יעל קראוס מתחילה פרק מוסיקלי חדש בניו יורק - מוזיקה - הארץ

יעל קראוס מתחילה פרק מוסיקלי חדש בניו יורק

בביקור לרגל השקת אלבום של "פאניק אנסמבל", מספרת הסולנית למה נמאס לה להופיע עם להקות ואיך רעדה כששרה בפני דודה, שמוליק

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי זר אביב

"אני חזירה של סגנונות מוסיקליים, כלום לא מספיק לי, אני מניחה שברגע שיספיק לי אתחיל להיראות בגיל שלי", אומרת הזמרת והיוצרת יעל קראוס, בת 35, שחיה מזה שנה בעיר ניו יורק וכעת מתחילה, לדבריה, פרק מוסיקלי חדש בחייה. קראוס, אחייניתו של שמוליק קראוס, היתה בעשור הקודם אחת הדמויות הפעילות והבולטות בגזרת מוסיקת השוליים בתל אביב. היא עבדה עם אסף אמדורסקי, יהלי סובול, עברי לידר ובמספר להקות רוק. כעת היא בישראל לביקור קצר, לרגל ההשקה של אלבומה השני של להקת "פאניק אנסמבל", שתתקיים בשבת במועדון בארבי בתל אביב.

ההרכב הזה משלב מגוון של סגנונות ובהם מוסיקה ערבית ומזרח אירופאית. מנהיג אותו המוסיקאי רועי ירקוני, שמלחין ומעבד כאן מוסיקה לשיריה של המשוררת קרן אלקלעי גוט (הכותבת באנגלית), וקראוס היא הסולנית מאז 2006. האלבום הראשון שהוציאו יחד, ב‑2008, כלל טקסטים הלקוחים מתוך ספר על התקפי חרדה שמצא ירקוני באינטרנט. בשונה מהעבודה על האלבום ההוא, שנעשתה בישראל, על האלבום החדש הם עבדו כשקראוס בניו יורק, ירקוני בתל אביב והמפיק המוסיקלי בלונדון, "דרך סקייפ ומסך ענק". החברים הנוספים ב"פאניק אנסמבל" הם גליה חי (ויולה), עומר הרשמן (גיטרות), יונתן לויטל (בס), בוריס מרצינובסקי (אקורדיון), דירק קונש (חצוצרה) וגיורי פוליטי (תופים וכלי הקשה).

יעל קראוס. כיף כל כך לזוז על הבמהצילום: איליה מלניקוב

למעשה, לפני שש שנים החליטה קראוס לצאת סוף סוף לקריירה עצמאית, אלא שאז היא פגשה בירקוני שחיפש זמרת ל"פאניק אנסמבל". "התאהבתי בדקה אחת בשירים שרועי ניגן לי על הפסנתר. לא יכולתי להגיד לזה לא". משהו בצירוף הטקסטים של אלקלעי גוט והלחנים שכתב ירקוני יצר שילוב שהוא מורכב מצד אחד, אבל עדיין "הרגש בו הוא בפרצוף". זו נוסחה שגם יוני רכטר עובד אתה, היא אומרת.

את הרומן שהיה לה עם רוק מתקדם היא מגדירה "תמוה". "זאת מוסיקה שמעולם לא האזנתי לה בבית, חוץ מ‑'Mr. Bungle', זה לא הקטע שלי, ובכל זאת יצא שעבדתי עם המון אנשים שזה כן הקטע שלהם". היא הצטרפה ללהקת "פרווה חמה" והוציאה אתה אלבום עוד ב‑1998. באותה שנה הכירה גם את גיא בן שטרית ("אטליז"), כשהצטרפה ללהקתו דאז, "מטבוחה". בהמשך הקליטה עם "אינפקציה", להקה אחרת שבה ניגן בן שטרית. אפילו בF-אנק ווקאלי היא התנסתה, כשהצטרפה לחמישה זמרים ומתופף "בהרכב Funkapella". אבל לא עוד.

"אני עם להקות גמרתי", היא מצהירה. "כי כאשר לא כולם בלהקה להוטים כמוך, זה מכביד ופוגע. אני אחת שלוקחת אישית. לסחוב עכשיו להקה לא מתאים לי. כנראה שלפעמים לעבוד בלהקה זו חוויה מדהימה, וכולם דוחפים זה את זה קדימה, אבל אני עוד לא חוויתי את זה". היא מודה שהיא לא אחת שקל לעבוד אתה, ורומזת שהאלבום החדש מציין את תחילת הסוף של "פאניק אנסמבל", אבל היא משוכנעת שעם ירקוני היא תמשיך לעבוד.

מחפשת את הסאונד

גם בשנת 2001, קצת אחרי נפילת מגדלי התאומים, נסעה קראוס לניו יורק, "ללמוד כל מיני מוסיקות מוזרות". שם גם החלה לכתוב, והכל היה טוב, היא אומרת, אבל כשחזרה לביקור בארץ ­ נשארה כאן. כעבור שבוע הקימה את הטריו "נערות הליווי", עם חברתה נועה גולנדסקי והגיטריסט גיא שמי. השירים שכתבה בניו יורק שכבו בינתיים במגירה וראו אור רק לפני שנתיים, כש‑"Boutique", אלבום הבכורה המשובח שלה כזמרת יחידה, יצא. הפיק אותו המוסיקאי דניאל קורן, שאף היה מי שדירבן אותה להוציאו, באיחור של עשור. "הוא היה מורה דרך. התקליט סתם ישב בשלג, בקור והוא בא וביום אחד הפיח בו רוח חיים".

"Boutique" אמנם זכה לביקורות מחמיאות מאוד אבל לא הגיע לאוזניים רבות ונותר די בשוליים. "לא יודעת, אולי כשרוב המבקרים אוהבים, דווקא אז רוב הקהל פחות מתחבר", היא אומרת. "כשיש הרבה ביקורות, לא קונים את התקליט", אמר לה בכיר בחברת התקליטים שנתיים קודם לכן, כשיצא לחנויות האלבום 'בוסה' שבו היא שרה לצד נועה גולדנסקי ומיכאל פרוסט גרסאות בוסה-נובה לשירים מוכרים, ובהם "דברים שרציתי לומר" (יהודה פוליקר) ו"כלניות" של שושנה דמארי. בניגוד ל‑Boutique­ "בוסה" זכה להצלחה מסחרית אך לא לחשיפה תקשורתית.

לפני כשנה היא חזרה כאמור לניו יורק ושם היא מנסה להמציא עצמה מחדש. "אני לא הולכת לשנות את קהל היעד האזוטרי שלי, אלא פשוט רוצה להיות במקום שבו הוא בכל זאת רחב בהרבה". בישראל היא נמצאת כעת לא רק להשקת האלבום אלא גם כדי להגיע לשגרירות ארצות הברית ולהוציא ויזת אמן. לאחרונה היא מופיעה בניו יורק עם תופים אלקטרוניים (שלומי לביא) וגיטרה בס (יונתן לוי), "ואני עדיין מחפשת את הסאונד המדויק שלי", היא אומרת. "זה הזמן להוציא שירים חדשים. הגעתי לשלב בחיים שפשוט בא לי לרקוד. עם 'פאניק אנסמבל' תמיד היתה התלבטות: האם אנחנו רוצים שהקהל יעמוד ויזוז או שיישב ויקשיב. בא לי פעם אחת לשים את ההתלבטות הזאת בצד ושכולם יקומו וירקדו".

המוסיקה של הרכבים שעמם פעלה עד היום היא שכלתנית מדי לטעמה הנוכחי. "עכשיו זו מין התחלה מחדש. בכל העושר המוסיקלי הזה שיש בעולם אני מנסה להמציא סאונד שלפחות יהיה חדש בשבילי. וכיף לי כל כך על הבמה ­ ממקום של לזוז, אני מתכוונת". היא מספרת עד כמה שנהנתה להופיע בפסטיבל SXSWהנחשב באוסטין, טקסס, מוקדם יותר השנה. גם בניו יורק כבר הופיעה כמה פעמים בקונסטלציה החדשה, עם תופים אלקטרוניים ובס.

אולי הלב עשוי מאבן

לפני שלמדה ברימון היא הספיקה להיזרק משלושה בתי ספר, על סעיף התנהגות. זה היה קשור לקושי להסתגל לסביבתה החדשה לאחר המעבר מהוד השרון לתל אביב, כשהיתה בת 14. גם המצב המשפחתי נעשה מורכב עוד בילדותה. "אבא שלי עזב את הבית כשהייתי קטנה, אבל הוא תמיד בא לבקר ותמיד היה שם. הוא שר וניגן נורא יפה בגיטרה ובפסנתר. אמא שלי מציירת ובן זוגה, מאז שאני בת שמונה, הוא שחקן". את בן הזוג של אמה היא סירבה לקבל כשהיתה ילדה, אבל לדבריה הוא נלחם עליה עד שהגיע ללבה. "היום הוא המעריץ הכי גדול שלי. תמיד בא לראות אותי מופיעה".

היא משוכנעת שהוריה "היו מתבאסים אם הייתי הולכת ללמוד רפואה או משהו כזה".

את עדיין בקשר טוב עם אביך?

"הוא נפטר לפני שנה. אבל כן, הייתי אתו בקשר טוב עד הסוף".

על דוד שלה, שמוליק קראוס, היא מדברת בהערצה גלויה. היא נזכרת איך היתה שרה "החלונות הגבוהים" בתור ילדה, ואיך ביום ההולדת ה‑70 שלו עלתה לראשונה לשיר אתו. "זה היה השיר 'שוב', שלו ושל ג'וזי כץ. בחיים שלי לא רעדתי כל כך. מצד אחד לא הייתי מוכנה, אבל מצד שני ­ כל כך ידעתי את התפקיד הזה".

קשר קרוב מעולם לא היה לה אתו. "תראה, שמוליק הוא שמוליק הוא שמוליק".

לא מוזר לגדול על תקליט שבו הקול הדומיננטי הוא של דוד שלך?

"לא גדלתי רק על הקול של שמוליק קראוס, אלא על המון קולות אחרים שבנו את התרבות פה. כל החבר'ה שישבו עם ההורים שלי ב'כסית'. מה שמצחיק הוא שלאבא שלי, לשמוליק ולאח השלישי שלהם יש בדיוק אותו קול. עבה כזה, מרגיע כשהוא מגיח, ומאיים כשהוא מאיים".

קראתי שהיה לך בן זוג ששם קץ לחייו.

"כן. זאת לא הולכת להיות שאלה טובה", היא אומרת ומשתהה. אני שואל אם היא מעדיפה שלא נדבר על זה. "כנראה שיש לי מנגנון טוב של הדחקה", היא עונה ומשתהה רגע נוסף לפני שהיא ממשיכה: "או שהלב שלי עשוי מאבן, אני לא יודעת. מה שאני יודעת הוא שאני בחרתי בחיים. יש לי תשוקה גדולה אליהם".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ