בין קני הבמבוק

המלחין טושיו הוסוקאווה חוזר אל התרבות היפאנית, ומנצל היטב את הצליל של עוגב הנשיפה שו

נעם בן זאב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נעם בן זאב

ת פניה של הנגנית לא רואים, רק את קווצות שערה השחור משני צדי ראשה ואת אצבעותיה הארוכות. פניה מוסתרים על ידי כלי כלשהו שמוחזק בשתי ידיה, ונראה כמו מגדל של צינורות, אנכי, גבוה, מתנוסס מעל ראשה, ובמבט קרוב יותר מתגלה אכן כמבנה שמאגד יחדיו צינורות במבוק באורכים שונים. אצבעותיה מרקדות על נקבי הצינורות, אוטמות ומגלות אותם, במחול מהפנט; ואת כל-כולה אופף צליל היולי, שמיימי. צליל שמזכיר באופן רחוק ומעורפל אקורדיאון; צליל שמורכב מאקורדים מרובי צלילים, המתחלפים באטיות. רק אם מסתכלים מהצד, אל פני הנגנית בפרופיל, מתגלה הסוד: היא נושפת אל תוך פייה רחבה, והצליל נובע מנשיפתה זאת, צלילו של "עוגב הפה" היפאני, הכלי המסורתי העתיק שו (Sho).

המלחין היפאני טושיו הוסוקאווה, יליד הירושימה (1955), פונה באלבום שלו "נופים" אל תרבותו שלו, ומשתמש לשם כך בכלי העתיק שו, שבו הוא גם התמחה. הוסוקאווה למד באקדמיה בברלין והעמיק במוסיקה החדשנית האירופית, הוא יודע הכל על האוונגרד וזאת אפשר גם לשמוע ביצירותיו, ובכל זאת כאן מרחיק - או נסוג - בחזרה ליפאן.

מיומי מיאטה מנגנת בשו

מפליא איך מאז מחקרו החלוצי ויצירתו של בלה ברטוק, המלחין ההונגרי שמצא במוסיקת העם כר חדש של גוונים, מקצבים ומאגרי צליל, ויחסים טונאליים, שבים מלחינים מודרניים אל המוסיקה של מורשתם כדי לקבל דווקא ממנה את ההשראה לחדשנות. כך קרה גם בשחר הציונות, עת מלחינים אירופיים קלאסים-רומנטיים יהודים שבאו לישראל מאימי אירופה עיצבו כאן סגנון קונצרטי-אמנותי ישראלי חדש המתבסס על מורשת יהודית-חסידית-מזרחית-ים תיכונית-פלסטינית; וגם בפריחה המוסיקלית הקלאסית במזרח הרחוק עם מלחיני דרום קוריאה (אונסוק צ'ין) וסין (איסאנג יון); או מדינות הקווקז ושכנותיהן כמו אזרבייג'אן (פרנגיז עלי-זאדה).

ובאמת, לעוגב הנשיפה שו יש את כל המרכיבים להעניק השראה לחדשנות. הוא בנוי מ-15 או 17 קני במבוק, לכל אחד האקורד שלו; והאקורדים המסורתיים של כלי זה כולם דיסוננטיים. אילולא צלילם המעודן, המתוק, שממתן את צרימתם, אפשר היה לחשוב שמלחין בן זמננו נועז במיוחד כתב אותם. טושיו הוסוקאווה, תחילה ביצירה הראשונה באלבום - "נופים מס' 5" - מנצל היטב את המצלול הזה. היצירה היא כעין השתקפות של השמים (השו) במים (תזמורת כלי הקשת). נגינתם לסירוגין, בצלילים ארוכים, בגלים שעוצמתם מתגברת מעט, ואחר כך שוב נחלשת, היא חיקוי הדדי. התחושה היא אכן כשל נוף רחב ידיים, דמיוני, תכול רגוע, שרק חשרת עבים קלה מעכירה אותו פה ושם.

קני במבוק הם כלי נשיפה; כינורות, ויולות, צ'לי וקונטרבסים הם כלי קשת - וההבדל בין צבעי הצליל שלהם רב; אבל גם יש בו מהמשותף: בשני עולמות הצליל האלה אפשר להזרים אנרגיה לצליל תוך כדי נגינתו, ולשנות כך את עוצמתו וגווניו, מה שאי אפשר לעשות למשל בכלי פריטה, בפסנתר, או ברוב כלי הנקישה. תזמורת כלי הקשת של הוסוקאווה נשמעת איפוא כמו עוגב ענק, ואילו עוגב הנשיפה הקטן כמו תזמורת כלי קשת - ולעתים, בגלל איכות הנשיפה המיוחדת, כמו מקהלה אנושית.

ביצירה המסיימת של האלבום, "עננים ואור", מוסיף הוסוקאווה גם כלי נשיפה והקשה ומרחיב את האנסמבל הכלי לסימפוני. התזמורת מתחילה להתעורר, נוצר ציור בצלילים של סערה, וההשתקפות הרגועה מהיצירה הראשונה מתחלפת בתהפוכות של סאונד ורגש, ובמטמורפוזה צלילית שמזכירה את ההשתנות הלא נגמרת והאקראית של צורת העננים.

עוד שתי יצירות באלבום הזה: "סאקורה" - פריחת הדובדבן - אולי המלה היפאנית הכי ידועה במערב, ושיר שהטיפול בו נהפך כבר לקיטש השואב את כל הסממנים האקזוטיים של מוסיקת העם בלי לרדת לחקרה באמת. לא כאן: "סאקורה" לשו סולו, מציג את צבעיו הרבים של הכלי בנאמנות; ועוד התבססות על מורשת יפאנית בלי להתרפק עליה: היצירה "מחול טקסי", שמבוססת באופן מופשט על מוסיקת ה"גאגאקו" העתיקה, ומנסה לדברי המלחין לשקף הן את מעופם הקל של המחוללים מעלה מעלה, והן את כוח המשיכה הבלתי מתפשר שמנסה להוריד אותם לקרקע.

"נופים", אם כך, למרות המודרניות שלו, הוא ביטוי של געגוע - לתרבות שאיננה עוד, לצלילים שכבר חלפו מהעולם, וכמו תמיד - לדבר מה שכפי הנראה היה רק בדמיון, משמע נוסטלגיה צרופה. במובן זה הוא מתאים להוצאת ECM, שמתמחה בסוג זה של רעיון מוסיקלי רוחני לכאורה, שכולו אסתטיקה נקייה והוא יכול לדבר ללבם של חדשנים ורומנטיקנים כאחד. *

טושיו הוסוקאווה - "נופים"; התזמורת הקאמרית של מינכן בניצוח אלכסנדר ליבריך. סולנית: מאיומי מיאטה, בכלי היפאני המסורתי שו, 2011 ,ECM

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ