בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הופעה

קשה לעמוד בפני הקסם של רופוס ויינרייט

הנהייה אחר שלמות אסתטית היתה בעוכריו של רופוס ויינרייט בחלקה הראשון של ההופעה בחוות רונית, אבל החלק השני המצוין פיצה על הכל

תגובות

לקראת סיום ההופעה רופוס ויינרייט שר את "המורה לאמנות", שיר מקסים על תלמיד שמאוהב במורה לאמנות שלו וחושב שהוא יותר יפה ומושלם מכל הרובנסים והטרנרים במוזיאון המטרופוליטן. פגיעות, הומור, קידוש האסתטיקה, הומו-ארוטיקה, מנגינה מוזהבת וקול מלא ויברטו ­ כל האיכויות והרגישויות שעושות את ויינרייט לאמן החד-פעמי שהוא היו שם בשיר הזה, ובכמויות.

המהלך של ההופעה כולה ­ - מחצית ראשונה לא מספיק טובה, ואפילו בינונית, ואז מעבר אל מחצית שנייה מצוינת - ­ צייר אף הוא את דמותו של ויינרייט כתלמיד: התלמיד המבריק, הרגיש, המקסים, שאוהב לרצות ויודע לרצות, ולא משנה מה הוא עולל בתחילת השיעור, בסוף תמיד סולחים לו על הכל כי אי אפשר לעמוד בפני הקסם שלו.

ויינרייט לא עולל שום דבר חמור בשעה הראשונה, המאכזבת, של ההופעה. אבל לטעמי הוא חטא חטא קטן ביחס למהות הכי עמוקה באמנות שלו ­ הנהייה אחר שלמות אסתטית. מבחינה אסתטית, השירים שפתחו את ההופעה היו סבירים ותו לא. הלהקה שלו, אף שהיא כללה מוסיקאים מצוינים כמו הגיטריסט והזמר טדי תומפסון וזמרת הליווי קריסטל וורן, הפיקה צליל שבלוני למדי, וקולו המושלם-בדרך-כלל של ויינרייט לא היה מכויל כראוי, אולי משום שהוא עמד ורקד במקום לשבת ליד הפסנתר.

ניר קידר

זמרים שהם פסנתרנים אוהבים לקחת מדי פעם פסק זמן מהפוזיציה הזאת, וזאת כמובן זכותם. האלבום החדש של ויינרייט, שהפיק מארק רונסון ומתקרב למחוזות של סול ורוק, הוא פסק זמן כזה, וסיבוב ההופעות של האלבום משקף באופן טבעי את הרוח הלהקתית שלו. אבל מה לעשות שבפעם הקודמת שוויינרייט הופיע בישראל ­ הופעת סולו בפורמט פסנתרי למהדרין ­ הושגה אותה שלמות אסתטית מרגשת, וההופעה ההיא הציבה לפני ההופעה הנוכחית רף גבוה מאוד שההופעה הזאת, לפחות בשעה הראשונה שלה, היתה רחוקה מלעמוד בו. כך לפחות חשבתי אני, שאינני קשור אל ויינרייט בנימי נפשי. מעניין מה חשבו מעריציו של הזמר, והיו רבים כאלה בחוות רונית.

אחרי כשעה ויינרייט ירד מהבמה, ותומפסון וורן שרו שני שירים של אמו, הזמרת קייט מגריגל, שהתארחה בהופעה הקודמת שלו בתל אביב ומתה זמן קצר לאחר מכן. כשוויינרייט חזר לבמה, זה כבר היה סיפור אחר, הרבה יותר מוצלח. קודם כל, הוא התיישב ליד הפסנתר. כשהוא פתח את הפה, לשיר את "Respectable Dive", יצאה משם שירת יהלום, לראשונה בהופעה. זה נשמע כאילו הישיבה משפרת באופן ישיר וניכר את הביצועים הווקאליים של ויינרייט.

הלהקה המשיכה לנגן, אבל המעבר של ויינרייט אל הפסנתר (הוא חזר מדי פעם לעמוד, אבל במשך רוב השעה השנייה הוא ישב ליד הפסנתר) שינה לטובה, ובאופן בלתי הפיך, את ההרכב הכימי של ההופעה. צליל יותר יפה ומוקפד? יש. שירה מובחרת? ועוד איך. שירים מצוינים? הו כן. כשם ששום זמר אחר לא מורה להשמיע קטעי אופרה לפני שההופעה שלו מתחילה, שום זמר אחר לא יכול לכתוב לבתו שיר כמו "מונטוק", שאומר כך: "יום אחד תבואי למונטוק / ותראי את אביך לובש קימונו / ותראי את אביך השני גוזם ורדים / אני מקווה שלא תסתובבי ותלכי".

רופוס ויינרייט. חוות רונית, 3.6



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו