נינט עדיין לא מצאה את הקול הנכון

צליל מרשים, לב שותת דם, כיסים של יופי. האם די בכך כדי ש"Sympathetic Nervous System" יהיה האלבום המצוין הראשון של נינט?

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בן שלו
בן שלו

האלבום החדש של נינט טייב מסתיים באחת הרצועות הכי בלתי שגרתיות שהמוסיקה הישראלית ידעה בתקופה האחרונה. הרצועה הזאת, "Find My Love", נמשכת כמעט 14 דקות. בשני השלישים האחרונים שלה ­ 9 דקות תמימות ­ כל מה ששומעים היא איוושה מחזורית של סיטאר, שמופיעה ונעלמת, מופיעה ונעלמת, מופיעה ונעלמת... עד אין קץ.

זאת נשמעת כמו הסתננות בלתי חוקית, ולפיכך מפתיעה ומעניינת, של קטע אמביינט-נויז לתוך אלבום רוק. ונדמה שהתפקיד שלו הוא להיות מעין עיסוי לאוזניים -­ הרגעה של עור התוף, וגם של המוח, בסיומה של עלילה מוסיקלית רועשת ואינטנסיבית במיוחד.

המאזין, שעבד די קשה כדי לספוג את העלילה הזאת, אכן זקוק לעיסוי מנטלי. ולא פחות ממנו זקוקה לו נינט עצמה, שכתבה ושרה את השירים האלה בדם, יזע ודמעות יבשות, שלא לומר: התאבדה עליהם.

נינט טייב. התרסה נגד המבט הקולקטיביצילום: רותם אורניט

    להמון אנשים יש דעה מגובשת על "Sympathetic Nervous System", מעטים מהם אפילו הקשיבו לו. הפער המפלצתי הזה ­ בין המיליונים שמתעניינים בנינט כסמל למשהו, לא חשוב מה בדיוק, לבין האלפים (יש לקוות שהרבה אלפים) שטרחו או יטרחו להקשיב לאלבום החדש שלה, ממש עד לאיוושת הסיטאר האחרונה ­ הוא מחומרי הבעירה העיקריים של נינט כיוצרת. הוא גם אחד הגורמים המרכזיים לכך שזה אלבום כל כך אינטנסיבי. אפשר אפילו לומר: אלבום רדוף.

    ההתרסה של נינט נגד המבט הקולקטיבי המעוות שננעץ בה כבר כמעט עשור מילאה את האלבום הקודם שלה, "קומוניקטיבי", והיא משתוללת ביתר שאת גם באלבום החדש. יש כאן מה שנראה כמו אובססיה לכל מה שקשור בעיניים (בשיר אחד היא אומרת באנגלית "זאת הדרך היחידה לא להיכנע לעיניים שלהם"; בשיר אחר צועקת "יותר מדי עיניים").

    יש גם רצון עז של נינט להימלט מבית סמלי, שמייצג מן הסתם את כל המרחב הישראלי (אני מתרגם מאנגלית מתוך "Find My Love": "אם הבית אמור להיות מקום בטוח, איך זה שאני מרגישה כל כך חשופה? / חלון אחד ומפלצת מול פני / אם הבית אמור להיות מקום בטוח, אני חייבת לברוח / חייבת לברוח / גם אם אמצא סערה, גם אם אמצא גיהנום").

    הצעקה הזאת ­ - תפסיקו להביט בי! תפסיקו לחשוב שאתם יודעים מי אני! אני הרבה יותר חזקה מכפי שאתם חושבים! ­ - מגיעה ממעמקי הקרביים של נינט. אבל היא לא מספיק מעניינת כצעקה שמגדירה אלבום שני ברציפות. ב"קומוניקטיבי", לפני שנתיים וחצי, זאת היתה צעקה חדשה. עכשיו היא נשמעת קצת צפויה ומובנת מאליה; נדמה שהיא מכבידה על האלבום החדש במקום להניע אותו.

    מה שכן, מבחינה מוסיקלית יש משהו מרשים בצורה שבה נינט, חברי להקתה (הגיטריסט ברוך בן יצחק, הבסיסט מרק לזר, המתופף איסר טננבאום והצ'לנית מאיה בלזיצמן) והמפיק האנגלי מייק קרוסי מתרגמים לצלילים את הרגשות העזים והדחפים הנואשים שמניעים את האלבום.

    העובדה שנינט שרה על חרדה ומחנק מורגשת בסאונד הדחוס והקלאוסטרופובי גם אם לא מקשיבים למלים, והכעס והדחיפות שמקננים בשירים נמסרים על ידי הגיטרות האגרסיביות והתופים הדוהרים.

    בין ניכור לרכות

    בהאזנות ראשונות נדמה שכל מה שיש באלבום הוא זעם ומחנק, אבל בהאזנות הבאות מתגלים בשירים, לפחות בחלקם, כיסים של רכות ויופי. לצ'לו של בלזיצמן יש תפקיד חשוב בהקשר הזה, וכך גם לבחירה החכמה של בן יצחק להרפות מדי פעם מהצליל הדוקרני והאפל של הגיטרה שלו ולפנות לצליל יותר בהיר ועגול (צליל יותר "רוקפורי", אם תרצו). נינט עצמה יודעת לזגזג בין ניכור לרכות ובין כוח לפגיעות, וכשהיא עושה את זה -­ למשל באמצע השיר "27" -­ מתרקם רגע מרהיב ביופיו השביר.

    צליל מרשים, נגינה מצוינת, אגרסיות בריאות, לב שותת דם, כיסים של רכות ויופי. האם די בכך כדי שזה יהיה האלבום המצוין הראשון של נינט? לא בדיוק. כפי שקרה ב"קומוניקטיבי", גם כאן חסרה מאסה קריטית של שירים מפוארים, שתחבר את כל המרכיבים האלה ותעלה אותם על רכבת אמנותית דוהרת. שיר הנושא, שפותח את האלבום החדש, הוא שיר כזה, והוא מעורר תקווה שרבים כמוהו יבואו אחריו. אבל זה לא קורה.

    בהעדרו של הדבק האפקטיבי שנקרא שירים מצוינים, עולה מהאלבום תחושה בעייתית של מאמץ יתר. בניגוד להאשמות של משמיציה, זה לא מאמץ של נינט להיות מישהי שהיא לא; אלה מאמצי החיפוש של אמנית בלתי מתפשרת שמצאה כבר לא מעט, אבל עדיין לא כיילה עד תום את קולה היצירתי.

    מאמץ יתר

    ומה בדבר הקול הפיסי של נינט, הדבר שבוקע לה מהגרון? העובדה שהגעתי עד לשלב מתקדם בביקורת הזאת בלי להזכיר אותו, ובלי לציין את ההסתייגויות הרציניות שיש לי ממנו באלבום הזה, מעידה ככל הנראה על מאמץ יתר משלי: מאמץ לאהוב את האלבום יותר מכפי שאני אוהב אותו באמת.

    מדוע להתאמץ? אולי בגלל ההערכה הרבה לדרך של נינט, אולי בגלל האמונה שמתקיים בה שילוב לא שכיח של להט ואינטליגנציה, עוצמה ופגיעות, תום ואצבע משולשת. אבל יהיו המניעים אשר יהיו, יש להפסיק לאלתר את עיגול הפינות ולומר שהקול של נינט באלבום הזה נשמע לא טוב, לא נכון.

    זאת אמירה גורפת. יש באלבום כמה רגעים ווקאליים נהדרים ("27" שכבר הוזכר, או הצעקה הסוחפת בשיר הנושא), אבל ככלל נדמה שהקול של נינט לא מצליח להעביר את התחושות שהיא מנסה לבטא. הוא מערפל ומקהה במקום לדייק ולזקק. הוא לא נוגע. נינט נמצאה במלכוד ווקאלי גם באלבום הקודם שלה. על פי כישרונותיה, היא מסוגלת לשיר חזק ונקי ויפה, אבל על פי ההתכוונות האמנותית שלה היא נוטה להדגיש דווקא את השרוט והפגום.

    מה עושים? הפתרון שמצאה ב"קומוניקטיבי" ­ פנייה לסגנון שירה תיאטרלי ומוגזם ­ היה מקורי אך בעייתי. באלבום החדש, שבו היא שרה בשפה שאינה טבעית לה, היא ממתנת את הסממנים התיאטרליים. אבל בעיה אחרת, אקוטית יותר, זוקפת את ראשה: על הדיקציה שלה שורה איזו קשיחות מלאכותית ומתגוננת, כאילו חוסר האינטימיות שלה עם השפה גורם לה להקיף את עצמה בשריון.

    יותר מהחסרונות האחרים של "Sympathetic Nervous System" ­ השימוש החוזר בצעקה של האלבום הקודם, המחסור בבלוק חוסם של שירים טובים ­ השירה הלא משכנעת של נינט היא שמקשה לקשור יחסי אמת עם האלבום החדש שלה. תשע שנים אחרי שפרצה לחיינו, ושלוש שנים אחרי שמצאה כביכול את קולה האמיתי, נדמה שבעצם היא לא באמת מצאה את הקול הזה. היא ליד, והיא עושה דברים די מרשימים, אבל היא עדיין לא שם.

    נינט טייב ­ "Sympathetic Nervous System". הליקון

    תגובות

    הזינו שם שיוצג באתר
    משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ