האדם שבסקסופון

ההופעה של עמית פרידמן גילתה סקסופוניסט שטרם זיקק לו קול ברור ומובחן, אבל הג'ז שלו מוצא מסילות ללבם של אנשים

בן שלו
בן שלו
בן שלו
בן שלו

"הבוקר התקשרו מ'ג'ז באוזן' (חנות התקליטים התל אביבית, ב"ש) והודיעו שכל העותקים של האלבום החדש שהיו בחנות נמכרו", אמר הסקסופוניסט עמית פרידמן בתחילת ההופעה. "טוב, בטח היו שם עשרה עותקים", העיר (ללא כוונת זדון) אחד מיושבי השולחן שלי, ועוד לפני שהספיק לסיים את דבריו אמר פרידמן: "היו שם בסך הכל עשרה עותקים, אבל גם זה משהו. זאת התחלה טובה".

עשרה עותקים הם התחלה טובה, ומועדון זאפה מלא עד אפס מקום (לא דבר של מה בכך בהופעה של מוסיקאי ג'ז ישראלי, ועוד ביום של רבע גמר יורו) זאת התחלה טובה עוד יותר, ומגיע לפרידמן שהדיסק החדש שלו יזכה בקבלת פנים כזאת. לא רק משום שזה דיסק יפה, ולא רק משום שפרידמן הוא סקסופוניסט מצוין, ולא רק משום שהוא נוטה על פי טבעו לראות את החצי המלא של הכוס (האלבום החדש, שנקרא "Sunrise", כולל מלבד שיר הנושא גם קטעים כמו "אור" ו"אופטימיות"), ולא רק משום שניגן הרבה שנים בהרכבים של אחרים וחיכה בסבלנות עד שיהיה לו מה לומר כלידר, אלא גם משום שהמוסיקה שלו נובעת לעתים קרובות מאינטראקציה בין-אישית, חברית, ומוסיקה כזאת ראוי שתמצא מסילות אל לבם של אנשים.

דוגמה טובה לאיכות הזאת ניתנה לקראת אמצע ההופעה, בקטע "סיפורי הופמן". הקטע הזה נולד מתוך השהייה רבת השנים של פרידמן במחיצתו של הגיטריסט עמוס הופמן, אדם שתמיד יש לו סיפור לספר, ונוגן בהופעה עם ההרכב שליווה בה את פרידמן (למעט הופמן, שדווקא ברגע הזה ירד לנוח) ועם אורח רם דרג, החצוצרן הנפלא אבישי כהן, שאליו פרידמן כיוון את הזרקור העיקרי. כפי שראוי לעשות בקטע שעוסק באמנות הסיפור, קטעי הסולו של כהן ופרידמן הדגישו את היותם נרטיבים על אודות נרטיבים, בין השאר באמצעות טון וקצב דיבוריים, והקטע כולו היה מפגש נהדר בין הגורם המוסיקלי לגורם האנושי. האדם שבסקסופון ינצח.

אם בחצי השעה שקדמה לעלייתו של כהן ההופעה היתה מוצלחת אך לא לגמרי סוחפת, הצטרפותו של החצוצרן סגרה את כל הפינות וחצי השעה השנייה היתה תענוג צרוף: ג'ז ישראלי במיטבו. בחצי השעה האחרונה התארחו גם רביד כחלני ותמר אייזנמן, ואף ששניהם זמרים מצוינים, נדמה היה שנוכחותם מעמיסה קצת יותר מדי על כתפיה של ההופעה. גם זה פועל יוצא של המזג היצירתי של פרידמן. הוא אמן צנוע מאוד, אבל מקסימליסט: אין לו שום בעיה לנוע בין ג'ז במסורת של ההארד-בופ, ג'ז בצבעים ישראליים, בלדות סנטימנטליות, מקצבים לטיניים, נגיעות של מוסיקה מזרח תיכונית, ובהופעה שלשום גם פאנק מגרבי-אפריקאי וסול אמוציונלי.

יש הרבה יופי במגוון הזה, והוא עשוי לדבר אל קהל רחב יחסית (במושגים של ג'ז, כמובן), אבל הוא מקשה על האמן לזקק קול יצירתי ברור ומאופיין. בעיה נוספת שמקשה על פרידמן לנסח קול כזה היא מה שנשמע כמו השפעת יתר של אבישי כהן (הבסיסט, לא החצוצרן שהתארח בהופעה). כמה מהקטעים של פרידמן מושתתים על מקצב ותנועה הרמונית המזוהים מאוד עם כהן ונשמעים לא מקוריים כשהם מנוגנים על ידי מוסיקאי אחר.

אי אפשר לסיים את הביקורת בלי הסיפור שפרידמן סיפר לפני הקטע "הארכיאולוג". לפני כמה שנים הוא הופיע עם המתופף הצעיר אמיר ברסלר בהונגריה, ובאחד הימים החופשיים שלהם הם סיירו בארמון שהיו בו חפירות ארכיאולוגיות. באתר הזה נחתה על ברסלר תובנה עמוקה. "ג'ז זה כמו ארכיאולוגיה", הוא אמר לפרידמן, "אתה חופר וחופר וחופר, מוצא דברים מדהימים, וזה לא מעניין אף אחד" (אם כי למראה המועדון המלא ולנוכח התמיכה והחום שפרידמן קיבל מהקהל, כדאי לסייג: חוץ מאשר את אלה שזה מעניין אותם).

שישיית עמית פרידמן. זאפה תל אביב, 24.6

עמית פרידמן בזאפה. צנוע אבל מקסימליסט צילום: מוטי מילרוד

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ