שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כריס בראון לא מצליח לשנות את התדמית האלימה

משה קוטנר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
משה קוטנר

אין סיבה לנסות להתעלם ממה שיודעים על כריס בראון כשמקשיבים לשיריו. אחרי הכל הוא בעצמו כולל באלבומו החדש שיר ששמו "אל תשפטי אותי" ובו הוא שר על השמועות והתמונות באינטרנט. "בבקשה אל תשפטי אותי, ואני לא אשפוט אותך... קחי אותי כמו שאני, לא מי שהייתי, אני מבטיח שאהיה מישהו את יכולה לבטוח בו", הוא שר בפזמון השיר, שמושר לאהובה, אך עשוי להיות מובן בקלות כמסר לקהל הרחב.

בראון היה רק זמר אר-אנ'-בי מבטיח ובן זוגה של ריהאנה עד לפני שלוש שנים. ואז הופיעו התמונות של ריהאנה החבולה אחרי מריבה ביניהם. אף שהתנצל כבר באותה שנה על מעשיו והבטיח להתמודד עם האלימות שפרצה ממנו וריהאנה כבר שיתפה אתו פעולה כשכללה אותו בגרסת רמיקס שלה, עדיין קשה להתעלם מכך, ולפשר בין הרצון ליצור דה-לגיטימציה למעשים מהסוג שבראון נאשם בהם לבין מידת החמלה שראוי לה כל מי שטעה. על סקס-אפיל, שפעם היה בכמויות, אין בכלל מה לדבר. "Fortune", האלבום החדש והחמישי של בראון מקל מראש על קונפליקט מסוג כזה, מאחר שהוא פושר ונטול ייחוד.

אלבומו הקודם של בראון, "F.A.M.E", הוכיח שהקהל הרחב שכח וסלח. האלבום היה בראש טבלאות המכירות של ארצות הברית ובריטניה ונכלל בו הקטע "Look at Me Now" בהשתתפות ליל ויין ובאסטה ריימס ובהפקת דיפלו ואפרוג'ק, להיט ענק שהיה אחד מקטעי ההיפ-הופ הכי מדבקים של 2011. המאמץ העצום שהושקע בסיבוב הקודם של בראון, בניסיון להחזיר אותו למסלול שממנו סטה, אינו מורגש עוד בסיבוב הנוכחי. מה שכן אפשר למצוא ב"פורצ'ן" הוא בעיקר את הצפוי ביותר מזמר מסוגו של כריס בראון ב-2012 - קטעי אר-אנ'-בי פופיים וחלקלקים לצד קטעי דאנס מהסוג ששום זמר של מוסיקה אורבנית לא מוותר עליהם כרגע. אחד מהם הוא "Don't Wake Me Up" שרשימת הקרדיטים ליצירתו ארוכה במיוחד וכוללת את מפיקי הדאנס בני בנאסי וויליאם אורביט שהקליט את השיר עם מדונה לאלבומה האחרון, אבל היא החליטה לגנוז אותו. זה קטע שמקצין את נטיית הז'אנר להשטחת אישיות המבצעים, בעזרת קלידים אלקטרוניים ברוח מוסיקת האוס וטראנס משנות התשעים, ואפקט השירה אוטו-טיון. לרגעים בשיר אפשר לטעות ולחשוב שהמבצעת היא בעצם ניקי מינאז', או אחד מאמני ההיפ-הופ האחרים שתרמו את קולם לקטעי הז'אנר של המפיק דייוויד גואטה. בדומה לאותם סרטים שאיכותם הבינונית גזרה עליהם את חותמת היישר לווידיאו, הבינוניות של הקטע יכולה לזכות אותו במקבילה המוסיקלית - ישר לחתונות. קטע דאנס אחר, "Trumpet Lights", מצליח יותר בטריטורייה הפונה לרחבות הריקודים, הודות להפקה המצליחה לחמוק מעט מהשבלוניות, עם מקצב אלקטרוני קאריבי מינימליסטי וסמפול של כלי נשיפה, חתונות למתקדמים.

בראון. שיפוט מהירצילום: אי–פי

בראון שר "בחורות אוהבות את הבייס ליין שלי, מתפשטות לצלילי הבייס ליין שלי" בשיר "בייסליין", המושפע מסגנון הדאבסטפ, שנהפך בשנתיים האחרונות לפריט חובה בכל אלבום פופ מסחרי. הראפרים ויז קאליפה וביג שון מתארחים באחד הקטעים היותר מוצלחים, הנאמן לסגנון היפ-הופ מועדוני וקולח. השניים מזריקים לשיר כמויות אנרגיה מחוספסת וגסויות ומבטיחים בין הצהרות על חיים ראוותנים, באופן לא לגמרי משכנע, ש"אני לא מדבר שיט רק כי אני היי".

ככלל, האווירה המעושנת היא זו המיטיבה ביותר עם בראון באלבום הזה - מקצב ההיפ-הופ של הקטע "מיראז'" מאזן את מתיקות האר-אנ'-בי שהביא בראון מהבית, וגם כאן עוזר לו הראפר נאס, שגילה כי המלה "סושי" מתחרזת עם "פוסי". גם כשבראון בכוחות עצמו, הטקסטים מתמקדים בכישורי הפתיינות שלו ובפנטסיות מיניות, לעתים מופרכות. למשל בשיר "2012" שהוא מעין פנטסיית יום דין אפוקליפטית המגיעה לפתרונה בין הסדינים. בשיר אחר, "סטריפ", הוא צופה בבת זוגו מתערטלת.

יש משהו מטריד במסע המוסיקלי נוטף האנרגיות המיניות הדביקות ונטול הטקט של בראון. האישיות מלאת הרהב, הסליז והרקורד האישי שלו יוצרים ערבוביה בעלת טעם מוזר ועקום, אלבום שיוצריו ייעדו לרחבות הריקודים, אבל בעיקר מעורר חשק להוריד צ'ייסר של מי פה. *

כריס בראון - "Fortune" (אר-סי-אי רקורדס)

עטיפת האלבום

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ