שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

צמד הדי-ג'יים שעולה לבמה בלי לתכנן מה לנגן

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

לפני ההופעה, כשהם יחברו את הסינתיסייזרים ומכונות התופים שלהם, אחד מהם אולי יזרוק רעיון ­ מקצב בסיסי, מלודיה קצרה, מהלך הרמוני ראשוני, סאונד מסוים, או כל אלמנט אחר שיניח תשתית מוסכמת, מזערית ורופפת ככל שתהיה, לדקות הראשונות של ההופעה. אבל רוב הסיכויים שגם זה לא יקרה. רוב הסיכויים ששום דבר לא יהיה מוסכם ומוכן מראש. ג'וג'ו וג'ורדאש יעלו לבמה, יגידו לקהל כמה הם מתרגשים לנגן בארצם לראשונה זה כמה שנים (או לכל הפחות יחשבו את זה בלבם), ואז יניחו את הידיים על המכשירים ויתחילו לנגן מאפס. אלתור טהור.

ג'וג'ו וג'ורדאש (גל אנר וירדן צ'מינסקי) לא יהיו לבד על הבמה. יהיה שם גם מוב די (דוד מופנג), מוסיקאי ודי-ג'יי גרמני שמנגן ביחד אתם בהרכב "Mountain HighMagic". השלישייה תופיע ביום חמישי הבא במועדון הבלוק בתל אביב, בערב שיחגוג שנתיים לבלוג המצוין תפו"ד, אחד הבלוגים הישראליים היחידים שמטפלים ברצינות ובתשוקה בטכנו, האוס וסוגים אחרים של מוסיקת מועדונים.

ג'וג'ו וג'ורדאש בהופעה. משמאל: ירדן צ'מינסקי. במרכז: מוב די. "טוב לנו באמסטרדם"

"גם במוסיקה שאנחנו עושים כג'וג'ו וג'ורדאש הגישה הבסיסית היא מאוד מאולתרת", אומר צ'מינסקי בראיון טלפוני מאמסטרדם, שם פועלים חברי הצמד בשש השנים האחרונות, "אבל רק כשפגשנו את דוד והתחלנו לעבוד אתו קיבלנו את הביטחון להיות לגמרי מאולתרים. זאת לא היתה החלטה אינטלקטואלית: היא נבעה מהכימיה שנוצרה בינינו לבינו, וגם מהעובדה שהוא נמצא בגרמניה ואנחנו בהולנד ולא היתה לנו אפשרות לעשות חזרות".

זה לא מפחיד לעלות לבמה בלי שיש לכם מושג מה אתם עומדים לנגן?

"זה תמיד קצת מפחיד", אומר צ'מינסקי, "אבל האמת היא שזה פחות מפחיד אותי מלתכנן דברים ולנסות שהמוסיקה תישמע בצורה מסוימת. הרגע שבו מתחילה להיות לך יותר מדי מודעות עצמית הוא הרגע שבו המוסיקה מפסיקה להיות מעניינת".

אם לשפוט על פי אחת ההופעות של "Magic Mountain High" שנמצאות ברשת, מי שיבוא למועדון הבלוק בשבוע הבא ישמע מוסיקה אלקטרונית מאולתרת במיטבה. ישמע וירקוד, כמובן. מקצבים מרובעים אך גמישים שמשתרגים זה בזה ודוחפים קדימה בלי להלום בראש; רעיונות מלודיים נאים שצצים ונעלמים; תחושה נהדרת של חלל ושל עומק. מוסיקה אורגנית ונושמת שבוקעת מקרביהן של מכונות.

"אנחנו משדרים על אותו גל, אבל אנחנו שלושה אנשים עם כיוונים וטעמים קצת שונים, וזה מה שהופך את הדבר למעניין", אומר צ'מינסקי. אנר מפרט את חלוקת התפקידים בין שלושת המוסיקאים: "בעיקרון שלושתנו עושים הכל, אבל ירדן הוא פסנתרן במקור, אז הוא אחראי לצד ההרמוני ולנגינת הקלידים; אני אחראי יותר לכל מה שקשור במכונות התופים; ודוד מתעסק עם בייסליינים, אפקטים ואלמנטים אחרים. אנחנו מגיבים אחד לשני ומשתדלים לא לנגן יותר מדי, אחרת יכול להיות בלגן".

ג'וג'ו וג'ורדאש מסתייגים מהאופי הפונקציונלי של רוב מוסיקת המועדונים שנעשית כיום. "99 אחוז מהמפיקים של היום חושבים קודם כל איך יהיה הכי קל לדי-ג'יי לתקלט את הקטע שלהם", אומר צ'מינסקי. "אז הבי-פי-אם תמיד אותו דבר, שום דבר לא משתנה.

האינטרו נמשך תמיד 32 תיבות. הכל כדי שהדי-ג'יי יוכל להכניס את הקטע בקלות והכל יזרום בצורה הכי חלקה שאפשר. אנחנו לא אוהבים את זה. אנחנו משתדלים לא לחשוב בשביל הדי-ג'יי, אלא לחשוב מה אנחנו היינו רוצים לשמוע במועדון. כל הדי-ג'יים שאני אוהב מנגנים מוסיקה שלא קל לתקלט מבחינה טכנית. מוסיקה שהטמפו שלה משתנה, גם אם בצורה מזערית. כשמתופף מנגן, זה לא נשאר תמיד על אותו בי-פי-אם. יש דינמיקה, שהיום חסרה ברוב המוסיקה לריקודים. אבל הדינמיקה הזאת היא מה שנותן לקטע תחושה אורגנית ואנושית".

אבל אתם לא משתמשים במתופף חי.

צ'מינסקי: "נכון, אבל אנחנו משתדלים שהמקצבים שאנחנו מתכנתים לא יהיו נוקשים, שהם לא יישבו בדיוק על הגריד שהמחשב מייצר, שהם יהיו יותר טבעיים. כמו שבן אדם נושם ומתופף".

אהבה גדולה לג'ז

ההסתמכות של ג'וג'ו וג'ורדאש על אלתור, והחיבה שלהם למוסיקה אורגנית ונושמת, נובעות בין השאר מהאהבה הגדולה שלהם לג'ז. צ'מינסקי (37) ואנר (32) נפגשו בחיפה סוף שנות ה‑90 והתחילו לנגן בשלישיית ג'ז. צ'מינסקי ניגן בפסנתר, אנר בגיטרה, וההרכב ניגן "ביבופ עם נגיעות של ג'ז חופשי", לדברי צ'מינסקי. "אני לא יודע אם היינו טובים", הוא מוסיף, "אבל היה פוטנציאל. נהנינו מאוד".

הם ניגנו ג'ז, הקשיבו למוסיקה תעשייתית ולקראוטרוק (רוק ניסיוני מגרמניה, שהשפיע בצורה עמוקה על התפתחות המוסיקה האלקטרונית), וגם התחילו לצלול לתוך עולם המוסיקה האלקטרונית, ובאופן מיוחד לטכנו של דטרויט. "אני חושב שהטכנו הדטרויטי הוא נקודת המפגש בין הג'ז לבין הקראוטרוק והמוסיקה התעשייתית. אפשר לשמוע בו בבירור את שתי האסתטיקות האלה", אומר צ'מינסקי.

רוב חובבי הג'ז לא היו אומרים שיש זיקה בינו לבין טכנו, ונדמה שרוב חובבי הטכנו היו מופתעים לשמוע שיש זיקה בינו לבין ג'ז.

ג'וג'ו וג'ורדאש בהופעה

"עד שנות ה‑50 הג'ז היה מוסיקה לריקודים", אומר צ'מינסקי. "טיפוס מונוטוני של המוסיקה, כפי שיש בטכנו, היה קיים בצורה מאוד דומיננטית בג'ז. עוד קשר הוא הג'ז של שנות ה‑70, הרבי הנקוק למשל, שהיו בו הרבה אלקטרוניקה וסינתיסייזרים. ויש עוד דבר. אחד הדברים שהכי מעניינים אותנו הוא הקו הדק שבין מוסיקליות לבין רקידױת.

כשאנחנו מנגנים במועדון אנחנו חייבים לגרום לאנשים לרצות לרקוד. בשביל זה משלמים לנו. מוסיקאי הג'ז, לפחות עד הביבופ, הלכו על הקו הדק הזה שבין רקידױת לאמנותיות. שכרו אותם כדי לנגן מוסיקה שאנשים ירקדו לצליליה, אבל באותו זמן הם ניסו להתפתח כמוסיקאים".

הרצון להתפתח כמוסיקאים -­ ובמקרה של צ'מינסקי גם תסכול עמוק מהמצב הפוליטי בישראל -­ הביאו את השניים לאמסטרדם לפני שש שנים. האם הם מרגישים חלק מההתרחשות המוסיקלית באמסטרדם? "תמיד מציגים אותנו כחלק מהסצינה האמסטרדמית, אף על פי שאנחנו בעצמנו לא יודעים להגדיר את הסצינה שאליה אנחנו משתייכים, אם אנחנו בכלל שייכים לאיזושהי סצינה", אומר צ'מינסקי. "אבל טוב לנו באמסטרדם. זה מקום מרכזי ושקט בעת ובעונה אחת. אמסטרדם היא לא ברלין והיא לא כל כך אופנתית כרגע, אבל יש פה הרבה מוסיקאים שאוהבים סינתיסייזרים".

אחד הפרויקטים המרתקים של ג'וג'ו וג'ורדאש הוא הפסקול שהם יצרו ל"גולם", סרט גרמני אילם מ‑1920 שמבוסס על הסיפור של הגולם מפראג. "הפסקול המקורי הוא תזמורתי עם נגיעות סלפסטיק שלא מתאימות לאווירה של הסרט כי זה סרט אפל יחסית", אומר אנר. הפסקול החדש שג'וג'ו וג'ורדאש חיברו, לצורך סדרת הרצאות על קולנוע יהודי שהתקיימה באמסטרדם, התפתח לכדי סדרה של ארבעה אלבומים קצרים (אי-פי), שהראשון בהם כבר יצא והשני יראה אור בקרוב.

"'הגולם' הוא סרט מאוד מעניין", אומר צ'מינסקי. "קודם כל, יש בו נגיעות אנטישמיות, לפחות מבחינה ויזואלית, וזה דבר שמאוד מטריד את שלוותי".

כישראלי שחי באירופה?

"אנחנו לא חווים אנטישמיות בהולנד, אבל כן. בנוסף, אני בא ממשפחה מאוד שואתית. אבא שלי הוא דור שני קלאסי, וכנראה שאני דור שלישי קלאסי. זה מאוד מאוד מאוד מעסיק אותי, הרבה יותר מדי, אז אני נאבק עם זה, עם שאלות של אנטישמיות ושל יהודי

שחי באירופה, במקום שהיה מאוד רע ליהודים. אני נאבק, בקיצור".

וזה היה אחד המניעים לעשות את הפסקול של "הגולם"?

"בוודאי. המניע היחיד. צריך להוציא את האגרסיות איכשהו".

האגרסיות לא מכוונות רק אל העניין האנטישמי, אלא גם אל מדינת ישראל. "אנחנו מעלים את השאלה אם הגולם שקם על יוצרו הוא אלגוריה לפרויקט הציוני", אומר צ'מינסקי. "האם מדינת ישראל, כמו הגולם, קמה על הציונות ועל היהודים ומתחילה להרוס אותם. אנחנו לא שואלים את זה בצורה ישירה מפני שאנחנו לא יודעים את התשובות".

וגם מפני שאתם יוצרים מוסיקה אינסטרומנטלית, ללא טקסט.

"נכון. אנחנו אומרים את זה באמצעות האווירה הכללית של המוסיקה ובאמצעות העטיפות של האלבומים. השתמשנו בגזרי עיתונות ישנים. על העטיפה של האי-פי הראשון יש עיתונים מסוף המאה ה‑19 ותחילת המאה ה‑20 שמדווחים על פוגרומים. על האי-פי השני יש דיווחים על השואה בעיתונים ארץ-ישראליים. בשני האי-פיז הנותרים נלך קדימה ­- לששת הימים, יום כיפור, לבנון".

המוסיקה באי-פי הראשון מתוחה ודחוסה, אבל גם רקידה יחסית. זה נשמע כאילו אתם שואלים אם אפשר לרקוד כשמדובר על נושאים כאלה.

צ'מינסקי: "אנשים אמרו לי שהם מקשיבים לתקליט הזה במהירות של 33 במקום 45 ואז שומעים את זה כמוסיקה אטית וקלסטרופובית. נחמד שאנשים יכולים לעשות זאת. אבל זה נכון שיש כאן התלבטות אם המוסיקה הזאת אמורה להיות רקידה או לא. אף פעם לא החלטנו. הרבה פעמים אנחנו מפילים את עצמנו בכוונה בין הכיסאות האלה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ