שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"גאנז אנד רוזס" בת"א: ערב של שושנים נבולות

אחרי שעה וחצי של הופעה איומה ממש, "גאנז אנד רוזס" התעוררו וסיפקו נוסטלגיה קיצית נעימה לימי אם-טי-וי האבודים של תחילת שנות התשעים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

"תבוא עם ראש פתוח"

"אני בא עם תיאבון לחורבן, ומקסימום אני אשתמש באשליה שלי"

(מתוך התכתבות סמסים לפני ההופעה של "גאנז אנד רוזס")

ביציאה מההופעה של "גאנז" בחורה אחת אמרה לחבר שלה: "אני אגיד לך בדיוק מתי זה השתפר ­ כשהלכת להביא בירה". הרשו לי להמר שהבחור הלך להביא בירה בין עשר ורבע לעשר ועשרים, מפני שעד השעה הזאת ההופעה של "גאנז" היתה גרועה מאוד, איומה ממש, ובסביבות השעה הזאת היא התחילה להשתפר ונחלצה ברגע האחרון מנפילה אל תהומות הפיאסקו. נתחיל בקטסטרופה, ואחר כך נעבור לחילוץ.

בשעה הראשונה של ההופעה אקסל רוז נראה כמו זומבי מסרט אימה סוג ג'. הוא הסתתר מאחורי משקפי שמש, נע בשילוב של כבדות והיסטריה, שר גרוע ונראה עייף ומנותק. נגני הליווי שלו, ובעיקר שלושת הגיטריסטים, השקיעו כל כך הרבה מאמץ בלהיראות כמו רוקרים, שלא נשאר להם כוח לנגן כמו רוקרים. איפה סלאש כשצריך אותו.

השירים ש"גאנז" ניגנה נשמעו כבויים, אפילו ביחס ללהקה שימי הזוהר שלה הרחק מאחוריה, וכל רבע שעה רוז ירד לנוח כדי לאוורר את הגרון הגמור שלו והשאיר את אחד הנגנים לחנטרש איזה קטע סולו משמים. כל העסק נשמע חלול, עצוב ומיותר. נקודת האור היחידה היתה הקהל, שהריע לאקסל והדוגמנים שלו כאילו זאת היתה הופעה טובה. אולי חובבי הלהקה באמת השתמשו באשליה שלהם כדי לייצר לעצמם חוויה פחות מאכזבת.

אבל אז, אחרי שעה וחצי של הופעה, כשהבחור הלך להביא בירה מהמזנון, קרה להופעה משהו טוב. קודם כל, הזומבי התעורר. הוא התחיל לזוז ולהיראות כמו בן אדם. קשה לומר שהשירה שלו נעשתה צלולה ויציבה יותר, אבל מבעד לקול הגמור אפשר היה להבחין שהוא לפחות מתאמץ לשיר כמו שצריך. גם הלהקה השתפרה: התברר שהדוגמנים יודעים לנגן כשהם רוצים. שום דבר מקורי או מעניין, חס וחלילה, אבל חייבים להודות ­ הגיטרות נשמעו לא רע.

וכשהגיטרות נשמעות לא רע בחמשת האקורדים המלכותיים שפותחים את "פרדייז סיטי", או בסולו הנפוח-אך-יפה של "t you cry'Don", או באפילוג הנפוח-אך-נפלא של "rain November", או באינטרו המרהיב של "Sweet child of mine" ­ מבשילים התנאים להיווצרותה של נוסטלגיה קיצית נעימה לימי אם-טי-וי האבודים של תחילת שנות התשעים. סצינת סיום די טובה להופעה שהתחילה כל כך, אבל כל כך, גרוע (אגב, ההופעה נמשכה לא פחות משעתיים וארבעים דקות. זה לא מובן מאליו, ו"גאנז" ראויים להערכה על ההשקעה והמאמץ).

הערה לסיום על הסידור של מתחם ההופעה. הפארק חולק לשני אזורים ­ המתחם של הפרולטריון, שהסתיים כמה עשרות מטרים מהבמה, ומתחם המיוחסים, ה"גולדן רינג", בקרבת הבמה. זאת חלוקה נפסדת ומקוממת, וכשמתחם הגולדן רינג ריק למחצה, כמו שקרה בהופעה הזאת, היא גם מגוחכת. נכון שהמפיק רוצה להרוויח, אבל הופעת רוק שייכת לקהל לא פחות משהיא שייכת למפיק, וכשהקהל הכי מסור נאלץ לעמוד הרחק מהבמה מפני שהוא לא יכול לשלם מאות רבות של שקלים בעבור כרטיס לקדמת הבמה ­ זה כבר לא רוקנרול.

הסולן של להקת החימום, "Ugly kid joe", הבין את זה, ירד מהבמה, רץ אל הפרולטריון ונתן לו את הכבוד המגיע לו. אקסל רוז, לעומת זאת, לא הראה סימנים של מודעות חברתית. הגיע הזמן להפסיק עם הנוהג המגונה הזה, בעיקר בהופעות עמידה בפארק. מוות לגולדן רינג!

"גאנז אנד רוזס". פארק הירקון בתל אביב, 3.7

אקסל רוז בהופעה בתל אביב, אמשצילום: דניאל צ'צ'יק

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ