המוות לא מפחיד את להקת "מארס וולטה"

לקראת הופעתם הערב בתל אביב מספר הגיטריסט ומייסד הלהקה, עומר רודריגז-לופז, איך זה קשור לתרבות הפורטוריקנית

אורי זר אביב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים3
אורי זר אביב

"יש אלמנט של הארה בכך שאתה קרוב למוות. זה מזכיר לך שכל הדברים שמעסיקים אותך כל יום הם לא כאלה חשובים, ומאפשר לך להתרווח בכיסא לפעמים. יש בכך כוח של ריפוי", אומר גיטריסט להקת "מארס וולטה", עומר רודריגז-לופז.

הוא יודע על מה הוא מדבר. אחרי הכל הוא מגיע מתרבות פורטוריקנית שבה מוות הוא דבר שנהוג לחגוג אותו. "אנחנו לא מתלבשים להלוויות בשחור ומנגנים כל הדרך לבית הקברות", הוא אומר.

את להקת "מארס וולטה" הקים רודריגז-לופז בעיר אל-פאסו שבטקסס ב‑2001, עם שותפו המרכזי ליצירה, הכותב והסולן סדריק ביקסלר-זאבלה, שהיה חבר עמו בהרכבים קודמים. את אלבומה השישי "Noctourniquet" הוציאה "מארס וולטה" במארס השנה והערב תפתח את סיבוב ההופעות הבינלאומי שלה בהופעה ראשונה בישראל, בהאנגר 11 בנמל תל אביב.

"מארס וולטה"צילום: אליוט לי הייזל

"הגרעין שלנו טמון בטרגדיות שחווינו", אומר רודריגז-לופז. חברו הקרוב, האמן חוליו ונגאס מת ממנת יתר, וכעבור כמה שנים זה קרה גם לטכנאי הסאונד של הלהקה, המוסיקאי ג'רמי מייקל ווארד. זה מה שגרם לו ולביקסלר-זאבלה להיגמל משימוש בסמים קשים.

ההופעות של הלהקה בתחילת דרכה נחשבו לכאוטיות. רודריגז-לופז מסכים שהם נרגעו מאז ואף מודה על כך. "תקרא את הקוראן, את הקבלה, אפילו את הסיינטולוגים או כל תיאוריה דוגמטית אחרת, וכולן יגידו לך ששינוי הוא הצלחה. אם היית אומר לי שההופעות שלנו היום דומות בדיוק להופעות שלנו לפני עשר שנים, זה היה מעציב אותי. אני לא מפחד להשתנות, אני רוצה להזדקן ואני רוצה למות ואני רוצה להיוולד מחדש".

הוא מסכים כי הגישה שלו לחיים היא מתכון טוב להימנע מלהיהפך לכוכב רוק מזדקן ופתאטי שמנסה לרדוף אחר מה שהיה 20 שנה קודם לכן. "אני לא רוצה להיות כמו החבר'ה האלה בני ה‑45 שקופצים על הבמה בשיער סגול וצורחים 'Fuck School'. זה לא נשמע לי קול".

לפני ארבע שנים זכתה הלהקה בפרס "להקת הרוק המתקדם הטובה ביותר" של המגזין "רולינג סטון". כשרודריגז-לופז נשאל כעת על הפרס והאם הוא מקשיב לרוק מתקדם, הוא טוען כי רבות מהן "להקות שמבוססות על אינטלקטואליזציה של כישורים טכניים". לדבריו, הוא עצמו מגיע יותר מכיוון של פאנק-רוק ומוסיקת סלסה.

הוא גיטריסט מעולה, אבל מעולם לא למד תיאוריה של מוסיקה. "תמיד כשאני משמיע דברים שלי למוסיקאים שלמדו מוסיקה הם נוטים להגיב ב'אה, הקטע הזה מעניין. אתה יודע למה? כי ככה וככה וככה'. אני לא מבין אותם. אני יוצר על פי אינסטינקטים".

תיארת את אלבומכם האחרון כגרסה פשוטה יותר של מה שעשיתם קודם. למה בחרת בכיוון הזה?

"כי זה היה בין הכיוונים היחידים שנותרו. לא רציתי לחזור על עצמי ולכן פיתחתי התבוננות בהרגלי הרעים ובמניירות מוסיקליות שלי כדי לשנותם".

האם זה הרגל רע שלך להיות לפעמים מסובך מדי מוסיקלית?

"אני משתעמם מהר", אומר רודריגז-לופז שנוטה לשנות מקצבים ומלודיות בקצב שקשה לפעמים לעקוב אחריו. "באלבום החדש ניסיתי להיתפס על איזו מלודיה ולא מיד לחתוך למקום אחר. לקחת את הזמן, להתענג על הפשטות שלה, על הצליל".

שנתיים אחרי ההצלחה של אלבום הבכורה "De-Loused in the Comatorium" שיצא ב‑2003, נמהל הרוק ההיסטרי של הלהקה בהשפעות קריביאניות ואפרו-קובניות. הדבר ניכר לראשונה באלבומם השני "Frances The Mute" שנמכר ביותר מ‑120 אלף עותקים בשבוע שיצא לחנויות. "זו המוסיקה שאני רוצה לנגן, אף שגדלתי על פאנק-רוק", הוא אומר.

כמו רוב האלבומים שהוציאו, גם "Frances The Mute" היה אלבום קונצפט. הוא מבוסס על יומנים אישיים שחברם המנוח, טכנאי הסאונד ג'רמי ווארד, מצא בתוך רכב, בימים שעבד כמעקל. היומנים תיארו באופן מעורפל אדם המחפש אחר הוריו הביולוגיים ושככל הנראה סבל ממחלת נפש שפרצה בעקבות אובדן של דמות אהובה.

גיטריסט "רד הוט צ'ילי פפרז" לשעבר, ג'ון פרושיאנטה, בא לאחת ההופעות המוקדמות של רודריגז-לופז. "זו היתה הופעה בלוס אנג'לס עם שתי להקות שלי לשעבר שפעלו במקביל, 'At The Drive In' ו'De Facto', ואחריהן הוא ניגש אלי ואמר לי שנהנה מאוד".

רודריגז-לופז מסביר כי בקושי הכיר אז את הלהקה ולא ידע מי זה פרושיאנטה. "אבל דיברנו אחרי ההופעה. הוא שאל אם 'De Facto' מושפעים מסרטים של הבמאי לואיס בונואל. פגע בול. חשבתי שהוא בן אדם מגניב והתחלנו להסתובב יחד".

פרושיאנטה נהפך לשותף וחבר ליצירה והקליט עם "מארס וולטה" במשך יותר ממחצית שנות קיומה. גם חברו ללהקה, הבסיסט פלי, הקליט עמה בשני אלבומיה הראשונים (את הראשון הפיק ריק רובין, שעבד בין השאר עם "רד הוט צ'ילי פפרז" ו"ביסטי בויז").

באלבום הרביעי, "The Bedlam In Goliath" מ‑2008, השתמש רודריגז-לופז בקלטות שקנה בשוק בירושלים. "לא הבנתי מה כתוב עליהן אז פשוט קניתי הרבה על סמך העטיפה". הוא נוטה לעשות זאת במדינות רבות שאליהן הוא בא.

אומרים שבאלבום הזה אתם נשמעים כמו להקה שמנסה לברוח ממשהו נורא.

"כן, זה גם אלבום נורא. זו היתה תקופת זמן נוראה. זה אלבום שלא היה צריך לקרות. כל האנרגיה סביבו היתה שלילית ­ אבודה ואפילה. אני מחשיב את האלבום הזה ככישלון הכי גדול שלי. האירוניה היא שזכינו בגראמי על סינגל דווקא באלבום הכי גרוע שאי פעם הקלטנו".

מצחיק, אתה ממש שונא את האלבום הזה.

"זה לא שאני שונא אותו כמו שאני לא רוצה שום קשר אליו", הוא אומר ופורץ בצחוק.

האם יש לך בראש קונצפט שסביבו אולי תקליטו אלבומים בעתיד?

"לא. בדרך כלל הרעיונות נבנים סביב התקופה שבה האלבום נוצר. בדיוק כמו 'Goliath The Bedlam in'. התחלתי לכתוב אלבום, נסעתי לישראל, לא תיכננתי ששני הדברים יתמזגו זה בזה".

בזמן הקלטת האלבום האולפן הוצף פעמיים, טכנאי הסאונד חווה התמוטטות עצבים והקלטות של שירים אבדו באופן מסתורי. לטענת חברי הלהקה הדבר קר בעקבות לוח משחק מיסטי שקנה רודריגז-לופז בירושלים ושאליו התמכרו באותה תקופה. "קברנו את הלוח הארור הזה", הוא אומר.

הוא לא מסכים עם הטענה כי להקתו הקודמת "At The Drive In", שגם ביקסלר-זאבלה היה חבר בה, התפרקה בשיא הצלחתה כי נהפכה גדולה מדי לטעמם. "פשוט השתעממנו כבר", הוא מסביר. "עשינו כל שיכולנו במסגרת ההרכב האנושי ההוא. קמתי בוקר אחד ואמרתי לעצמי שאני רוצה לנגן עם מוסיקאים טובים יותר. שאני רוצה ליצור משהו אחר, משלי".

הלהקה פורקה, הוא רומז, בעיקר משום שנמאס לו להתחשב ברצונות של כולם. "לא רציתי יותר דמוקרטיה. היו חמישה חברים בהרכב ועבדנו ללא מנהיג, כולם כתבו את המוסיקה".

ב"מארס וולטה" הוא וביקסלר-זאבלה הם הקובעים כיצד יישמע השיר בסופו של דבר. "זה לא עניין של מנהיגות, כמו הרצון שלי להיות שוב בשליטה על האמנות שלי". על הפגישות של חברי הלהקה, שאליהן נמאס לו לבוא, הוא מספר ש"שמתי לב שאני מהר מאוד נהפך מדמוקרט לפאשיסט טוטאליטרי. אבל הגלגל מסתובב לו וכעת, אחרי עשר שנים של פאשיזם עם 'מארס וולטה', דווקא בא לי לחזור ולנגן קצת בלהקה".

"At The Drive In" זכורה בעיקר בזכות אלבומה השלישי והמצליח "of Command Relationship", ששילב אימו-רוק צרחני באווירת פאנק טינאייג'רים מתוסבכים. השנה התאחדה הלהקה להופעות בשני פסטיבלים גדולים. "אנחנו לא מתכננים להקליט חומר חדש. אם יהיה אלבום רביעי, אני לא אשתתף בו", אומר רודריגז-לופז. "זו מערכת יחסים ישנה שטובה לפגישות מחזור. אני לא חוזר לבית הספר".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ