ומאיימת של שוטרים לבנים סביבו. רק זה היה חסר לבוסטון, בלילה שלאחר רצח קינג: מכות בשידור חי. "אנחנו כולם שחורים", פונה בראון לצעירים בסלנג שחור כבד. "בואו נכבד את עצמנו. אנחנו ביחד או לא?" הצעירים נענים לו ומפנים את הבמה. בראון נתן את נשמתו, את אחת מהופעות חייו ­ והנזק במהומות בוסטון היה נמוך בהרבה בהשוואה לערים אחרות.

הרבה קודם לכן החלה שרשרת הלהיטים הגדולה של בראון. "אני מרגיש טוב", "זיעה קרה", "זה עולם של גברים", רשימה ארוכה, מסחררת של הרפתקאות קצב מפעימות, בנות שלוש עד ארבע דקות כל אחת. בדרך, החדיר בראון גם מסרים חברתיים ושינה את פניו של הפופ. את שורשי השינוי אפשר למצוא בשני סינגלים: "אמור זאת בקול, אני שחור וגאה" ו"Papa's Got a Brand New Bag". "שחור וגאה", שהוקלט באוגוסט 1968, היה תשובתו של בראון לרצח קינג, שזיעזע אותו קשות ולרטוריקה הבלתי מתפשרת של הפנתרים השחורים. השיר הוקלט באולפן בקליפורניה ובראון החליט שצריך לרכך את המסר הבוטה שלו, יחסית לתקופה, באמצעות מקהלת ילדים. על פי אחת הגרסאות, אנשיו אספו לאולפן ילדים ששוטטו ברחוב, בשעות הערב המאוחרות. אבל מאחר שעמק סן פרננדו לא היה משופע בשחורים, רוב הילדים השחורים הגאים שמוקלטים בשיר היו בכלל לבנים ואסיאתים.

הרדיו האמריקאי עוד לא היה בשל לעכל שפה כזאת ותחנות שחורות חששו תחילה לשדר את הסינגל. בראון פירסם מודעות שקראו לחרם מאזינים על תחנה גדולה בלוס אנג'לס שסירבה לשדרו והסכר נפרץ לבסוף. "שחור וגאה" נהפך ללהיט ולהימנון. בתחילת 1969 זכה בראון לכתבת שער במגזין, הפופולרי עדיין, "לוק". "האם זה האיש השחור הכי חשוב באמריקה?" שאלה הכותרת.

זו גם הנקודה שבה החל בראון לאבד את הקהל הלבן, שבאהדתו זכה במאמץ רב כחמש שנים קודם לכן, אחרי ההצלחה באפולו. לאט לאט חזר גוון הפרצופים בהופעות החיות שלו להיות הומוגני, כהה יותר. בתחילת שנות ה‑70, כשבראון עדיין היה בשיא תקופתו היצירתית, להיטיו נעלמו בהדרגה מצמרת מצעדי הפופ וחזרו לגטו של מצעדי הריתם אנד בלוז. הפוליטיקה של בראון המשיכה להיות מורכבת. הזמר, שהתעשר מאוד בשנים הללו (מאוחר יותר התרושש לחלוטין), הביע תמיכה גלויה דווקא בנשיא הרפובליקאי ריצ'רד ניקסון, הסביר ש"בלי אדם לבן בעסקים שלו שום שחור לא יכול להצליח" ונסע, בצעד שנוי במחלוקת, לבדר את החיילים האמריקאים בווייטנאם, מלחמה שממנה הסתייג. דווקא המהלך האחרון ראוי להערכה. בראון ידע ששחורים ועניים נהרגו במלחמה הזו בשיעור גבוה לאין ערוך מלבנים בני משפחות מבוססות ושהחיילים השחורים, שסבלו מאפליה קשה גם בבסיסים בווייטנאם, משוועים למוסיקת סול. בראון ולהקתו דילגו בין הבסיסים במסוקים, לעתים תחת אש מרגמות של הוויט-קונג. בכל מעשיו הציבוריים, שנויים במחלוקת ככל שיהיו, נותר איש גאה, עצמאי ותקיף.

"פאפה", הסינגל החשוב השני, שהוקלט ב‑1965, נחשב בעיני רבים לערש ה‑Fאנק. זה היה המיצוי של שורת ניסויים שעשו בראון ולהקתו באולפן ועל הבמות בשנתיים הקודמות. "האלמנטים של הקצב הפכו לשיר עצמו", תיאר זאת המוסיקולוג רוברט פאלמר. "היו מעט שינויי אקורדים, אבל הרבה אינטרלודים (קטעי ביניים) קצביים מתוחכמים. בראון ולהקתו החלו להתייחס לכל כלי וקול כאילו היה תוף. כלי הנשיפה הוגבלו להתפרצויות של תו או שניים". בתקופה הזאת נולד מה שבראון קרא "The One", האחד, הקצב המופלא שבבסיס הצליל שלו ­ ושסיפק גם את המקור לשמה של הביוגרפיה. סמית מתאר את השינוי המהפכני בכישרון רב, נותן לראשונה את הקרדיט הראוי לסדרת המתופפים הנהדרת של בראון ומסביר כיצד חילחל הצליל של ניו אורלינס לתוך הפאנק שפיתח בראון.

סמית, לזכותו, מתעכב גם על הצדדים הנוראים באישיותו של בראון. זמרת הליווי והמאהבת שלו טאמי טארל, שהתפרסמה מאוחר יותר בסדרת הדואטים היפהפייה עם מרווין גיי, חולצה ממנו בידי משפחתה, לאחר שבראון הכה אותה מכות רצח. רבות מנשותיו סבלו מיחס דומה. הוא נישא שלוש פעמים, אבל היו לו מערכות יחסים עם עוד עשרות נשים. היו לו שמונה ילדים, שהבכור ביניהם, טדי, נהרג בתאונת דרכים ­ ועוד לפחות שלושה ילדים שסירב להכיר בהם. בראון היה רודן גם כלפי הנגנים שלו. זיוף תו בהופעה או נעליים לא מצוחצחות עלו בקנס, ובראון היה מסמן אותו באצבעותיו לנגנים מאחורי גבו, תוך כדי המופע. ישנן לא מעט עדויות על מכות שספגו נגנים. ג'רי נולן היה גיטריסט מצטיין ומסור באחד ההרכבים הגדולים של בראון, מאמצע שנות ה‑60 ואילך ובראון חש אליו קירבה מיוחדת. נולן מת ב‑1983, עדיין בשירותו של בראון, אחרי סדרת התקפי לב בעת במסעות ההופעות. על ערש דווי, השביע את אשתו להעביר מסר אחרון לבוס. "תגידי לג'יימס: האיש הבא שאתה הולך לשכור לעבודה ­ אני מקווה שתתייחס אליו טוב יותר משהתייחסת אלינו".

צמיגי טנדר מנוקבים

ההמשך היה מכוער עוד יותר. בראון, חרף סדרת קאמבקים מרשימה, איבד בהדרגה את קולו, חלק לא מבוטל ממעמדו הציבורי ואת כל נכסיו. בחייו האישיים היו לו קשרים הרסניים עם נשים והוא היה מכור לסמים. ב‑1988, אחרי תקרית ביזארית במיוחד, נשלח לשלוש שנות מאסר. הזמר חשד שמישהו השתמש בחדר השירותים האישי שלו במשרדו ונכנס, שיכור, כועס ומנופף ברובה ציד, לאולם סמוך שבו התקיים כנס של סוכני ביטוח. המשטרה ניהלה אחריו מרדף מכוניות, בין שתי מדינות, ג'ורג'יה ודרום קרוליינה. המרדף הסתיים כשצמיגי הטנדר של בראון מנוקבים וקליעים מחוררים את זגוגיות חלונותיו.

גם בכלא בראון נותר בראון. "הייתי בעבדות כל חיי", אמר במרירות למבקריו. "אין בזה שום דבר חדש". השנים הבאות היו אבסורדיות, תערובת של הצדעות מרגשות לפועלו והסתבכויות מביכות. באפריל 1989 שיחרר אותו שופט דרומי מהכלא לכמה שעות, כדי שהשופט יוכל להשוויץ לחבריו ובראון יחלק חתימות במשרדי בית המשפט. כעבור שלושה חודשים הוזמנה תזמורת אמריקאית מאוניברסיטה בפלורידה לפאריס כדי להשתתף בחגיגות לרגל מאתיים שנה למהפכה הצרפתית. מה היתה המוסיקה היחידה שניגנו חברי התזמורת כשצעדו דרך שער הניצחון והשאנז אליזה? ג'יימס בראון.

הוא מת בדצמבר 2006, אחרי הידרדרות ארוכה במצבו הבריאותי, שהושפעה כנראה מבעיות הסמים שלו. הוא המשיך להופיע, לתת את כל כולו על הבמה, כמעט עד הרגע האחרון. ההלוויה התקיימה באוגוסטה, ג'ורג'יה, אבל קדם לה טקס שבו אמורים היו מעריצים לחלוף על פני ארון הקבורה המוזהב של בראון, באולם האפולו, כמובן. ברגע האחרון התברר שהארון כבד מדי מכדי להעלותו על המטוס הפרטי שנשכר. עוזריו של הזמר אילתרו רכב מסחרי לנסיעה הארוכה עם הארון מג'ורג'יה לניו-יורק. "ההרגשה שלנו היתה: אי אפשר להחמיץ הופעה באפולו", אמר אחד מחבריו.

הטקס הסופי התקיים כעבור כמה ימים, באולם על שם ג'יימס בראון באוגוסטה. בובי בירד, בוטסי קולינס ונגנים אחרים שליוו את בראון בעבר היו שם. גם מייקל ג'קסון. מרווה ויטני, זמרת ליווי שהופיעה עמו במשך שנים , עלתה לשיר אחרונה, בהתאם להנחיות מפורטות שהותיר אחריו בראון. השיר היה "קנזס סיטי", להיט ריתם אנד בלוז ישן משנות ה‑50. אין זמר שחור ותיק שלא כלל אותו ברפרטואר שלו. גם בראון. "אני הולכת לארוז את הבגדים שלי", שרה ויטני, "לעזוב עם עלות השחר. כולם יישנו. אף אחד לא יידע לאן הלכתי".

***

תחנת הרדיו האמריקאית WFMU מציינת במאי את "חודש ג'יימס בראון". באתר שלה (http://wfmuichiban.blogspot.com) אפשר לצפות באוסף קטעי וידיאו נדירים של בראון. "סטאר טיים", הקופסה בת ארבעת הדיסקים המתעדת את שנותיו הגדולות של בראון, הוא מוצר חובה למי שעדיין צורך את המוסיקה שלו במתכונת הפלסטיק המיושנת והאהובה. "הופעה חיה באפולו, חלק 1" הוא, ככל הנראה, אלבום ההופעה הטוב ביותר שהקליט זמר רוק כלשהו אי פעם (השני, כמובן, הוא "הופעה חיה באפולו, חלק 2"). "האחד" הוא ביוגרפיית הרוק הטובה ביותר שתקראו השנה. זו, כנראה, שורת הישגים לא מבוטלת לילד שבגיל תשע נאלץ התפרנס מפרוטות שאסף מחיילים אמריקאים, מרקד יחף בתחנת הרכבת של אוגוסטה, ג'ורג'יה.

בראון מופיע בפסטיבל ג'ז באינדונזיה, 2005צילום: אי-פי
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ