הבארבי בלהבות

פסטיבל "גלוקאלי", שהאג'נדה התרבותית שלו מתמקדת באמנים ישראלים שהמיינסטרים נוהג לדכא ולהדיר, הציג רצף מלהיב של מוסיקאים מהטובים בארץ

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים1
בן שלו
בן שלו

באחת בלילה, רבע שעה אחרי תחילת ההופעה של הרכב ההיפ-הופ "דאם", נגמר לנו הכוח ויצאנו מהמועדון. זאת נראתה כמו הופעה מסוג פצצת-אנרגיה-ושום-דבר-חוץ-מאנרגיה. בשלב הזה של פסטיבל "גלוקאלי" - ­ ההופעה של "דאם" היתה הרביעית והאחרונה בערב ארוך ונהדר - ­ ההצעה הזאת כבר לא נשמעה מפתה.

המוסיקה נתנה בראש בדרך אפקטיבית אך לא מעניינת, את המלים (בערבית) לא הבנו והרגליים היו עייפות. בדרך החוצה החבר שבא אתי אמר "חבל שהם לא עושים את הראפ שלהם בעברית", אבל אז תפס את עצמו, הבין איזו שטות אמר ומיהר לתקן: "מה שאני בעצם רוצה להגיד, זה שחבל שאני לא מבין ערבית".

השפה העברית נשמעה מדי פעם בערב הזה ­ השלישי בסדרת ערבי הופעות שמארגן אתר המוסיקה והתרבות "קפה גיברלטר". זה קרה בשיר אחד מהמקורות בהופעה של אבטה בריהון ועומרי מור, ובשניים-שלושה שירים בהופעה של "קרימינל פרוג'קט". אבל העברית היתה משנית ואף זניחה בהשוואה לשפות שכיכבו ב"גלוקאלי 3": אמהרית, כורדית, רוסית, ערבית.

הנוכחות העמוקה של השפות האלה היתה ביטוי לסדר היום התרבותי-פוליטי של "קפה גיברלטר". הוא חורג מגבולות הגזרה של בלוגוספירת המוסיקה הישראלית ומבקש (או מוטב: דורש) לדבר על צלילים שבאים שמחוץ למרחב האנגלו-אמריקאי, ועל אמנים ישראלים שמייצגים תרבויות שהמיינסטרים הישראלי מדכא ומדיר.

אג'נדה תרבותית-פוליטית מובהקת עלולה להוביל להבלטה לא מוצדקת של אמנים לא מספיק טובים, אבל זה לא המקרה של "קפה גיברלטר" ו"גלוקאלי 3". ארבעת האמנים שנבחרו להופיע בערב הזה מייצגים את האג'נדה של האתר, אבל הם בראש ובראשונה מוסיקאים מעולים. מנחה הערב, איש "קפה גיברלטר", לא הגזים כשהבטיח לאנשים בקהל שהם עומדים לשמוע כמה מהמוסיקאים הכי טובים שפועלים כיום בישראל.

אבטה בריהון ועומרי מור, למשל. שני הג'זיסטים הנפלאים האלה פתחו את "גלוקאלי" ורקמו דיאלוג רגיש ומעמיק של פסנתר וסקסופון ופסנתר וקול (בריהון הוא זמר אדיר, בנוסף להיותו סקסופוניסט נהדר). מי שראה את שני המוסיקאים בהזדמנויות קודמות יודע שהם לא מימשו אפילו מחצית מהפוטנציאל שלהם על במת ה"בארבי" (בין השאר מפני שמור נאלץ להיאבק עם סאונד פסנתר בלתי אפשרי), אבל בתור מנה ראשונה לפסטיבל זאת היתה הופעה טובה מאוד.

ההופעה של אילנה אליה ולהקתה כבר היתה סיפור אחר. זאת לא היתה הקדמה, זה היה הדבר עצמו. ההופעה הזאת שווקה תחת הכותרת "גרוב כורדי", ועל הנייר זה נראה קצת מפוקפק: ניסיון מיותר ליצור דימוי מגניב לדבר בלתי מגניב במהותו. השירה של אליה היא דוגמה עילאית למפגש בין מוסיקה עממית לאמנותית, ורוב השירים שלה נוטים לקוטב הרציני, הפיוטי ואפילו הטראגי. מה לה ולגרוב?

אבל מתברר שהתווית היתה נכונה. הפיוט האמנותי נעדר מההופעה של אליה ב"גלוקאלי" (המעוניינים בצד הזה של הזמרת יעשו בחוכמה אם יקשיבו לאלבומה האחרון והמעולה, "שירה"), אבל לא היה בו צורך מכיוון שההופעה שלה בפסטיבל היתה, כמובטח, גרוב כורדי במיטבו.

זה לא תמיד דבר פשוט, גרוב כורדי, בעיקר כשהמקצב הוא עשר שמיניות, אבל הלהקה היתה מצוינת, הצליל היה בשרני, הקצב דהר והתגלגל, אליה שרה גבוה וחזק ויפה, הקהל היה חם ופתוח, ובשיר שבו כל הנגנים חוץ מנגן הסאז (הנפלא) אליהו דגמי עזבו את הכלים הרגילים שלהם ותפסו כלי הקשה מסוגים שונים ­ ה"בארבי" כמעט עלה בלהבות של קצב א-סימטרי. זאת היתה הופעה נהדרת.

השירים של "קרימינל פרוג'קט" נסובים על דמות של אשה סוררת, והזמרת נדיה קוצ'ר נכנסה לתפקיד בצורה מושלמת. קוצ'ר טרפה את הבמה, הפיצה סביבה ניחוח מגונה, שרה וזזה במתיקות ארסית והובילה בחינניות כמעט פלילית את הלהקה שלה, שמאצילה גישה פאנקיסטית-קברטית על שירי אקורדיון וגיטרה רוסיים (ועל זמר עברי ששורשיו ברוסיה, "הפרוצה החלוצה" למשל).

ההסתייגות היחידה מההופעה, ובעיקר מהחצי הראשון שלה, היתה שהנגינה של הלהקה, בניגוד לשירה של קוצ'ר, לא היתה מספיק חדה ונושכת. אבל הבעיה הזאת נשכחה כליל כשהגיע תורו של "שיר השיכור", בכיכובו של אנטון קוצ'ר, בדרך כלל הגיטריסט של הלהקה. אנטון, כמו נדיה, נכנס לתפקיד בצורה מושלמת ושר את השיר מתוך קרקעית חבית השיכר. ג'ו עמר, שכתב את השיר לפני חצי מאה, היה בוודאי מרים כוסית ומאשר את הביצוע הנפלא.

אבטה גליהון. זמר אדיר, סקסופוניסט נהדר

פסטיבל "גלוקאלי 3". "בארבי" תל אביב, 24.3

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ