צבעי העצב - מוזיקה - הארץ

צבעי העצב

סיפור הג'ז הישראלי בעשור האחרון כולל שתי דמויות צדדיות אך מרשימות - יוני קרצ'מר והפסנתרן המנוח עמית גולן. מה מחבר בין האלבומים שלהם?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

את סיפורו של הג'ז הישראלי בעשור האחרון - סיפור של פריחה מוסיקלית מרשימה כנגד רוב הסיכויים - מקובל לספר באמצעות דמויות המפתח של אבישי כהן (קונטרבס), אבישי כהן (חצוצרה), אלי דג'יברי, עומר אביטל ועומר קליין: כוכבי הסצינה המקומית ומוסיקאים שהצליחו (עם אחרים) לנסח צליל חדש לג'ז הישראלי ולשדר את הצליל הזה אל קהל לא מבוטל של מאות ואלפים.

אבל את סיפורו של הג'ז הישראלי החדש, ובמיוחד את סיפורן של חמש השנים האחרונות, אפשר לספר גם באמצעות שתי דמויות אחרות - צדדיות יותר, מוכרות פחות, אך מרשימות, מעניינות וחשובות באותה מידה. אלה הם הסקסופוניסט יוני קרצ'מר והפסנתרן והמורה עמית גולן. קרצ'מר, שהוציא את אלבום הבכורה שלו לפני שלוש שנים ומאז לא מפסיק ליצור ולהקליט, הוא לטעמי הקול החדש הכי מעניין שהג'ז הישראלי הוציא מתוכו בשנים האחרונות, וככזה, אף שמעטים מדי מקשיבים לו, ראוי לייחד לו פרק בסיפור המתהווה של הסצינה. גולן, שמת לפני שנה וחצי מדום לב והוא בן 46 בלבד, תרם תרומה עצומה לג'ז הישראלי העכשווי כמחנך טוטאלי ונערץ, וגם אחרי מותו הנוכחות שלו ממשיכה ללוות את העשייה המקומית ומוקרנת דרך עשרות תלמידיו, שכמה מהם נהפכו לבולטים שבנגני הדור הצעיר של הג'ז הישראלי.

יוני קרצ'מר. הוציא אלבום בכורה לפני שלוש שנים ומאז לא מפסיק ליצור ולהקליטצילום: תומר אפלבאום

קרצ'מר הוציא לאחרונה את אלבומו הרביעי, "Weight", שבו הוא מוביל רביעייה שכוללת שני נגני קונטרבס. אלבום חדש אחר מעלה על נס את המוסיקה של גולן, שמנוגנת על ידי הרכב בכיכובו של החצוצרן האמריקאי אדי הנדרסון ובהשתתפות כמה מתלמידיו-חבריו של גולן. לא יכולים להיות אלבומים יותר שונים משני הדיסקים האלה: קרצ'מר מנגן ג'ז מופשט, חופשי ממסגרות, ואילו המוסיקה של גולן נטועה כל כולה במסורת, ובעיקר בג'ז של שנות ה-50 וה-60. ובכל זאת, יש מן המשותף בין שתי היצירות האלה: שתיהן משקפות מסירות מוחלטת לאמנות שנקראת ג'ז, ושתיהן מצליחות לתרגם את המסירות הזאת למוסיקה שיש בה יופי גדול ורגש עמוק.

מלודיסט נהדר

המוסיקה של יוני קרצ'מר היא מתנה לג'ז הישראלי בכללותו, ובאופן מיוחד לחובבי הג'ז המקומיים שאוהבים את הג'ז החופשי שלהם עם נוכחות בריאה של מלודיה. חובבי הג'ז האלה נותרים מתוסכלים לעתים קרובות. הג'ז החופשי נוטה להקריב את המלודיה על מזבח החופש והאנרגיה, אם מתוך חשד בסדר המובנה של מנגינה באשר היא מנגינה, ואם בשל אי יכולת לזקק מנגינה בתוך קונטקסט של מוסיקה חופשית.

קרצ'מר, שפועל בשנתיים האחרונות בארצות הברית ומנגן באלבום החדש עם מוסיקאים אמריקאים, עומד מעל לכל חשד, גם בסעיף הכישרון (הוא מלודיסט נהדר) וגם בסעיף המחויבות לחופש. המנגינות שלו אינן מעוגנות בבסיס הרמוני כובל, אלא הן מרחפות באוויר, נוצרות יש מאין, נבנות מתוך חיפוש תמידי. הוא נאמן לחלוטין לאתוס של הפרי-ג'ז; הוא פשוט לא רואה סתירה בין אמת לבין יופי.

למלודיות של קרצ'מר יש צבע עז וייחודי - הצבע של העצב, או של התלישות. אלה מנגינות עקמומיות, גמלוניות לעתים, שנעות באטיות ובקווים שבורים. אבל גם כשהקווים שבורים, הם בכל זאת יוצרים תנועה מוסיקלית בכיוון ברור. זה עוד אחד מהסודות של קרצ'מר: הקטעים שלו כמעט תמיד מספרים סיפור. יש תחושה של התפתחות, של תהליך. מנגינה שהופיעה בתחילת קטע תזרום לכל מיני כיוונים, תשנה צורה, תיעלם, ואז תצוץ בסוף הקטע בלבוש שונה אך לא לגמרי. באחד הקטעים, "Again and Again", יש אפילו עלילה אופטימית: פתיחה כועסת, שנהפכת באמצע לחיפוש מהסס, שמוביל - מי היה מאמין - להרמוניה שלווה. רגעית, כמובן.

ההרכב המיוחד בכיכובם של שני הקונטרבסים (שון קונלי ורובן רדינג; המתופף הוא מייק פרייד) יוצר סביבה קצבית בשרנית מאוד ועם זאת רגישה להפליא. יש באלבום הזה גם כמה רגעים פחות מרשימים, בעיקר כשקרצ'מר עובר מנגינה מדודה לדהרה מהירה ורושפת, אבל הם יוצאי דופן. "Weight" הוא עוד תחנה נהדרת בדרכו המרתקת של ג'זיסט נפלא.

אהבה להארד-בופ

האלבום "אדי הנדרסון וחברים מנגנים את המוסיקה של עמית גולן" היה אמור להיות אלבום הסולו השני של גולן, אחרי "!I Decided" מ-2007. גולן כתב קטעים חדשים והתכוון להקליט אותם ביוני 2011 עם הרכב של ג'זיסטים ישראלים בתוספת החצוצרן האמריקאי אדי הנדרסון. אלא שגולן מת בפתאומיות בדצמבר 2010 בזמן ששיחק כדורסל עם תלמידיו בתיכון תלמה ילין. מותו הכה בהלם את קהילת הג'ז הישראלית.

חבריו של גולן, ובראשם נעם עוזיאל, החליטו להקליט את האלבום כהנצחה לפועלו של הפסנתרן, והאלבום אכן הוקלט במועד המתוכנן, עם הנדרסון ועם סוללה של ג'זיסטים ישראלים מצוינים - הטרומבוניסט יונתן וולצ'וק, הסקסופוניסט אסף יוריה, הפסנתרנים ג'ק גלוטמן ויונתן ריקליס, הקונטרבסיסט גלעד אברו, המתופפים שי זלמן ויונתן רוזן, הגיטריסט עופר גנור ובקטע אחד גם בנו של גולן, תו, שמנגן בקונטרבס.

האלבום החדש ממשיך את הקו של קודמו, וכמוהו הוא מייצג את האהבה חסרת הגבולות של גולן להארד-בופ של שנות ה-50 וה-60 ואת ההטמעה המוחלטת של שפת ההארד-בופ בתוך היצירה המקורית של הפסנתרן. בהשראת האלילים שלו, מלחיני ההארד-בופ הגדולים, גולן היטיב לכתוב מנגינות יפות מאוד, אלגנטיות לעילא ולעילא, וחבריו מנגנים אותן ומאלתרים עליהן ללא רבב.

אם יש הבדל עקרוני בין שני האלבומים, נדמה שהוא טמון בכך שבקטעים האחרונים שלו גולן הוסיף ללכת אחורה בזמן, ובמקום לעמוד בתפר שבין שנות ה-50 וה-60, התייצב על התפר שבין שנות ה-40 וה-50. באלבום החדש יש פחות הארד-בופ פאנקי, ולעומת זאת יש בו הדגשה של עיבודים מתוחכמים של הרכב קטן שמתנהג כאילו הוא ביג בנד. פחות הוראס סילבר, יותר טד דמרון.

באלבום הקודם של גולן נוסף לממד המוסיקלי גם ממד רגשי, שנבע מכך שמוסיקאי בן 43, שעיקר עבודתו היא הוראה, החליט בגיל מופלג להעז ולהקליט אלבום סולו ראשון. לאלבום החדש יש כמובן צד רגשי חזק מאוד שנובע מהעצב על מותו של גולן בטרם עת. העצב הזה, שמהול בשמחה על מימושו של האלבום היפה הזה, מקבל את הביטוי העז ביותר שלו בבלדה "קרולין". כתב אותה ג'זיסט גדול, החצוצרן לי מורגן, שמת בגיל 34, ועכשיו היא מנוגנת באלבום לזכרו של ג'זיסט אחר, מעריץ של בראון, שאף הוא מת מוקדם מדי. מרגש לשמוע את המוסיקה של עמית גולן ממשיכה לחיות. *

רביעיית יוני קרצ'מר - "Weight" (Outnow)

גולן. תרומה עצומה שנקטעה באמצעהצילום: דודו בכר

אדי הנדרסון וחברים מנגנים את המוסיקה של עמית גולן (Minton's) את שני הדיסקים אפשר להשיג בחנות האוזן השלישית או ברשת: את הדיסק של קרצ'מר ב-www.outnowrecordings.com והדיסק של עמית גולן ב-www.amitgolanmusic.com

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ