להתכסות עם שלום חנוך ובוגי בלגאן - מוזיקה - הארץ

להתכסות עם שלום חנוך ובוגי בלגאן

באלבום חדש של גרסאות כיסוי לשירי ילדים של חנוך, רוב הביצועים והעיבודים בינוניים. אבל שיר אחד מציע חפלת גיטרות גועשת ומידבקת

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

"לילה של כוכבים", ובו ביצועים של מיטב הזמרים הישראלים לשירי הילדים של שלום חנוך, יצא לפני כמה שבועות, סמוך לפסח, והאמת היא שהדחף הראשון אחרי ההאזנה לאלבום היה להשאיר אותו בצד ולא להרחיב בעניינו.

סיבה אחת היתה שמכלול היצירה האדיר של חנוך משנות ה-70 וה-80 נחגג לא מעט בתקופה האחרונה (בעיקר על ידי חנוך עצמו, באלבומי הופעה כמו "ארבע תחנות" ו"יציאה"). סיבה שנייה היתה ש"לילה של כוכבים" נופל כמעט מכל בחינה שהיא מאלבום אחר מאותו פורמט (הצדעה רבת משתתפים לאחד מענקי התרבות הישראלית) שיצא בפסח - "שירים אחרונים" הנהדר של יוסי בנאי.

אז "לילה של כוכבים" הונח בצד ותשומת הלב נדדה לאלבומים אחרים. אלא שעד מהרה התברר שיש אלבומים שמסרבים להיזנח. ליתר דיוק, יש שירים שמסרבים להיזנח. שיר אחד מתוך "לילה של כוכבים" - הקאוור של הצמד "בוגי בלגאן" לשיר "לישון לישון", במקור של אושיק לוי - שלח יד שרירית, שזופה, שעירה ומסוקסת, שתפסה את המאזין בצווארון, הושיבה אותו בחזרה בכיסאו, והורתה לו בסמכותיות ידידותית: "הסכת!"

לא משנה כמה פעמים שמעתי את הקאוור הזה, אני עדיין נגנב ממנו. מלת הסלנג הארכאית-אך-נצחית היא המתאימה ביותר לתאר את האפקט של השיר, וזאת מכמה סיבות: הרוח הבלתי תקנית בעליל של הביצוע המחודש, השימוש הנרחב ש"בוגי בלגאן" עושים בסלנג (המלה "ואלאק" מככבת, והביצוע מסתיים במלים "כבי את השמש, כפרה עלייך"), וגם העובדה ששלום חנוך היה ככל הידוע הזמר הישראלי הראשון שהכניס את המלה "נגנב" לתוך הלקסיקון של המוסיקה הישראלית, ועוד בשיר שאף הוא מדבר על שינה ("לא יכול לישון עכשיו" של "תמוז", עם השורה "מקשיב לרוח ונגנב").

"בוגי בלגאן"צילום: קובי קלמנוביץ'

מה יש בביצוע של "בוגי בלגאן" שגונב אותי בכל פעם מחדש? קודם כל, חוסר התקניות שלו. אלבומי ההצדעה ומופעי ההצדעה ליוצרים קאנוניים, על כל השמרנות שמושלת מהם, נהפכו לז'אנר רווח, משומש ואף מאוס בשנים האחרונות. אחת הדרכים היחידות להצדיע בלי להתבוסס בנוסטלגיה היא לסטות מהתקן המנומס וירא הכבוד, ו"בוגי בלגאן" הולכים די רחוק בביצוע שלהם. הם דוקרים את הפרה הקדושה שנקראת שלום חנוך, אבל עושים את זה עם כל כך הרבה אהבה ורצון טוב, שהפרה נשארת שלמה, יפה ומניבה.

חנוך הוא לא המוסד היחיד שהקאוור הזה מתייחס אליו בצורה יצירתית מאוד. מוסד נוסף הוא הסוגה שאפשר לכנות "רוק מזרחי". מברי סחרוף ועד "כנסיית השכל", מאהוד בנאי ועד "אלג'יר", הרוק המזרחי הוא אחד הצבעים הדומיננטיים והיפים ביותר במוסיקה הישראלית בעשורים האחרונים. אלא שבשנים האחרונות, שבהן הרוק נסוג והמזרחי חוגג, אין כמעט השקה בין השניים. "בוגי בלגאן" לא רק מחברים שוב את הדרבוקה לדיסטורשן, אלא הם גם עושים את זה בצורה שמותירה את שני הקטבים במלוא חריפותם, עם מזרחיות מרוקאית עזה מאוד מצד אחד ועם גיטרות חשמליות בשרניות מצד שני.

פרודיה גמורה

סאונד הגיטרות של "בוגי בלגאן" מעיד על חברי הצמד, גברי ועזרי (ישראלים שפועלים זה זמן רב בצרפת ואינם מפרטים את שמות המשפחה שלהם), שהם רוקרים בר' רבתי. האם גם המזרחיות שלהם "אותנטית"? התשובה היא שכל המהות של "בוגי בלגאן", לפחות על פי השיר הזה, לועגת לשאלה הזאת, כפי שמתברר ביתר שאת כשגברי שר את המשפט "לא הכל יכול לעבור דרך החושך" ומטעים את המלה "יכול" עם כ' גרונית (לא לפני שהקדים למשפט "ואלאק" עסיסי).

מישהי ששמעה את הביצוע הזה השבוע אמרה שלדעתה זאת פרודיה גמורה על השיר המקורי. אני, לעומת זאת, לא שמעתי בו עד לאותו רגע שום דבר פרודי. מי צודק? נראה לי ששנינו, וייתכן שזה עוד דבר שהופך את "לישון לישון", גרסת "בוגי בלגאן", לקאוור מוצלח בצורה יוצאת דופן. אפשר לקרוא את הביצוע הזה כפרודי ולאהוב אותו מפני שזו פרודיה כנה, נדיבה, לוהטת, ללא קריצה אירונית מרוחקת; ואפשר לקרוא אותו כבלתי פרודי, כפרשנות מקורית וסוחפת, ולאהוב אותו גם מפני שלא לגמרי ברור מהי הזהות של האנשים שמייצרים את חפלת הגיטרות הגועשת והמידבקת הזאת.

הרשימה הזאת מוקדשת לשיר "לישון לישון" יותר מאשר ל"לילה של כוכבים" כאלבום, ובכל זאת מתבקש לומר בקצרה משהו על השירים האחרים ועל האלבום כולו. הבעיה העיקרית של האלבום הזה נעוצה בשתי עובדות: ראשית, את רוב השירים שמופיעים בו שר במקור אריק איינשטיין; שנית, את רוב השירים שמופיעים בו עיבד במקור אלכס וייס, ככל הנראה גדול המעבדים של הפופ הישראלי לדורותיו, שהיה בשיאו כשאיינשטיין הקליט את השירים. קאוור מוצלח לשיר של איינשטיין הוא תמיד משימה קשה מאוד, שמחייבת את הזמר להתעלות על עצמו, וכשבזיכרון מהדהדת גם טביעת האצבע המופתית של וייס, משימתם של יוצרי הקאוור נעשית כבדה עוד יותר, על גבול הבלתי אפשרית.

למעט הגרסה הקלושה והמיותרת של ליבי ל"אמא שלי", אין ב"לילה כל כוכבים" ביצועים שגורמים למאזין לנוע בחוסר נוחות. אבל רוב הגרסאות - מ"נוגה" של נינט, דרך "לילה של כוכבים" של דני סנדרסון ו"מכופף הבננות" של יוני בלוך ומאיה בלזיצמן, עבור ב"לילה" של מירי מסיקה ו"אבשלום" של גידי גוב ורוני אלטר, וכלה ב"ברלה צא (שבלול)" של שרונה נסטוביץ' - סובלות מביצועים ווקאליים ברמה בינונית ו/או עיבודים לא יצירתיים.

למחלקת הביצוע החמוד נכנס שיר אחד, גרסת ממתק הפופ המעודכן של אמילי קרפל ל"אדון הרופא". באגף הביצועים הטובים נמצאים שניים: "מדוע הילד צחק בחלום" של יהודה פוליקר ו"רוח רוח" של ברי סחרוף ו"מארש דונדורמה". ואת הקומה העליונה של הביצועים המצוינים, מטרים ספורים מתחת לפנטהאוז של "בוגי בלגאן", מאכלסים שני השירים שסוגרים את האלבום: יוני רכטר פעל כמו מוסיקאי קלאסי ויצר וריאציה של ממש ל"מאיה", עם קטעי מעבר חדשים ותפניות מלודיות לא צפויות; ואורן לביא שר את "בלדה בין כוכבים" בשלווה נהדרת כשקולו הרך והמרחף עטוף בפסקול זעיר אך זוהר, מעשה ידיו של רן שם טוב.

עוד שניים-שלושה שירים ברמה הזאת, והאלבום כולו יכול היה להיות הברקה. בהעדרם, ובנוכחותם של יותר מדי ביצועים נשכחים, זה אלבום חביב עם כמה ביצועים יפים וקאוור אחד ענק, בע' גרונית מזויפת שמבהירה שזיוף הוא לפעמים הדבר הכי אמיתי. *

"לילה של כוכבים - שירי ילדים מאת שלום חנוך". עבודה עברית

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ