"טורטויז" הוכיחו שגם חנונים יכולים להגיע לאקסטזה

ההופעה של מדעני הפוסט-רוק האפרוריים משיקגו הכילה כמויות סיטוניות של רוב המרכיבים שהופכים הופעה לנהדרת, בלי אף רגע של שעמום

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

מדונה ו"טורטויז", באותה שעה בישראל. משעשע, לא? המרחק בין איצטדיון רמת גן לבין מועדון הבארבי הוא כמה קילומטרים, אבל המרחק התרבותי והמוסיקלי בין כוכבת הפופ הכי מפורסמת בעולם לבין חבורת מדעני הפוסט-רוק האפרוריים משיקגו הוא כמעט אינסופי ("כמעט", מפני שהשיא בקטגוריית שתי ההופעות השונות ביותר שנערכו באותו ערב בתל אביב שייך עדיין לג'סטין ביבר וז'ילברטו ז'יל, שהופיעו כאן גב-אל-גב באפריל 2011).

חשש קל משיעמום מלומד ליווה את ההופעה של "טורטויז". המוסיקאי דויד פרץ כתב פעם רשימה סאטירית מבריקה על הלהקה הזאת, ועל ז'אנר הפוסט-רוק שהיא מייצגת, ובה הועלתה ההשערה שהפוסט-רוק, שנולד בתחילת שנות ה‑90, היה למעשה קונספירציה של הסי-איי-אי ושל ממשל ג'ורג' בוש האב, שמטרתה להילחם בהידרדרות המוסרית של צעירי ארה"ב באמצעות ז'אנר מוסיקלי שנראה כמו רוק אבל הוא למעשה ההיפך מרוק ­ ז'אנר לבנבן ואינטלקטואלי שאין בו אפילו רמז לסקס, מחאה וקצב שחור.

סקס באמת לא היה באוויר של הבארבי (זה קצת קשה כשלפחות 80% מהאנשים בקהל הם בחורים סטרייטים), וגם לא מחאה. קצב דווקא היה, אם כי קצב מאוד לא שחור, ולצדו כיכבו כמויות סיטוניות של רוב המרכיבים שהופכים הופעה לנהדרת: אנרגיה, נשמה, הומור, שכל, מומנטום, דינמיקה, חדוות נגינה, מוסיקליות משכמה ומעלה, חיבור עם הקהל. שיעמום? אם לא מחשיבים את גישושי הפתיחה, לא נרשמה אפילו שנייה אחת שלא היתה מענגת ומרתקת.

הדבר המעניין הוא שזאת היתה הופעה נהדרת בגלל, ולא למרות, ש"טורטויז" עושים מוסיקה לבנבנה באופיה, מוסיקה נטולת גרוב. או ליתר דיוק, מוסיקה בעלת גרוב מאוד אקסצנטרי, גרוב נטול פיגמנטים: לא נינוח אלא גמלוני, לא זורם אלא עצור, לא עגול אלא ישר זוויות. לרגעים היה בחברי "טורטויז" משהו שהזכיר, גם אם בהבלחות קטנות, הרכבים מיתולוגיים של קצב לבן-רובוטי כמו "קראפטוורק" ו"דיבו": חמישה אנשים שלכל אחד מהם לבדו לא כל כך נוח עם הגוף שלו, אבל כשהם ביחד הם מצליחים לייצר תנועה קולקטיבית עמוקה וכובשת, שצוברת עוד ועוד תאוצה עד שהיא מתקרבת לאקסטזה.

אקסטזה של יורמים? זה בערך מה שקרה בשלבים המתקדמים של הופעה הזאת, והביטוי הכי מדויק שלה נרשם על פניו וגופו של אחד מחברי הלהקה, ג'ון מקינטייר. מקינטייר נראה כמו התגלמות המגה-חנון, מעין גרסה מוסיקלית של השחקן פול ג'יאמטי, אם מתעלמים מהעובדה שהידיים שלו מקועקעות כמו אחרון מלאכי הגיהנום. מקינטייר עמד רוב הזמן במרכז הבמה, רכון על מקלדותיו, מוציא מהן פראזות עקמומיות-נהדרות שהתעקשו לא להיות בקצב, ואף שהוא כמעט לא זז, אפשר היה לראות על הפנים שלו שהוא נמצא עמוק בתוך הרפתקה מוסיקלית סוערת.

חבריו ללהקה נראו פחות או יותר אותו דבר. הם ליטשו בהדרגה ובביטחון את התדר המוסיקלי המיוחד שלהם, שמתחיל תמיד מהמקצב הלא-זורם-לתפארה ויוצא ממנו למסעות אינסטרומנטליים שמצליחים להיות מורכבים בלי לייגע. מאחר שכל חבר ב"טורטויז" מנגן בשני כלים לפחות, ולפעמים גם בארבעה, חמשת המוסיקאים יצרו אינספור קומבינציות אנושיות, שהשתנו בכל קטע ולפעמים בתוך אותו קטע. התנועה המתמדת הזאת ייצרה התרחשות בימתית שהזכירה חבורה של חוקרים, שעובדים במעבדה במין תיאום מפוזר. בסיומו של הניסוי, כלומר ההופעה, אפשר היה לדווח על הצלחה גורפת. ג'ורג' בוש האב היה שונא כל רגע.

"טורטויז". בארבי תל אביב, 31.5

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ