האלבום החדש של הביץ' בויז לא משחזר את הקסם - מוזיקה - הארץ

האלבום החדש של הביץ' בויז לא משחזר את הקסם

שיר הנושא באלבום החדש של ה"ביץ' בויז" נהדר וכך גם שלושת השירים החותמים אותו. הבעיה היא עם כל השירים שביניהם

בן שלו
בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

התגובה הראשונית לשיר "That's Why God Made the Radio", הסינגל הראשון ושיר הנושא מתוך האלבום החדש של ה"ביץ' בויז", היתה התסריט הוורוד ביותר שלהקה ותיקה המתאחדת אחרי שנות דור יכולה לאחל לעצמה. מה זה? שאל את עצמו המאזין חובב ה"ביץ' בויז", חשבתי שאני מכיר את כל החומרים הישנים של הלהקה. איך זה שהשיר הנהדר הזה חמק ממני עד עכשיו?

הוא לא חמק. זה שיר חדש, שנוגע באיכויות שהפכו את ה"ביץ' בויז" ללהקה מופלאה, גם אם לא משחזר את כולן. תלכיד הקולות המושלם (בגיל 70!), ההובלה ההרמונית הנהדרת שאופיינית לכתיבה של בריאן וילסון, הכניסה של הפזמון לתוך אוקיינוס של מתיקות רוטטת. מה שנשמע בתחילה כמו ציטוט מעט מוגזם מתוך מנגינת הנושא של הסרט "קאובוי של חצות" נתפש לאחר מחשבה כמתאים לנושא השיר (הרדיו הישן כתחנת הממסר של הנפש), ואפילו החרוז המביך "It's Paradise When I / Lift Up My Antenna" נסלח בקלות מאותו טעם (וגם מפני שהוא מעלה את החשד הנעים, אך הבלתי סביר, שה"ביץ' בויז" גידלו בזקנתם קצת אירוניה בריאה).

אז הסינגל נהדר. האם יש שמץ של סיכוי שלא מדובר בפנינה יחידה? האם בגיל 70, אחרי כל כך הרבה שנים שבהן לא היו ביחד באולפן, ה"ביץ' בויז" מסוגלים ליצור אלבום שלם שמתקרב לסטנדרטים של העבר המפואר שלהם? בעניין הזה, מתברר, מומלץ לשמור על גישה ריאלית. ה"ביץ' בויז" עשו באלבום החדש כמעט את כל מה שלהקה ותיקה יכולה לעשות באלבום קאמבק. אבל יצירה שמתקרבת לגדולת העבר? רק אם ההגדרה שלכם ל"מתקרבת" היא רחבה מאוד.

יופיים הנדיר של שירי ה"ביץ' בויז" הישנים נבע, בין השאר, מהשילוב בין שלמות אסתטית (ווקאלית ומוסיקלית כאחת) ובין גרעין עמוק מאוד של פגיעות ועצב. הפגיעות הזאת קשורה לכך שה"ביץ' בויז", חרף היותם סמל אמריקאי מובהק, אף פעם לא השתייכו באמת לזמן ולמקום שלהם. בתחילת שנות ה-60 הם עזרו ליצור את המיתוס של קליפורניה כגן עדן של שמש ונעורים ("בריאן וילסון המציא את קליפורניה", כתב המבקר ניק קוהן), אבל וילסון עצמו היה הבחור השמנמן והחיוור שרק צפה בגולשים החסונים והשזופים. בגופו ובנפשו הוא היה ההיפך מהם, והמוסיקה שלו, שתירגמה הוויה שטחית לפופ עילאי, שידרה את זה.

מאוחר יותר, ב-1966, כשהוויית המכוניות והגלשנים הושלכה לפח הזבל של ההיסטוריה והוחלפה בהוויה המרדנית והפוליטית של תרבות הנגד, ה"ביץ' בויז" נשארו בצד, מחוץ לשעטה של הזמנים המשתנים. הם היו תמימים, שמרנים וא-פוליטיים מכדי לייצג את התקופה. איפה החלומות הילדותיים של "הביץ' בויז" על היום שבו יגיעו לגיל שאפשר להתחתן, ואיפה המיניות שלוחת הרסן של ג'ים מוריסון ומיק ג'אגר. אבל חרף הניתוק של בריאן וילסון מרוח הזמן (חוץ מאשר בכל הנוגע לסמי הזיה), מנועי היצירה שלו היו בשיאם (ראו את הסוגריים הקודמים) והפיקו את "Pet Sounds", שהיה אחד האלבומים הגדולים של שנות ה-60, בין השאר מפני שהיה חריג כל כך ביחס לתקופתו: מוסיקה שמימית של נערי מקהלה בתוך עולם חילוני ומופקר של רוקנרול.

"הביץ' בויז" החודש בלוס אנג'לס. ההרמוניות נשארו יפהפיותצילום: אי-פי

באופן פרדוקסלי, ה"ביץ' בויז" של 2012 תואמים את רוח הזמן והמקום יותר מה"ביץ' בויז" של הסיקסטיז. אחד הסנטימנטים שמאפיינים את התקופה הנוכחית הוא הגעגוע לפופ הישן והמושלם של שנות ה-60, ואחד העסקים הכי טובים של העידן הנוכחי הוא חזרתן לפעילות של הלהקות ששרו את השירים האלה. זה בדיוק מה שה"ביץ' בויז" עושים, והם עושים את זה בצורה מכובדת ומרשימה. אבל מי שיקווה לשמוע בשירים החדשים את אותה פגיעות רכה, עצובה-מתוקה, שהיתה אחד המרכיבים היסודיים שהגדירו את הלהקה בשיאה - ספק רב אם ימצא אותה באלבום החדש. אולי פה ושם, בפירורים קטנים.

ומה בנוגע למרכיב יסודי אחר של ה"ביץ' בויז", השלמות האסתטית? גם בהיבט הזה האלבום כולו לא מממש עד תום את ההבטחה שהיתה גלומה בשיר "That's Why God Made the Radio". זה ניכר גם בעיבודים, שיכלו להיות מסוגננים ומעודנים יותר, וגם בסעיף הווקאלי. העובדה שה"ביץ' בויז" הצליחו לשמר את ההרמוניות הקוליות היפהפיות שלהם אחרי שנים רבות כל כך מעוררת התפעלות, אבל כשההרמוניות מפנות את מקומן לקולות היחידים, משהו משתבש. קולו של וילסון נפגם מאוד עם השנים, בין השאר בעטיה של העווית העקמומית בפיו, ומייק לאב מתגלה כזמר חיוור בשירים שבהם הוא הסולן. היחיד ששר מצוין גם כשמשאירים אותו לבד הוא אל ג'רדין, אבל הוא מוביל רק שיר אחד באלבום.

בשיר "That's Why God Made the Radio". זה ניכר גם בעיבודים, שיכלו להיות מסוגננים ומעודנים יותר, וגם בסעיף הווקאלי. העובדה שה"ביץ' בויז" הצליחו לשמר את ההרמוניות הקוליות היפהפיות שלהם אחרי שנים רבות כל כך מעוררת התפעלות, אבל כשההרמוניות מפנות את מקומן לקולות היחידים, משהו משתבש. קולו של וילסון נפגם מאוד עם השנים, בין השאר בעטיה של העווית העקמומית בפיו, ומייק לאב מתגלה כזמר חיוור בשירים שבהם הוא הסולן. היחיד ששר מצוין גם כשמשאירים אותו לבד הוא אל ג'רדין, אבל הוא מוביל רק שיר אחד באלבום.

וכך, החלקים היפים באמת באלבום הזה הם השירים הספורים שעומדים בכל או ברוב התנאים הבאים: 1. מושרים בעיקר בהרמוניה. 2. נהנים מעיבוד שחורג במידה כלשהי מהסטנדרטי. 3. אינם כוללים יותר מדי חרוזים בסגנון sun ו-4 .fun. אינם כוללים יותר מדי התייחסויות לעובדה שזה אלבום קאמבק. 5. אוצרים בתוכם ממד כלשהו, טקסטואלי או מוסיקלי, של הרהור על ימי זוהר אבודים.

זה קורה בעיקר בתחילת האלבום (הרצועה הפותחת היא הרהור אינסטרומנטלי יפהפה כמפורט בסעיף 5, והשיר השני הוא הסינגל המצוין) ובשלושת השירים שחותמים אותו - "From There to Back Again", "Pacific Coast Highway" ו"Summer's Gone". במלים אחרות, אילו אפשר היה לקחת רק את הראש והזנב של "That's Why God Made the Radio", ולהשמיט את כל השירים (החביבים) שנמצאים ביניהם, היה מתקבל אלבום קצר נהדר. זאת הסיבה שאלוהים ברא את האי-פי.

"ביץ בויז" - "That's Why God Made the Radio". קפיטול

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ