"בנגה" של פטי סמית: חזיונות של הרס ותקווה - מוזיקה - הארץ

"בנגה" של פטי סמית: חזיונות של הרס ותקווה

אלבומה החדש של פטי סמית, מחזיר לאוהדיה יוצרת רלוונטית מתמיד, מלאת השראה ולרגעים קצרים אפילו רושפת אש

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
משה קוטנר

אלבומה החדש של פטי סמית, "בנגה", יצא לאחר שנים של שתיקה יצירתית. היצירה הבולטת שפירסמה סמית בשנים האחרונות לא היתה אלבום אלא ספר: ספר הזיכרונות "Just Kids", שתיעד את חברותה עם הצלם רוברט מייפלת'ורפ בסוף שנות ה-60. במקביל לפרסום הספר היא הופיעה בסרטו של ז'ן לוק גודאר - "סרט סוציאליזם" - ולראשונה גם בסדרת טלוויזיה, בפרק של "חוק וסדר". אלבום מקורי היא הקליטה רק לפני כעשור - אלבומה האחרון היה אסופת גרסאות כיסוי בשם "Twelve", שיצאה ב-2007 וכללה גרסאות לשירים של נירוונה, בוב דילן, ניל יאנג ואחרים.

סמית חרגה מאז ומתמיד מגבולות הרוקנרול, וכבר באלבומה הראשון, "Horses" (1975), הפגינה גם את איכויותיה כמשוררת. האלבום ההוא הקרין על הקריירה שלה לכל אורכה והיה לאחד מאלבומי הרוקנרול המשפיעים ביותר אי פעם: הוא השפיע על הולדת הפאנק-רוק וגרם, בין השאר, למייקל סטייפ להקים את "אר.אי.אם".

כמעט 40 שנה אחרי "Horses", הוקלט גם "בנגה" באותם אולפני הקלטה - "אלקטריק ליידי" בניו יורק, שהוקמו על ידי ג'ימי הנדריקס - עם שניים מאותם נגנים, לני קיי וג'יי די דוגרטי, המלווים אותה זה שנים. בתחילת דרכה איתגרה סמית את הדימוי הנשי - והמראה האנדרוגיני שהנציח מייפלת'ורפ על גבי עטיפת "Horses" הוגדר על ידי הסופרת הפמיניסטית קמיל פליה כ"אחת התמונות הנהדרות של אשה אי פעם". נראה שבסיבוב הזה היא מאתגרת את השמרנות ואת ההנחות המוקדמות שלנו על אודות הגיל: סמית בת ה-65 מצולמת על העטיפה של "בנגה" כשלראשה כובע גרב ומאחוריה כתובות גרפיטי, ונשמעת לא פחות רלוונטית, מלאת השראה ולרגעים קצרים אפילו רושפת אש מאי פעם.

"בנגה" מייצג נאמנה את פועלה המגוון של סמית מאז "Horses" - כמשוררת, אקטיביסטית ואנציקלופדיה מהלכת של אזכורים תרבותיים, אמנותיים והיסטוריים. זה מתחיל כבר בשמו - הלקוח מדמות כלב ב"האמן ומרגריטה" של מיכאל בולגקוב - ונמשך באזכורים צפופים של מוסיקאים וסלבריטאים מתים. אחד מהם הוא הג'זיסט החופשי הקוסמי סאן רה, החולק אתה קרדיט בשיר "טרקובסקי", כשלעצמו מחווה ליוצר הסרטים הרוסי המנוח. אבל "בנגה" הוא הרבה יותר מרשימת קריאה, והשירים בו מתפרשים על הקשת שבין סיפורי הרפתקאות ומסע לחזיונות של הרס ותקווה. סמית שרה בקול צלול, מדקלמת ועוברת משירי פופ ופולק למסע ניסיוני של עשר דקות באווירת ג'אם דתי ("חלומו של קונסטנטין").

האלבום נפתח בשיר "אמריגו": סמית, אחת המוסיקאיות הבולטות במחאה החברתית של תנועת אוקיופיי, מתייחסת בו למסורת הקולוניאליסטית של ארצה ומספקת גירסה חלופית דמיונית לגילוי אמריקה על ידי האירופאים. שיר נוסף, "פוג'י-סאן", עוסק בפגעי רעידת האדמה ביפאן בשנה שעברה ובחששות מאסון גרעיני. סמית כתבה אותו ביחד עם הגיטריסט קיי, כתפילה להר פוג'י, שיפיץ אהבה בקרב תושבי יפאן.

פטי סמית בהופעה. מאתגרת את ההנחות בנושא הגיל צילום: אי-פי

שיר אחר באלבום החדש הוא "This Is the Girl" - בלדה שסגנונה מושפע מלהקות הבנות של שנות ה-60 ואשר סמית כתבה כמחווה לאיימי ויינהאוס, שאותה לא פגשה מעולם. סמית שרה בו על נערה שהשתוקקה להשמיע את קולה - ומוסיפה משאלה: הלוואי שלא היתה נדרשת לכתוב את השיר הזה. לשחקנית הצרפתייה המנוחה מריה שניידר מוקדש השיר "מריה", ולהבדיל - לג'וני דפ, ידידה הקרוב והחי של סמית, היא מקדישה ליום הולדתו את השיר "Nine", בעל גוון הקאנטרי השורשי.

רבים מהקטעים באלבום החדש מאופיינים בהפקה שמרנית ואינם מייצגים את אישיותה של סמית. באנרגיות פאנקיסטיות נוגעת לבסוף היוצרת ב"חלומו של קונסטנטין", שבו היא בבחינת נביאת זעם המשתמשת בדימויים דתיים וקוראת "Oh Lord Let Me Die on the Back of Adventure" על רקע גיטרות רוק כבד. רגע אחרי כן היא כבר לא אמא פאנק אלא אמא אדמה, בגירסת הכיסוי שלה לשיר "After the Gold Rush" של ניל יאנג, שאתו תצא לסיבוב הופעות משותף השנה.

סמית מעדכנת מעט את מלות השיר. "תראו את אמא טבע במנוסה, במאה ה-21", היא שרה בליווי מקהלה מתקתקה של ילדים - ויוצאת בלי פגע מהעבירה החמורה הזאת על החוק הלא רשמי של הרוקנרול. אחרי הכל, סמית היא כבר מזמן לא רק מוסיקאית, אלא סוג של גיבורת על.

פטי סמית - "Banga". אן-אם-סי

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ