כשהצ'לו פותח את הפה - מוזיקה - הארץ

כשהצ'לו פותח את הפה

אישיותה של עמנואל ברטראן נחשפת טפח אחר טפח באלבום שכולו יצירות לצ'לו יחיד

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נעם בן זאב

בשעת לילה מנהרות המטרו בפאריס כמעט שוממות מאדם. צליל של צ'לו יחיד מהדהד בהן - אי אפשר לדעת מאין הוא נובע. נערה בודדה, קבצנית, שתומת עין, נעה ונדה בניסיון לאתר את מיקומו של נגן המטרו: זה אהובה. היא מכירה אותו לפי היצירה שהוא מנגן, הסונטה לצ'לו סולו של זולטאן קודאי. אבל באותו הזמן, נואש, פצוע, מחפש גם בחור צעיר את הנגן - במטרה להשתיקו.

הבחור הוא פרא כמעט, קבצן כנערה, אלים. הוא נמצא במרוץ נגד הזמן, אחוז אמוק, עם שנאה יוקדת כלפי הנגן ואהבה לא פחותה לנערה, הוא מתרוצץ-צולע בסבך המנהרות. הצלילים עולים, מתעתעים, באים מכל מקום ומשום מקום: אקורד נמוך, קצר, בפורטיסימו, נענה בצלילים גבוהים, כבכי אנושי.

ושוב האקורד רועם. הצלילים נענים לו ביבבה: מי יגיע ראשון לנגן? הצלילים מתעצמים ככל שהמרדף נהיה אינטנסיבי יותר, וכבר אי אפשר לדעת מה קדם למה - הסצינה או היצירה. הן מותכות זו לזו, והתוצאה היא דימוי אודיו-ויזואלי. סכין פלדה חדה, להבה קצר ומפחיד, נצמדת בקלוז-אפ למיתרי הצ'לו ומשתיקה אותו באחת. הבחור הגיע קודם, והוא מסלק את הצ'לן.

הסונטה של קודאי (1915) חוזרת כמוטיב בסרט של הבמאי הצרפתי לאוס קאראקס, "הנאהבים מפאריס" (1991). איזו יצירה מוסיקלית מופתית זאת, מודרניסטית ובאותו זמן שופעת רגש, וירטואוזית עד עצירת הנשימה. כשצופים בצ'לן מנגן אותה נדמה שהוא מחולל בכוריאוגרפיה בלתי אפשרית, ועומד לפרוש כנפיים ולעוף.

וכאן, באלבום שכולו יצירות לצ'לו יחיד, אפשר לשמוע אותה במלואה, על שלושת פרקיה - שאחד יותר מפליא, מלא דמיון ונועז מקודמו. נדמה שהצ'לנית הצרפתייה עמנואל ברטראן היא לא הנגנית האידיאלית לסונטה הזאת. הדחיפות, הדאגה, הפראיות, הבכי - כל גוני הרגש האנושי, שהמשותף לו הוא אינטנסיביות, מתיחת הגבולות והליכה על הקצה מבחינה נפשית - לא באים לביטוי אצלה.

גם הלחישות המעצבנות של משיכת הקשת שנייה לפני שנולד הצליל, לא תורמות לביצוע שלה. היצירה החדשה ביותר באלבום שלה, "נדודים" (2003) של המלחין הצרפתי פייר אמויאל, מתאימה לה הרבה יותר. גם היא רגשנית, אבל מעודנת, מקוננת בעצב מסוגנן במקום לצרוח.

התפילה היהודית שמתגנבת ליצירה באמצעה, וקולה של ברטראן שמצטרף בניגון יהודי בלי מלים - צלול ומלא יופי - בסופה, מעיד על סגנונו של המלחין. אמויאל כתב יצירות נוספות באותו נושא כמו "ניגון", "קדיש לטרזין", או "מכתב לאשה בנושא המוות".

אופייה של ברטראן ממשיך להתגלות ביצירה נוספת באלבום שלה, סוויטה לצ'לו בלי ליווי (1926) מאת הצ'לן-מלחין הספרדי גספאר קאסדו. על היצירה הזאת מגיעה לברטראן הערכה גדולה. כאן היא מגשימה את שם האלבום שלה, "הצ'לו מדבר". דווקא בסוויטה הזאת, יצירה משולי הרפרטואר של מלחין שאהוב בעיקר על צ'לנים, היא מגיעה להבעה מלאת יופי; ממחישה את תכונת הדיבור של הצ'לו, שבידי אמני נגינה נשמע כקול אנושי שפונה ישירות לנפש, כאילו הוא מדבר באוזנינו.

עוד פעם מתברר כמה נזילה ולא ברורה היא מה שנהוג להגדיר "איכות היצירה": אמן טוב יכול לרגש ולהעניק חוויה מוסיקלית גבוהה מנגינה או שירה של שיר ילדים פשוט, של סולם, של צליל אחד אפילו. הסוד אינו טמון רק בתווי היצירה או בגדולת המלחין, אלא באישיותו של המבצע.

עם הסוויטה השלישית של בריטן (1971) כנראה היה לברטראן קשה יותר להזדהות, להביע דבר מה בעל משמעות. היצירה נשמעת סינתטית, תפריה גסים והנס שמתחולל ביצירה של קאסדו לא קורה גם בה. הצ'לו אמנם לא שותק, אבל גם אינו מדבר. *

עמנואל ברטראן: "הצ'לו מדבר". יצירות לצ'לו סולו מאת בנג'מין בריטן, גספאר קסאדו, פסקל אמויאל וזולטאן קודאי. הרמוניה מונדי, 2011

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ