שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האשה שמגלמת את רוחו של הג'ז

עוני, גזענות ותשוקה עצומה לשיר. לקראת הופעתה בארץ בסוף החודש, שילה ג'ורדן מספרת איך מטבע של 10 סנט שינה את חייה

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

כששילה ג'ורדן היתה נערה כבת 15, באמצע שנות ה‑40, היתה לה התגלות. זה קרה ליד הג'וקבוקס במזנון המבורגרים ליד בית הספר שבו למדה בדטרויט. ג'ורדן שילשלה מטבע של 10 סנט למכונה המנגנת והתכוונה לבחור בשיר של בינג קרוסבי, אבל שם מסקרן ולא מוכר צד את עיניה - ­ צ'ארלי פרקר והReboppers. "לחצתי על הכפתור, וברגע שהמוסיקה התחילה הרגשתי שהגוף שלי עולה באש", נזכרת ג'ורדן בראיון טלפוני אחרי כמעט 70 שנה.

"כשבירד (כינויו של פרקר, ב"ש) ניגן, שמעתי במוסיקה שלו כל כך הרבה דברים: גישה חדשה למוסיקה, סווינג אדיר, ויותר מכל ­ רגש. יכולתי לחוש את הנשמה שלו. זה היה מדהים. אני לא יכולה לתאר את זה. זה מה שתמיד רציתי לשמוע. זה מה שתמיד רציתי להרגיש. באותו רגע ידעתי שאני עומדת להקדיש את חיי למוסיקה הזאת. לא ידעתי אם אנגן אותה, אשיר אותה, או אעשה דבר אחר, אבל ידעתי שהמוסיקה הזאת תהיה החיים שלי. והיא באמת נעשתה החיים שלי".

שילה ג'רדן בהופעה בישראל ב-2007צילום: דודו בכר

מי שזכה לראות ולשמוע את ג'ורדן בביקור הקודם שלה בישראל, לפני כחמש שנים, קיבל המחשה נפלאה להכרזה הזאת. הזמרת, שהיתה אז בת 79 ("איך זה לשמוע את סבתא שלכם שרה ג'ז?" היא שאלה את הקהל) לא רק שרה נהדר, היא גם סיפרה סיפור באמצעות המוסיקה. סיפור כפול, למעשה ­ הסיפור הקשה והמרתק של חייה, והסיפור של התרבות שאותה היא מייצגת. האשה הקטנה הזאת, כך נדמה היה, מגלמת את רוחו של הג'ז.

ישו מוסיקלי

ג'ורדן, שתופיע בסוף החודש בפסטיבל ישראל, נולדה בדטרויט בסוף שנות ה‑20. אמה, שהיתה בת 17 כשילדה אותה, לא יכלה לגדל אותה ומסרה אותה להוריה, שחיו בעיירת כורים בפנסילבניה. "בתוך העיירה הזאת, שרבים מתושביה היו מובטלים ועניים, אנחנו היינו העניים ביותר. חיינו בתנאים מאוד קשים, ואני גם באה ממשפחה שהיו בה הרבה אלכוהוליסטים", מספרת ג'ורדן, שהיתה מכורה לאלכוהול בעצמה. "כשאלה התנאים שבהם אתה גדל אתה מחפש נחמה, שיחרור מהסבל, והנחמה שלי היתה המוסיקה. שרתי כי הייתי אומללה".

על רקע הילדות הקשה של ג'ורדן אפשר אולי להבין את עוצמת ההתגלות שהיא חוותה ליד הג'וקבוקס במזנון ההמבורגרים. "סוף סוף מצאתי את האיש שבכוחו לשנות את ההרגשה שלי", היא אומרת, "את האיש שסימן לי מה לעשות בשארית חיי. זה היה צ'ארלי פרקר, בירד. הוא היה הגורו שלי. הוא היה הישו המוסיקלי שלי".

אחרי ששמעה את פרקר, ג'ורדן התחילה לחפש נערים ונערות אחרים שחלקו אתה את האהבה היוקדת לג'ז, ולביבופ באופן מיוחד. "וכמובן שמצאתי אותם ­ את טומי פלנגן, בארי האריס, קני בארל (שלושה מהג'זיסטים הגדולים שיצאו מדטרויט, ב"ש). אבל זה היה קשה מאוד. דטרויט היתה עיר מאוד גזענית. עיר נוראה. בשבילי המוסיקה היתה חסרת צבע ­ שחור, לבן, סגול. לא היה לי איכפת. אבל אנשים אחרים לא יכלו לסבול את המחשבה שלבנים יתערבבו עם שחורים. המשטרה הציקה לי כל הזמן. נעצרתי הרבה פעמים. זה היה נורא, נורא".

זה היה קשה במיוחד לנערה לבנה? יותר מאשר לנער לבן?

"הו כן!", אומרת ג'ורדן. "השוטרים, וכל הגזענים האחרים, תמיד חשבו על העניין המיני".

הלהקה הראשונה של ג'ורדן היתה שלישייה שחיברה מלים למנגינות של צ'ארלי פרקר. יחד אתה היו בהרכב שני בחורים שחורים, "הם לימדו אותי לאלתר", היא מספרת. "כשבירד היה בא לנגן בדטרויט היינו רודפים אחריו לכל מקום. למועדונים לא יכולנו להיכנס כי עדיין לא היינו בני 18, אבל כשהוא ניגן באולמות היינו מתגנבים בהפסקה, קופצים עליו ושרים לו את השירים שכתבנו על פי המנגינות שלו. אחר כך, כשעברתי לניו יורק, נעשינו חברים טובים. כשהוא שמע אותי שרה בפעם הראשונה הוא אמר לי 'יש לך אוזניים של מיליון דולר'. זאת המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בחיי".

ג'ורדן עזבה את דטרויט בתחילת שנות ה‑50 מפני שרצתה לברוח מהגזענות ומהדעות הקדומות, "ואז הגעתי לניו יורק וגיליתי שגם כאן הן נמצאות", היא צוחקת. "פעם היכו אותי ברחוב בגלל שהלכתי עם שני ציירים שחורים. אבל לא היה לי איכפת. ידעתי שהם טועים ואני צודקת. ידעתי שיום אחד הם יתעוררו ויבינו. מעניין אם השוטרים שהיכו אותי היו עדיין בחיים כשאובמה נבחר לנשיא. הייתי רוצה לשמוע מה הם חושבים על זה", היא צוחקת.

הרואין ביבופ

ג'ורדן הוציאה את אלבומה הראשון רק בתחילת שנות ה‑60, אבל גם בשנות ה‑50 היא היתה פעילה כמוסיקאית. היא למדה במשך כמה שנים אצל הפסנתרן לני טריסטנו, אחד מאבות הג'ז החופשי, ובלילות שרה במועדון בווילג' תמורת שישה דולר. "זה בקושי הספיק כדי לכסות את המונית ואת הבייביסיטר", היא מספרת, "אבל היתה לי עבודה רגילה במשך היום. תודה לאל שלמדתי קלדנות בבית הספר. העבודה הזאת פירנסה אותי ואת בתי. לא רציתי היא תגדל כמוני".

אבי בתה של הזמרת, דיוק ג'ורדן, שהיה הפסנתרן הצמוד של צ'ארלי פרקר במשך כמה שנים, עזב אותה זמן קצר אחרי שהבת נולדה. כמו רבים ממוסיקאי הביבופ, ג'ורדן היה מכור להרואין. "אני זוכרת שיום אחד, כשעדיין היינו ביחד, דיוק ישב על הספה וראשו נשמט כל הזמן כמו שקורה למכורים. בירד נכנס אלינו, ראה את דיוק וצעק עליו 'בן אדם, לא למדת כלום ממני?' הרבה אנשים אמרו שבירד הכניס אותם לסמים. שטויות. אתם הכנסתם את עצמכם".

מדוע כל כך הרבה מוסיקאי ביבופ השתמשו בהרואין?

צ'רלי פרקר. המחמאה הכי גדולהצילום: ספריית הקונגרס

"לא יודעת. אולי הם חשבו שאם בירד משתמש ומנגן כמו שהוא מנגן, הם ינגנו כמוהו. או שאולי ההיי של ההרואין הוא היי נפלא. אני חושבת שזה קשור להערכה עצמית נמוכה. אני יודעת את זה מהחיים שלי. היינו המשפחה הכי ענייה בעיירה וכולם הסתכלו עלינו מלמעלה, קראו לנו שיכורים. אז אתה גדל בתחושה שאתה פחות טוב מאחרים, שאתה לא שווה כלום. זה דבר נורא".

פרקר מת ב‑1955 בגיל 34. האם מותו היה תמרור אזהרה לכל המוסיקאים שחיקו אותו?

"כן, אבל זה לא אומר שאנשים שינו את ההתנהגות שלהם", אומרת ג'ורדן. "אני יודעת שאני לא עשיתי את זה. כשעבדתי במועדון בווילג' התחלתי לשתות. אחר כך הצלחתי להפסיק, אבל עשיתי את זה לבדי, בלי עזרה, וזה לא היה דבר טוב. אחר כך התחלתי עם הקוקאין, ואז חוויתי התעוררות רוחנית והבנתי שאם אני לא אפסיק, המתנה שאלוהים נתן לי תילקח ממני. רק אז פניתי לעזרה מקצועית, ומאז אני נקייה. כבר 26 שנים. לא, 27. תודה לאל שבימים ההם לא היה עדיין קראק".

כמה שנים אחרי מותו של פרקר, ג'ורדן פגשה במועדון שבו שרה בווילג' את ג'ורג' ראסל, אחד ממלחיני הג'ז הגדולים, והפגישה הזאת הובילה להקלטות הסולו הראשונות שלה. "הוא ניגש אלי אחרי ההופעה", מספרת ג'ורדן, "ושאל מאיפה באתי. אמרתי 'מהגיהנום'. שנינו צחקנו, אבל הוא ביקש ממני לקחת אותו אל העיירה שבה גדלתי כדי להבין יותר טוב את הרקע שלי.

"אז נסענו לשם. סבתא שלי היתה עדיין בחיים. היא הציעה שנלך לשתות משהו, ואחד הכורים המובטלים שפגשנו בבר שאל אותי אם אני עדיין שרה את 'You are my sunshine', כמו שעשיתי כשהייתי ילדה. אמרתי שלא, אבל ג'ורג' שאל 'למה שלא תשירי את זה?' הוא הלך לפסנתר, שהיה מאוד לא מכוון, התחיל לנגן את השיר ואני שרתי. אבל סבתא שלי לא אהבה את הצורה שבה ג'ורג' ניגן, דחפה אותו מהפסנתר וניגנה את השיר בעצמה".

אחרי כמה שבועות ראסל ביקש מג'ורדן לבוא לסטודיו שלו והשמיע לה את העיבוד שכתב ל"You are my sunshine". סבתא של ג'ורדן היתה זורקת את ראסל מהחלון יחד עם הפסנתר אילו שמעה את העיבוד הזה. ראסל הפך את שיר העם ליצירה מורכבת ונפלאה, שבאמצעה ג'ורדן שרה את השיר א-קפלה. זאת היתה ההקלטה הראשונה שלה, ובהמלצתו של ראסל חברת בלו נוט החתימה אותה על חוזה הקלטות. באותו זמן גם חברת מרקורי, בניהולו האמנותי של קווינסי ג'ונס, רצתה להחתים את הזמרת. "אולי יכולתי להתמקח ולהרוויח משהו, אבל זה לא הסגנון שלי", היא אומרת. "אני שמחה בחלקי. אני לא דיווה, אין לי מצבי רוח ואני לא רוצה יחס מיוחד. אני בסך הכל שליחה של המוסיקה. המטרה שלי היא לדאוג שהג'ז יישאר בחיים. זה המסע שלי, זה המסר".

קונטרבס וקול

כשהיא נשאלת מה היו העקרונות שהנחו אותה לאורך הקריירה בכל הנוגע לבחירת רפרטואר ובחירת מוסיקאים, היא אומרת: "זה פשוט מאוד. בבחירת החומרים תמיד הקשבתי למנגינה לפני הכל. אם המנגינה משכה אותי, הייתי לוקחת את השיר. ובכל נוגע למוסיקאים, היו לי רק שתי דרישות: שיידעו לקרוא תווים ושיהיה להם סווינג". זה מה שהיא ביקשה גם מההרכב שילווה אותה בהופעה בפסטיבל ישראל ב‑31 בחודש, הרכב שכולל בין השאר את הפסנתרן הצעיר תומר בר, שצעיר מג'ורדן ב‑65 שנה.

אחד הדברים שמייחדים את ג'ורדן מזמרות אחרות הוא הבחירה שלה לעבוד לעתים תכופות בהרכב מינימליסטי של קונטרבס וקול בלבד. "אני המצאתי את זה!" היא צוהלת. "הרבה אנשים חושבים שעשיתי את זה כדי להיות מיוחדת, אבל זה לא נכון. אני פשוט אוהבת את הצליל של הקונטרבס ואת המרחב שהוא פותח בשבילי כזמרת. אני חושבת שבגלגול קודם הייתי בסיסטית מתוסכלת", היא צוחקת, ומובן שיש לה סיפור טוב על העניין בהשתתפות אחד מענקי הג'ז.

"הפעם הראשונה ששרתי עם קונטרבס בלבד היתה בשנות ה‑50, בחוף המערבי. נסעתי לבקר קרובי משפחה והם אמרו שצ'ארלי מינגוס מנגן באותו ערב במועדון בעיר. הלכנו לשם, וכשצ'ארלי ראה אותי הוא ביקש ממני לעלות לבמה ולשיר. אמרתי לו 'אבל אין לך פסנתרן. מי ילווה אותי?' מינגוס אמר 'אני'. אמרתי לו 'אבל אי אפשר רק קול וקונטרבס', והוא השיב 'למה לא? ראיתי אותך עושה את זה בסטודיו של לני טריסטנו'. 'אבל זה מועדון, יש כאן אנשים', אמרתי. הוא התעקש, ועשיתי את זה. זאת היתה הפעם הראשונה ששרתי עם קונטרבס בלבד".

לא רע להתחיל משהו חדש עם בסיסט כמו מינגוס.

ג'ורדן. המנגינה לפני הכל

"לא רע בכלל", צוחקת ג'ורדן. "מזל שהוא היה במצב רוח טוב באותו ערב. הוא היה מאוד נחוש שאני אעשה את זה, וזה שבר בשבילי את הקרח".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ