שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

ביום שלישי שעבר, בשעת בוקר, עמד רוג'ר בראון באחד האולמות בבניין החדש של בית הספר רימון ברמת השרון ומחא כפיים. איש לא עמד על הבמה, ושום מוסיקה לא נוגנה באולם. בראון, נשיא בית הספר ברקלי, מחא כפיים כדי לבדוק את האקוסטיקה. "נשמע טוב, לא יבש מדי", הוא אמר לאדריכל שתיכנן את הבניין ולשניים ממנהלי רימון שליוו אותו ­ המוסיקאי יהודה עדר ויו"ר הנהלת רימון אורלי סלע. 

בהמשך הסיור בבניין המרשים, שירכז בעתיד הקרוב את עיקר הפעילות של רימון, בראון התעניין בעובי הקירות והדלתות, בסוג האבן שממנה עשויות הרצפות, במספר שקעי החשמל בכל חדר, וכמובן באיכות התהודה בחללים. כשהוא יצא מאחד החדרים, עדר אמר בתימהון: "הוא ממש מתעניין בבניינים. אותי זה כל כך משעמם". 

כנשיא ברקלי, אחד המוסדות האקדמיים המובילים בעולם ללימוד ג'ז ומוסיקה פופולרית, בראון חייב להתעניין בבניינים, בתקציבים, בגיוס כספים ובשאר עניינים טכניים. זה עיקר עבודתו. אבל בראון, כפי שהבהיר הראיון עמו בתום הסיור, חושב גם מוסיקה, לא רק מספרים.

רוג'ר בראון בבית הספר "רימון" ברמת השרון. איזון עדיןצילום: דודו בכר

הוא מלא התלהבות, חדור שליחות, הוא יכול לדבר שעות על ההיסטוריה של הבלוגראס, למשל, ויש לו דעות מעניינות על העתיד של המוסיקה הפופולרית ועל הקשר המורכב בין חינוך לבין יצירתיות.   

בין רימון לברקלי מתקיים קשר הדוק זה שנים רבות. בין תוכניות הלימוד של שני בתי הספר יש זיקה. סטודנטים רבים ברימון עוברים לברקלי אחרי שתי שנות לימוד, ולומדים במוסד הבוסטוני שנתיים נוספות. בראון, שמכהן כנשיא ברקלי בשמונה השנים האחרונות, אומר שאחת ממטרות הביקור שלו בישראל היא להעמיק את היחסים בין שני בתי ספר.

בין השאר הוא חותר לכך שיותר סטודנטים ישראלים יבואו לברקלי. כיום לומדים בברקלי 24 סטודנטים מישראל. "זה מספר גדול יחסית בשביל מדינה קטנה יחסית, ומה שהכי חשוב - הסטודנטים הישראלים מוכשרים בצורה יוצאת דופן", אומר בראון.

עולם מחוץ לאמריקה

בקמפוס של ברקלי בבוסטון לומדים 4,000 סטודנטים, ויש בו לא פחות מ‑570 מורים. אבל חלק ניכר מהפעילות של המוסד מתקיים מחוץ לארצות הברית, וקמפוס נוסף של ברקלי ייפתח בקרוב בוולנסיה שבספרד. "רוב הסטודנטים האמריקאים צריכים לנסוע מחוץ לארצות הברית ולהבין איך העולם סביבם עובד", מסביר בראון את אחד מהמניעים לפתיחת הקמפוס האירופי.

הוא מספר שכשלמד בקולג', בסוף שנות ה‑70, בילה סמסטר או שניים ביוון ואיטליה. "החוויה הזאת שינתה את הדרך שבה אני רואה את העולם. כשאתה גדל במקום כמו ג'ורג'יה, אתה לא תמיד מודע לכך שיש עולם מחוץ לאמריקה", הוא אומר.

בנוסף לשלוחה בוולנסיה ולקשרים עם בתי ספר מסוגו של רימון במדינות רבות בעולם, אנשי ברקלי נוסעים לכ‑25 ערים ברחבי בעולם ובוחנים צעירים מקומיים כדי לגלות כישרונות. "ברוב בתי הספר למוסיקה אומרים 'בוא לניו יורק ותיבחן'. אנחנו אומרים 'בוא לסאו פאולו ותיבחן", אומר בראון.

"או לניירובי, בייג'ין, שנחאי, בוגוטה, ברנקיה, קואלה לומפור. בדרך הזאת הגיעו לברקלי צעירים מכפרים בגאנה ופנמה. המשימה שלנו היא למצוא את המוסיקאים הכי מוכשרים בעולם, ולא כל האנשים האלה נמצאים בניו יורק או תל אביב. חלקם נמצאים במקומות נידחים באפריקה. 

"לפי התזה שלנו על העתיד של המוסיקה", ממשיך בראון, "בעתיד הקרוב, הודות לדמוקרטיזציה שמחולל האינטרנט, ההגמוניה של ניו יורק, הוליווד או לונדון עומדת להיעלם. רעיונות חדשים ומעניינים יתחילו לזרום ממקומות אחרים. כמו שהבלוז האמריקאי התגלגל והוליד את הג'ז, הרוק וההיפ-הופ, מוסיקה שורשית באינדונזיה יכולה לחולל תהליך דומה. ולכן אנחנו שואפים להיות מוסד עולמי, לא מוסד צפון-אמריקאי".

מיילס דייוויס. למד בצורה מסודרתצילום: אי-פי

כלומר, אתה מסכים עם הטענה שהמהפכה המוסיקלית הבאה, זו שמצפים לה כבר שנים, תבוא ככל הנראה מחוץ לאמריקה ואנגליה.

"כן. ככל שאפשר לדעת, כמובן. יכול להיות שזה יתחיל בסיאטל או באל פאסו, טקסס. אבל זה לא סביר. יש לי תיאוריה, שנסמכת על שלושת סוגי המוסיקה היקרים ללבי: ג'ז, ובעיקר ביבופ; בלוגראס. אני משוגע על בלוגראס; ומוסיקה לטינית.

"שלושה סוגי המוסיקה האלה נולדו בעקבות מעבר של אנשים מכפרים לערים. סגנון החיים השתנה, והשינוי הזה הוביל להתפתחות אמנותית. היסודות היו של מוסיקה עממית, אבל הקצב נעשה מהיר יותר והמוסיקה קיבלה חיתוך אורבני".

ישראלים לא מכירים את ההיסטוריה של הבלוגראס. איך הוא התפתח?

"זה בדיוק אותו סיפור כמו הביבופ. המייסדים של הבלוגראס ­ מוסיקאים כמו ביל מונרו וארל סקרגס ­ באו מכפרים נידחים בהרים ועברו לנאשוויל. ואז הם לקחו את המוסיקה הישנה ואמרו: בוא ננגן אותה פי שניים יותר מהר.

"אם יש אמת בתיאוריה שלי", ממשיך בראון, "צריך לשאול באילו מקומות בעולם אנשים עוברים כיום מהכפר לעיר. זה קורה במקסיקו, קולומביה, ברזיל, סין, הודו, אפריקה. לכן אני חושב שיש סיכוי נמוך שהמהפכה הבאה תבוא מארצות הברית או אנגליה".

באך בגיטרה חשמלית?

כשבראון מדבר על ההיסטוריה של המוסד שבראשו הוא עומד, הוא משתמש בגוף ראשון רבים ­ גם כשמדובר על שנים טרם לידתו. ברקלי נוסד ב‑1945. "אנחנו היינו הראשונים ללמד ג'ז. אנשים היו מזועזעים. לג'ז היה דימוי שלילי. זאת נחשבה מוסיקה של מכורים לסמים. אבל ללארי ברק, שהקים את ברקלי, לא היה אכפת", מספר בראון.

"הגיטרה החשמלית היא עוד דוגמה טובה. אנחנו לימדנו גיטרה חשמלית מההתחלה, וצריך לזכור שב‑1945 אנשים חשבו שגיטרה חשמלית היא לא כלי נגינה. באך לא כתב לגיטרה חשמלית, אז זה לא כלי נגינה. החדשנות שלנו התחילה להשתלם בשנות ה‑60. כשקרתה ההתפוצצות של הביטלס, הרבה צעירים רצו פתאום ללמוד לנגן בגיטרה חשמלית. מכל בתי הספר למוסיקה, רק אצלנו הם יוכלו לעשות את זה.

"הגישה הזאת מאפיינת אותנו גם כיום", ממשיך בראון. "ברקלי הוא לא בית ספר לג'ז, ובוודאי שלא קונסרבטוריון לג'ז. אתה יכול ללמוד אצלנו היפ-הופ או כתיבת פסקולים לטלוויזיה, או להתמקד בנגינה של גיטרת מטאל, או בסגנון כלשהו של מוסיקה מוונצואלה.

"רוב בתי הספר למוסיקה הם כמו גן אנגלי: הכל נמצא במקום, מאורגן, שמור היטב. ברקלי, לעומת זאת, הוא כמו יער גשם באמזונס: מורכב, סבוך, בעל מגוון עצום. אין בו שבילים מסומנים: אתה צריך לפלס בעצמך את הנתיב שלך". 

אתה מדבר על מקום פראי וחדשני, אבל האם כשמדובר על ג'ז ומוסיקה פופולרית, שמקדשים ערכים כמו חופש, מיידיות וביטוי בלתי אמצעי, בית ספר יכול להיות מקום שמעודד חדשנות? הרי החדשנים הגדולים של הג'ז, הרוק והפופ לא למדו בשום בית ספר. 

"זה ויכוח שלא ייגמר גם בעוד מאות שנים", אומר בראון. "אני חושב שזה תלוי באדם. יש אנשים שלא נועדו להיות במוסדות, אפילו לא במוסד פתוח כמו ברקלי. אבל כשאתה חושב על התקופות הכי יצירתיות בהיסטוריה ­ יוון של המאה החמישית לפני הספירה, הפיסיקאים באירופה של מפנה המאה ה‑20, האמנות של הרנסנס בפירנצה ­ המשותף לכל התנועות האלה הוא שהיה בהם ריכוז של הרבה אנשים יצירתיים במקום אחד.

"עוד דוגמה: הולדת הביבופ במועדון מינטונ'ס בהארלם בתחילת שנות ה‑40. צ'ארלי פרקר, תלוניוס מונק, דיזי גילספי ­ כולם מנגנים במועדון אחד".

מועדון, לא כיתה.

תלוניוס מונק. דימוי של גאון מנותקצילום: בן מרטין

"אם היית שואל אותם, הם היו אומרים לך שבשבילם זאת היתה כיתה. הם לימדו אחד את השני, ואחר כך הלכו הביתה והתאמנו. 

"יש בג'ז גם המון מוסיקאים שלמדו בצורה מסודרת", ממשיך בראון. "מיילס דייוויס למד. אלינגטון למד. מונק למד, למרות הדימוי של גאון מנותק מסביבתו. קולטריין אמר שההשפעה הכי גדולה עליו היתה המורה שלו למוסיקה בתיכון בצפון קרוליינה.

"המיתוס שאתה נולד יצירתי ובית הספר הורס את זה הוא מוגזם. אבל בית הספר יכול להרוס. החוכמה היא למצוא איזון עדין: ליצור סביבה שבה מעודדים סטודנטים להתנסות במקום לעשות את מה שהמורה אומר להם".   

אתה יכול לתת דוגמה לאיזון כזה בברקלי?

"רוב המורים שלנו מופיעים כל הזמן. קח את דנילו פרז, למשל (פסנתרן ג'ז מהשורה הראשונה, ב"ש). מצד אחד, אנחנו רוצים שהוא יהיה בבית הספר כמה שיותר. מצד שני, הדבר הכי חשוב הוא שדנילו יביא לכיתות שהוא מלמד את השראה שהוא סופג מהנגינה לצד אמן גדול כמו ויין שורטר. צריך למצוא איזון בין שני הדברים".

הזכרת קודם את לימודי ההיפ-הופ בברקלי. יש טעם ללמד היפ-הופ?

"זה בדיוק מה שאמרו על לימודי ג'ז בשנות ה‑40. למה לא ללמד היפ-הופ? מאחורי הראפר יש מפיק, והמפיקים הם בדרך כלל מוסיקאים מאוד מתוחכמים. יש אצלנו, למשל, אנסמבל שמוקדש למוסיקה של ג'יי דילה. אני לא מבין גדול בהיפ-הופ, אבל אנשים שמבינים אמרו לי שהוא היה היה מפיק אדיר (דילה מת בגיל צעיר לפני כמה שנים, ב"ש).

"אז לצד האנסמבל שמנגן את המוסיקה של מיילס דייוויס, החלטנו לפתוח גם אנסמבל ג'יי דילה, והמטרה שלו היא לא שהסטודנטים ייצאו לעולם ויעשו מוסיקה כמו של ג'יי דילה, אלא שהם ילמדו מהמוסיקה שלו.   

"אתה יודע מי זה דוואן פרקר?" ממשיך בראון. "הוא הפיק את אחד האלבומים האחרונים של אמינם. הוא בוגר ברקלי, במגמת פסנתר. אמינם אולי לא יודע תיאוריה של מוסיקה, אבל דוואן פרקר יודע תיאוריה, יודע לנגן בפסנתר, יודע הכל על טכנולוגיה. כשאמינם אומר 'אני רוצה שזה יישמע יותר צורמני', דוואן פרקר יודע למה הוא מתכוון".

אמינם. לא יודע תיאוריה של מוסיקהצילום: אי-פי

"למעשה, אנחנו מתלבטים עכשיו אם לאפשר לאנשים שלא יודעים לנגן בכלי ­ מפיקים או תקליטנים ­ ללמוד בברקלי", אומר בראון. "אנחנו רבים על זה בימים אלה". 

ומה עמדתך בנושא?

"תפקיד הנשיא אינו להחליט בעניינים כאלה, אלא לדאוג שיתקיים דיון. אין לי דעה ברורה לכאן או לכאן, אבל באופן כללי הגישה שלי היא 'למה לא?' אם יש ספק, למה להגיד לא?" 

יש סגנון מוסיקלי שלעולם לא יילמד בברקלי? פאנק, נניח?

"פאנק זאת דוגמה טובה. זאת הרי היתה תגובת נגד לווירטואוזיות. כל המטרה היתה לא לדעת לנגן. אבל אם יבוא סטודנט ויגיד שהוא רוצה ללמוד פאנק, יכול להיות שנסכים. זאת החלטה שלו, לא שלנו".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ