גם כשהוא מת, ג'ואי רמון עדיין חי

12 שנה אחרי מותו של ג'ואי ראמון, יוצא אלבום חדש שלו. סולן ה"ראמונז" מציג אותו יקום מוסיקלי של הלהקה, וככה בדיוק אנחנו רוצים אותו, חי או מת

משה קוטנר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה קוטנר

בזמן שברחבי העולם מקרים של קניבליזם ואנשים שקמים לכאורה לתחייה מעוררים מחדש את העניין בזומבים, ג'ואי ראמון מגיח במפתיע למופע מתוך הקבר. אווירת הזומביות של קיץ 2012 הולמת את ראמון יותר מכל אחד אחר - כך שרק טבעי שנזכה עכשיו לביקור של סולן ה"ראמונז" האגדי, ואחד הטיפוסים הכי אאוטסיידרים ואהובים שעלו אי פעם על במה, שמת בשנת 2001.

אפשר רק לתהות איך זומבי בדמותו של ג'ואי ראמון היה מתנהל בין בני האדם - למעשה יש סרט קצר שמתאר תרחיש שכזה באופן בלתי ממצה - ואיך היה מתייחס לכל אותם אנשים שלובשים חולצות של ה"ראמונז" בלי להכיר את הלהקה פשוט כי מכרו אותן כפריט אופנתי ברשת H&M.

יציאתו של אלבום מוסיקה של אמן שכבר אינו בין החיים היא עניין שכיח למדי. אלבום דומה יצא לפני כמה חודשים לאיימי ויינהאוס, ונתיב חדש ליצירה שאחרי המוות פתחה השנה הולוגרמה של הראפר המנוח טופאק שאקור, שכיכבה בפסטיבל קואצ'לה לצד ד"ר דרה וסנופ דוג החיים. בהקשר זה, אלבומו החדש של ג'ואי ראמון, שהוא אלבום הסולו השני שלו, שכמו קודמו יוצא לאחר מותו, הוא עניין טריוויאלי כמעט.

ראמון

האלבום מורכב מקטעי דמו וקטעים שמעולם לא פורסמו, שהוקלטו במשך 15 שנות חייו האחרונות של ראמון. לצדם מופיעים ביצועים חדשים לשני קטעים שהוקלטו בעבר עם ה"ראמונז" - "מרי כריסמס", המופיע כפי שהקליט אותו ראמון בדירתו בטייפ ארבעה ערוצים בגרסה רומנטית לבת זוגו, כשהוא מפציר שאינו רוצה לריב בערב חג המולד, ו"לייפס אה גאס".

את הפקת הקטעים סביב השירה של ראמון יצרו צמד מפיקים שעבדו עם ה"ראמונז" בעבר - אד סטאסיום וז'אן בוואר, ועל הפרויקט כולו ניצח אחיו של ג'ואי, המוסיקאי מיקי לי. בין האורחים שהשתתפו באלבום חברים לשעבר ב"ראמונז" וג'ואן ג'ט. הקטעים באלבום נכתבו והוקלטו במרווחי זמן גדולים, אבל תהליך ההפקה הדביק את כל החלקים ביחד, והתוצאה הסופית לרוב נשמעת לא רחוקה מהצליל של אלבום שראמון היה עשוי לסיים את הקלטתו בתוך כמה ימים רצופים.

ג'ואי ראמון - שנולד כג'פרי רוס היימן למשפחה יהודית שומרת מסורת בקווינס שבניו יורק - היה הסולן של ה"ראמונז" משנת 1974 למשך יותר מ-20 שנה, עד התפרקותה של הלהקה באמצע שנות ה-90. הסיפור על הדרך שבה הבין העולם באיחור את הערך של ה"ראמונז", הנחשבת כיום ללהקת הפאנק המשפיעה ביותר אי פעם, לצד הסקס פיסטולז, כבר נהפך מזמן לאחת האנקדוטות המפורסמות בהיסטוריה של הרוקנרול. פרט נוסף שמקובל לחשוב על ה"ראמונז" הוא, שבעזרת תבנית הרוקנרול המחוספס והמלודי שלהם הם כתבו אותו שיר מושלם, ורק אותו, במשך עשרות רבות של פעמים.

אף שקיימות מספיק דוגמאות המפריכות תפישה כזו, לקראת יציאת האלבום החדש של ג'ואי ראמון סיפר אחיו על הרצון להראות את הצדדים המגוונים בהרבה במוסיקה שלו, מעבר להימנוני שלושת האקורדים המזוהים עם הלהקה-האם. התוצאה עונה באופן חלקי מאוד על הצהרת הכוונות הזאת. זהו ג'ואי ראמון כפי שהכרנו אותו בשנים הקלאסיות של ה"ראמונז" - הימנוני וקודר, עובר בין דיסטורשן של פאנק-רוק ורוקנרול פרימיטיבי לבלדות רגשניות. זהו אותו יקום מוסיקלי של ה"ראמונז", ובכל זאת, לא מדובר באכזבה; ככה אנחנו בדיוק רוצים אותו, חי או מת.

בקטע ששמו "ניו יורק סיטי", בעל נטיות הארד-רוק, שר ראמון על גאוותו בבחירת ניו יורק כביתו. בשיר הזה הוא נשמע מעט כמו להקות הרוק הכבד שהושפעו מה"ראמונז" בשנות ה-80 - להקות שהתאפיינו בהרבה שיער, בגדים צמודים מבד ספנדקס ושירים על פנטסיות מיניות בכיכובן של מורות תיכון.

ראמון קיבל הרבה אהבה בחזרה מהעיר שאהב: בין השאר הציבה עיריית ניו יורק שלט רשמי המכריז על "פינת ג'ואי ראמון" - שהיה לשלט שנגנב הכי הרבה פעמים בכל רחבי העיר. מסקרן לדעת מה היתה נקודת המבט שלו על העיר בשנת 2012; עיר שצוחצחה מאותו ריקבון עירוני יצירתי שהוליד את ה"ראמונז" עם תהליכי ג'נטריפיקציה מואצים באזורים רבים, ההורגים את ההווי התרבותי שאיפשר את עליית ה"ראמונז" מלכתחילה. ועדיין, אפשר לדמיין שג'ואי ראמון היה סלחני לעיר שלו גם בשלב הנוכחי.

האלבום מסתיים ברצף של שירים שקטים יותר, אופייניים פחות לראמון, ובשיר הסוגר, "לייפס אה גאס", אפילו מתנגנת גיטרה אקוסטית כשהוא שר "אל תהיה עצוב, כי אני אהיה שם".

"?Ya Know" לא חף מבעיות של פרויקטים דומים של אלבומים המורכבים מחומרים שלוקטו באופן מלאכותי ולאחר מעשה; אבל האישיות, החריגות והמורשת של ג'ואי ראמון גדולה מאלה, וזו הזדמנות מצוינת לחזור אל החזון הקליט והנצחי שלו. *

ג'ואי ראמון. "?Ya Know" (BMG)

עטיפת האלבום

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ