הרעש כבש את הרחוב - מוזיקה - הארץ

הרעש כבש את הרחוב

הפורמט החדש של פסטיבל "חיפולק" - הופעות מקבילות בארבעה פאבים סמוכים בעיר התחתית בחיפה - הפך אותו לאירוע אינדי עירוני, קומפקטי ונהדר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

באמצע ההופעה של אלישע בנאי ו"40 השודדים" בפאב המרתף בחיפה, אחת מ‑20 הופעות שהתקיימו בערב שבועות בפסטיבל "חיפולק", הזמר הצעיר פנה אל בחור שרקד ליד הבמה ואמר לו, בסלנג מלבב של רוקיסטים: "אתה יודע שאתה הבחור הכי רוק בחיפה?"

לא בטוח שזה נכון. הצעיר הזה הוא אולי הבחור הכי רוק בחיפה, אבל הבן אדם הכי רוק בעיר היא ככל הנראה הבחורה שיצאה כשעה לפני כן מפאב אחר בעיר התחתית, אלי'ס שמו, ונראתה נרעשת ומאושרת. "יכול להיות שזה הסולן של 'הבילויים'?" היא שאלה את הדורמן כלא מאמינה. "כן? באמת? וואו, זה הסולן של ה'פאקינג בילויים'!"

זה באמת היה הסולן של ה"פאקינג בילויים", נועם ענבר, אבל הוא הופיע ב"חיפולק" עם הרכב אחר, "GreedyAdam" שמו. כמו שקורה לעתים קרובות בפסטיבלים מסוגו של "חיפולק", שבהם יש כמה במות שפועלות במקביל, הספקתי לתפוס רק את הזנב של ההופעה הזאת, אבל עשר דקות הספיקו כדי לדעת בוודאות שקורה שם משהו טוב: שילוב של רוק סמיך ומלוכלך, הרמוניות ג'זיות, אקורדיון זרוק וקולו החד-פעמי של ענבר, ששר שורות כמו "The dead are here". הבחורה הכי רוק בחיפה ידעה מדוע היא מתלהבת.

אלישע בנאי ו"40 השודדים". ניחוח מוצדק של רוק מאזור המפרץצילום: חגי פריד

זוהי שנתו השלישית של "חיפולק", פסטיבל האינדי של חיפה. בשנה שעברה הוא התקיים במקום אחד, מועדון מרתף 10, והעובדה הזאת שיוותה לפסטיבל (שהיה מוצלח מכל בחירה אחרת) אופי מעט סטטי. מרתף 10 נסגר לפני כמה חודשים בשל הפסקת המימון של עיריית חיפה. אלה חדשות רעות מאוד לשוחרי התרבות בעיר, אבל סגירת המועדון הכריחה את מארגני "חיפולק" לחשוב על פורמט אחר, והפורמט שהם הגו ­ קיום הפסטיבל בארבעה פאבים סמוכים בעיר התחתית ­ הפך את "חיפולק" לפסטיבל דינמי שמתקיים בתוך חללים סגורים אבל גם ברחוב עצמו. אז הפורמט מצוין, וגם ההופעות עצמן היו לרוב טובות ומהנות מאוד. בלי שקי שינה, שירותי בול פגיעה ושאר הסממנים של פסטיבלי האינדי שנערכים בטבע, "חיפולק 2012" היה פסטיבל אינדי עירוני, קומפקטי ונהדר.

ההופעה המלאה הראשונה שראיתי היתה של הזמרת הצעירה רותם אור. אור הוציאה לאחרונה את אלבום הבכורה שלה, "Hard Magic", והיה כבר מי שהכתיר אותו כאחד מאלבומי השנה. קצת מרחיק לכת, אבל יש באלבום הזה רגעים יפים מאוד, בעיקר אלה שבהם אור נוטשת את השירים מבוססי הגיטרה האקוסטית ונכנסת לתוך הרפתקאות אלקטרוניות קטנות, מתוקות-אפלות.

ההופעה של אור ב"חיפולק" התקיימה בפאב מסוקס, שהוא ההיפך הגמור מהאופי המופנם של המוסיקה שלה. אילו היא היתה מדגישה את הדיסוננס, משתעשעת אתו, מדמיינת את עצמה כג'ולי קרוז בבר של נהגי משאיות, זאת היתה יכולה להיות הברקה. אור לא עשתה את זה, אולי מחמת הביישנות שלה. לא נורא. גם אם לשירי ההרפתקה האלקטרונית לא היה מקום בסיטואציה הפאבית, השירים היותר מסורתיים באלבום בוצעו בצורה טובה למדי. כמו שקורה לפעמים אצל יוצרים מופנמים, רק בשירים האחרונים כל העסק נפתח והתחבר והשיר האחרון בהופעה היה ממש נהדר.

אחרי אור עלה לבמה של המרתף אלישע בנאי, וההופעה המצוינת שלו, בניגוד גמור לזו של אור, התאימה לפאב כמו גיטרת גיבסון למגבר מרשל. בנאי ו"40 השודדים" הוציאו לפני כמה חודשים את אלבום הבכורה שלהם, והוא נשמע מבוית ומנומס מדי בשביל בחור צעיר שרוצה לחולל מהומה. אבל על הבמה של המרתף בנאי והלהקה נשמעו לגמרי אחרת: הרבה יותר משוחררים, הרבה יותר רוקנרול. הגיטרות הרעישו בטעם, התופים דהרו, ובנאי שלט בעניינים בתנופה ובקלילות. העובדה שקולו הזכיר את יהודה פוליקר של "בנזין" לא פחות מאשר את אביו, יובל בנאי, רק הוסיפה להופעה ניחוח מוצדק של רוק מאזור המפרץ.

תחילת ההופעה של אורן ברזילי היתה מייגעת, לפחות בעבור מי שראה את הזמר בהופעה בשלוש השנים האחרונות. ברזילי עלה לבמה ופצח בדיוק באותם מונולוגים נרגשים שכיכבו בהופעות שהתקיימו סביב אלבומו האחרון. "אני מקווה שלא אכפת לכם שאני מדבר כל כך הרבה", הוא אמר, אבל לחלקנו היה אכפת. זה היה מיותר, בעיקר מפני שברזילי הוא מוסיקאי מעולה. אחרי שהכריז "אני לא אעשה אף שיר של 'קספר', ומי שזה מאכזב אותו יכול לעבור להופעה של ערן צור", ברזילי הבטיח לנגן "הרבה שירים חדשים", אבל רוב ההופעה הושתתה על שירים מתוך האלבום האחרון שלו, והביצועים שלהם ­ בשתי גיטרות בלבד ובקול שלא תמיד היה מכויל לחלוטין ­ היו סבירים.

ואז, בשני השירים האחרונים, ברזילי הראה איזה מוסיקאי נפלא הוא יכול להיות. מרגש ויפה במיוחד היה השיר הלפני אחרון ­ מעין קינה על העיר תל אביב, שברזילי תיאר כקן צרעות עצוב. לא רק שהשיר הזה כלל שורות נהדרות כמו "האם העיר הזאת תזכור את הנערים בשחור שהפכו אותה פראית", הוא גם הולחן (ואני מקווה שאני לא מדמיין) כבוסה נובה שמזכירה את "How Insensitive" הנפלא של ז'ובים. הקונטציה הזאת חיזקה את המסר של השיר, את היותה של תל אביב, אליבא דברזילי, עיר קהה ואטומה. שאפו.

את ההופעה של "נערות ריינס", שהתקיימה בבר סינקופה, נאלצתי לנטוש אחרי רבע שעה בלבד, אבל רבע שעה מהופעה של להקה מעולה, להקת הרוק הישראלית הטובה ביותר שפועלת כרגע לטעמי, היא יותר מהופעה שלמה של סתם להקה טובה. הספקתי לשמוע בערך חמישה שירים, שניים מהם חדשים (מעניין: המלה "אמא" כיכבה בשניהם), ואיזה תענוג היה לעמוד בחלל הקטן והמהדהד של סינקופה, לצרוח עם הסולן רועי פרייליך "אני לא בעניין של שיר מאוסף להיטים, לא!" (השיר מדבר על בחורה, כמובן) ולעזור לבסיסט המחליף עם קולות הרקע של "רץ בהילוך אטי".

ההופעה של ה"נערות" היתה כל כך אנרגטית, שהרעש פרץ מהבר אל הרחוב וכבש אותו ללא תנאי. התחושה היתה שבערב הזה ­ - אולי רק בערב הזה ­ - חיפה היא העיר הכי רוק בישראל.

"חיפולק 2012". העיר התחתית בחיפה, 26.5

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ