שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בא ברגליים יחפות: על האלבום של דודו טסה

בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

אחד הרגעים היפים ביותר באלבומו החדש של דודו טסה - ויש באלבום הזה הרבה רגעים יפים - מתרחש בתחילת השיר השביעי, "נגן לי". אחרי הקדמה נהדרת של אורגן דמוי עוגב, טום-וייטסי במקצת, טסה פוצח בסלסול מזרחי עז, אבל לא מהסוג המקובל במקומותינו: סלסול כהה, כבד, מחוספס וחודר, על גבול הקינה. הסלסול הזה לא רוכב על מקצב כלשהו, אפילו לא מקצב אטי, אלא כמו נוצר יש מאין ומרחף בחלל, מנותק ועגום ועם זאת חופשי ומרהיב.

ועכשיו שימו לב לטקסט. בבית השני של השיר, כשהסלסול הזה חוזר, טסה שר: "תבוא כמו שאתה, אפילו יחף / הקיץ ייגמר בגשם סוחף". טסה כתב את הטקסט עם עמיר לב, ויש להניח שכששני הזמרים זרקו את המשפט "תבוא כמו שאתה" הם חשבו על קורט קוביין ועל שירו "Come as You Are". מאחר שהפזמון נפתח במלים "תן לי, נגן לי, תשיר", אפשר שהשיר כולו פונה בצורה כלשהי אל קוביין. אבל זה לא חשוב. עצם קיומה של זיקה מפתיעה בין אחד הסלסולים היפים והעצובים שנשמעו כאן בזמן האחרון לבין דמותו של הזמר הגדול, האהוב והמת, מחולל רגע מרגש מאוד. העובדה שזהו גם מפגש בין קצה מזרח לסוף מערב היא בגדר בונוס שמעמיק את ההנאה.

דודו טסהצילום: ינאי יחיאל

בלי קשר לקוביין, נדמה שהמשפט הזה, "בוא כמו שאתה", לוכד את הרגע הנוכחי בדרכו האמנותית של טסה. בוא כמו שאתה. תבין מה אתה יודע לעשות ומה אתה לא יודע. תכיר בכך שאתה פגום וחסר כמו כולם, אבל אל תיתן להכרה הזאת למנוע ממך לפעול בעולם. אלבומיו הקודמים של טסה סבלו לעתים מהתבוססות יתר בתוך התלבטויות נצחיות. טסה של האלבום החדש ממשיך להיות אמן מתלבט, ולפעמים אפילו מתייסר, אבל חרף ההתלבטויות והייסורים, הוא מדבר ברור, ישר, אמיתי ויפה. הוא בא כמו שהוא, עם דגש על הפועל "בא" ועל התנועה קדימה שהוא אוצר בתוכו.

חיבוטי הנפש של טסה, או ליתר דיוק הנטייה שלהם לסרבל את המוסיקה שלו, עוררו אצלי לרוב יחס חצוי כלפיו. עד שיצא בשנה שעברה האלבום "דודו טסה והכווייתים", שבו טסה לקח את המוסיקה של סבו ואחי סבו, האחים אל כווייתי, וביצע אותה עם רגל אחת בעיראק של שנות ה-30 ורגל שנייה בישראל של 2011. זה היה אלבום נהדר, ואחרי שהוא יצא וקצר את מלוא השבחים שהיה ראוי להם, התעוררה השאלה המעניינת אם טסה ישכיל לרתום חלק מהאיכויות של המוסיקה של הכווייתים לשירות היצירה המקורית שלו. האלבום החדש, שנקרא "סחרחורת", מבהיר שהוא השכיל.

זאת לא גבריות

כאמור, הוא עושה את הדברים בצורה יותר ישירה ובהירה מבעבר, בלי לדרוך לעצמו על השרוכים, והוא מצליח (ביחד עם שותפו ניר מימון) ליצר מסגרת מוסיקלית יציבה ודינמית, שמעניקה להתחבטויות הטקסטואליות נקודת משען איתנה. יש רגעים לא מעטים שבהם המוסיקה תופסת כיוון יותר נזיל ומהורהר, אבל גם בהם מורגשת כוונה אמנותית ברורה של טסה ומימון ויכולת ניווט מרשימה שלהם בתוך עולם ההשפעות העצום שבו הם מסתובבים, עולם שמשתרע בין "צלילי העוד" ל"רדיוהד" (שתי אסוציאציות שמעורר השיר הראשון באלבום) או בין שלום חנוך ל"MGMT" (שתי אסוציאציות שמעורר השיר השני).

על פי אורכו, 33 דקות, זה אלבום די קטן וצנוע, כפי שמתבקש שיקרה שנה בלבד אחרי פרויקט גדול ותובעני כמו "דודו טסה והכווייתים". ובכל זאת, התחושה ש"סחרחורת" מעביר היא של אלבום שמחזיק הרבה, וגם של אלבום שמתפתח ומשתנה תוך כדי תנועה. הוא נפתח עם שלושה שירי יחסים, שנימתם קודרת משהו אבל הלחנים שלהם פופיים וסוחפים למדי והטקסטים שלהם בהירים וחפים מהתבוססות בסבל ("אם תלמדי אותי לרקוד / אני מבטיח לך שאוהב אותך / אם לא לעד אז עד שאתפכח", מתוך "עם חלומות כאלה", שנכתב ביחד עם המשורר אלי אליהו).

בשיר הרביעי, "ביום שבגין מת", האלבום מתחיל להיכנס לאזור יותר מהורהר, פחות פופי, ואחרי הפוגה קצרה ב"כמעט" (שכולל את המשפט הבלתי נשכח "זאת לא גבריות, זאת סתם גסות רוח"), טסה נכנס ללא חת לתוך אזור דמדומים סמיך ומעורפל, שבתוכו הוא שר את "סחרחורת" של אלכסנדר פן (בלחן ועיבוד שנשמעים כמו הומאז' ל"רחוב העצב החד-סטרי" של יובל בנאי, גם הוא למלותיו של פן) ואת "נגן לי". מעניין להיות באזור הדמדומים הזה, אבל רצוי גם לצאת ממנו, וזה מה שטסה עושה למרבה השמחה עם הרוק המזרחי הסוחף של השיר הבא, "צריך", שמביא את האלבום כמעט אל סופו.

שתי הסתייגויות קלות מהאלבום המצוין הזה. האחת היא שלא בכל השירים טסה מצליח לממש את מלוא הפוטנציאל שלו כזמר (והוא יכול להיות זמר מעולה כשהלחן מאפשר לו). ההסתייגות השנייה היא שחרף הירידה הניכרת במפלס הרחמים העצמיים, נותרו בכל זאת כמה כיסים כאלה, וכשהאלבום נקלע אליהם טסה נשמע כמו כלבלב מדובלל שעומד באוזניים שמוטות מתחת למרזב מטפטף. זה צורם, בין השאר מפני שהוא כבר מזמן לא הכלבלב הזה. הוא הולך ונהפך, כפי שהאלבום החדש מבהיר, לאחד הכלבים היותר גזעיים במכלאה של הרוק הישראלי. *

דודו טסה - "סחרחורת". הוצאה עצמית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ