שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
הופעה

"מארס וולטה" לא הצליחו להרשים

הסולן של "מארס וולטה" עשה המון רוח, אבל השירה הצווחנית שלו הציקה קלות. הופעת החימום של "הקצביות", לעומת זאת, היתה מצוינת

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

אם לפתוח בנימה אופטימית, הופעת החימום היתה מצוינת. קוראים להם "Le Bucherettes" (הקצביות) הם שלישייה, ואף על פי שאחד מהם הוא גבר (עומאר רודריגז-לופז, מנהיג להקת "מארס וולטה", שאותה "הקצביות" חיממו), עדיף לדבר עליהן בלשון נקבה. גם בגלל המתופפת הרוצחת, ובעיקר בגלל הסולנית הנהדרת, טרי ג'נדר-בנדר (!), שילוב צעיר ודובר ספרדית של גרייס סליק, קייט בוש ופנלופה קרוז. קול מצוין, סקס אפיל בועט, חוצפה בכמויות מסחריות, חן בכמויות גדולות עוד יותר.

"הקצביות" שרו שירים מהירים וקשוחים, שיצאו מתוך האסתטיקה של הפאנק אבל לא נפלו לקלישאות של הז'אנר, וטרי ג'נדר-בנדר ירתה משפטי מפתח כמו "תוריד את השמלה היפה שלי!" או "Satisfaction and Destruction". האי-פי הראשון של הלהקה נקרא "Kiss and Kill", והוא לוכד בצורה מושלמת את הגישה שלה. יש להביא אותה להופעה מלאה בבארבי, ויפה שעה אחת קודם.

ומה בנוגע להופעה המרכזית, זו של "מארס וולטה"? לפני הדיווח, גילוי נאות: ההאזנה לאלבום השלישי של הלהקה הטקסנית-היספנית, שנקרא "Amputecture" ויצא ב‑2006, זכורה לי כאחת החוויות המוסיקליות המתישות והמפרכות ביותר שחוויתי בשנים האחרונות.

"מארס וולטה". חסרי חוליות

המוסיקה של "מארס וולטה" משלבת את המורכבות של הרוק המתקדם, הכוח של רוק האיצטדיונים והדחיפות של הפאנק וההארדקור, ועל הנייר זה נשמע כמו שילוב מרתק. אבל האלבום ההוא היה אפוס כל כך ארוך, דחוס ועמוס, שכמו התיימר לומר הכל על הכל (ולא הציג את הכשרון המוסיקלי שמתיר ליחידי סגולה לעשות זאת), עד שהתגובה האינסטינקטיבית היתה רצון עז להימלט מהקתדרלה המופרזת שהוא בנה.

ההופעה בהאנגר 11 בתל אביב היתה רגועה למדי מבחינת היומרה. "מארס וולטה" לא ביקשו לומר הכל על הכל ולנגן את כל מה שאפשר לנגן. את הדחף הזה הם משאירים לאלבומי האולפן שלהם. כל מה שהם ביקשו לעשות בהופעה היה לנגן את השירים שלהם בצורה ישירה יחסית, פשוטה יחסית ומאוד אנרגטית. הם עשו את זה היטב, ונראה היה שהאוהדים שלהם נהנים (הקהל היה קשוב ותומך, אם כי ההאנגר היה דליל למדי).

אבל זה לא היה מספיק טוב כדי לשכנע את מי שאינו נמנה עם חובבי הלהקה. רוב השירים ש"מארס וולטה" ניגנו היו ממשפחת חסרי החוליות; הסולן סדריק ביקסלר-זבאלה עשה המון רוח, אבל השירה הצווחנית שלו לא הרשימה ולפעמים אפילו הציקה קלות; והנגינה של חברי הלהקה, אף שהיתה בשרנית, מהודקת ונלהבת מאוד, לא הפילה מהרגליים. החבר שבא אתי טען בתוקף שחברי "מארס וולטה" ניגנו מעולה, אבל אני חושד שההערצה שלו לג'ון פרושיאנטה, הגיטריסט האדיר שהיה ב"רד הוט צ'ילי פפרס" וניגן עם "מארס וולטה" במשך כמה שנים, שיבשה מעט את שיקול דעתו.

מה שכן, הצפייה המסויגת בזמר רוק צווחן שהמוסיקה שלו לא הולכת לשום מקום הגבירה את הציפייה לבואו של זמר רוק צווחן שהמוסיקה שלו, בהנחה שהוא תופס יום טוב, הולכת למקום ברור ומוצלח. זה יקרה בחודש הבא, וקוראים לו כריס קורנל.

"מארס וולטה". האנגר 11 בתל אביב, 12.6

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ