שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

צליל לא מכוון: מה גורם למלחינים לפספס?

למה הלחן של מישה סגל ל"ראיתי ציפור רבת יופי" מפספס את השיר? המחבר עודד אסף אומר בראיון כי מנגינה עלולה להפוך מלכודת דבש למלים

חגי חיטרון
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חגי חיטרון

עודד אסף, מלחין, מחנך וחוקר, כתב ספר קל לקריאה ומחכים. הנושא הוא הלחנת שירי משוררים: איך היא נעשתה במאה ה 19, איך היא נעשית היום, איך ראוי לה להיעשות. הדיונים יורדים לפעמים לפרטים, אך אינם ממוענים רק לבעלי ידע מקצועי בפואטיקה ובמוסיקה. שירים מולחנים של משוררים ישראלים מוצבים במרכז עניינו של הספר, אלתרמן בראשם, ולעומתם מוקדש פרק שלם ל"שר היער" של גתה. כל זאת בתוך יריעה רחבה: מג'ון דאולנד, דרך שוברט, ועד נעמי שמר, ברסאנס, באאז, תיאודוראקיס ומתי כספי, וגם קצת בולז, אייזלר, מורטון פלדמן, בריו וארבו פארת.

הקוראים מתבקשים לחשוב מתי שיר יוצא נשכר מההלחנה, ומתי לעומת זאת¬ מנגינה מוצלחת כשלעצמה משמשת מלכודת דבש; מתיקותה של מנגינה יפה עלולה לטשטש את העובדה שהיא פוגעת בטקסט, מתעלמת מתכניו, עד כדי סירוסו. אבל אולי מוסיקה¬ מעצם עוצמתה, יכולתה לעורר ריגוש, המופשטות של מסריה¬ תמיד חשובה יותר? "שמע קול הצליל כצו מתוק" כתב יעקב פיכמן ב"אורחה במדבר" ("ימין ושמאל רק חול וחול") ומבלי דעת ניסח, כביכול, סיסמה אפשרית של גישה כזאת.

עודד אסף אומר כי המטרה שהציב לעצמו בכתיבת הספר ("המוסיקה לפני הכל, על שירת משוררים והלחנתה", הוצאת עם עובד בסיוע "סל תרבות ארצי", עורך: דורי מנור) היא גיבוש אמות מידה להערכה. "מערכת קריטריונים, גמישה אמנם, שתאפשר לבדוק באיזו מידת הצלחה לחן מתמודד עם טקסט. נקודת המוצא היא שדרושים בכלל קריטריונים כאלה".

נחיצותם אינה מובנת מאליה?

עודד אסףצילום: דניאל בר און

"לצערי לא. כיום האופנה היא שאין בכך צורך. בניסיון שלי לגבש קריטריונים מובנית התפישה, שאולי היתה ברורה פעם, שמידת ההתקבלות של השיר המולחן בציבור אינה חופפת את איכותו".

תוכל להצביע על עיקרון בקריטריונים שאתה מציע?

"ההנחה היא שכאשר מלחין מתמודד עם טקסט של משורר כלומר עם מלים שבהיוולדן לא נועדו להיות מולחנות, בניגוד לתמליל או פזמון או ליברטו של אופרה צריכה להיות התקרבות בין המורכבות של הטקסט לבדו ובין מורכבויות שאפשר לגלות במוסיקה שמוצמדת לו גם אם אין הן ניכרות מיד.

"יש קו אדום. מתחתיו נמצאים מקרים שבהם השיר והלחנתו לא מצאו שום מכנה משותף, ואז גם אם המנגינה נחמדה מאוד בשבילי זה כישלון".

אין מקרים שבהם דווקא מנגינה פשוטה מאוד עושה שירות נכון לטקסט מורכב?

"יש מקרים כאלה, ואז מדובר בפשטות אבל לא בפשטנות. דוגמה קיצונית היא מוסיקה נוסחתית, כמו טעמי המקרא. בספר אני מזכיר גם שירי טרובדורים שבהם הלחן פשוט והטקסט דווקא מורכב".

אפשר לקבוע כלל שיסביר מתי פשטות בלחן היא נכונה, מסייעת למלים?

"אני מעדיף לתאר את מה שלחן כזה אמור לספק. הייתי אומר, בעיקר בקשר ללחנים בני זמננו, שזו פשטות שמאפשרת למאזין מין שקט, מין מרחב שבתוכו הוא יכול לקלוט ולהפנים את המלים. למשל הלחן ששרה ג'ון באאז למלים של אדגר אלן פו. כנגד זאת יש בתרבות הפופולרית דוגמאות רבות של פשטות שהיא פשטנות מרגיזה, ששוללת מהמאזין את השקט הדרוש לקליטת המלים. לפעמים היא מרגיזה לא רק בגלל הנוסחתיות במשקל, במלודיה ובהרמוניה, אלא גם בגלל ההגשה הגסה, עם ווליום עצום מרמקולים ועם מניירות ופעלולי אורות. זו הגשה שממש מוחקת את הטקסט".

פספוס של זעירא

על "בארץ אהבתי" של לאה גולדברג, בלחן של מוני אמריליו, אומר עודד אסף שהלחן (סולם מינורי עם ג'סטות רחבות, שילוב של אירופיות עם דפוסים אופייניים לפזמונים עבריים) רחוק מדי מהטקסט, משרה על המלים אווירה ארץ ישראלית שכלל אינה במקומה כאן. הטקסט המלא, המקורי, שאמריליו הלחין רק חלק ממנו, הוא אישי לחלוטין, מיוסר וסבוך.

על "כינרת" של נעמי שמר: "הלחנות של נעמי שמר יכולות להרגיז, בהחלט", אומר אסף. בספר הוא מראה שהשיר "כינרת" של רחל, שאינו מעגלי, אלא עובר מהנוף הרחוק של הגולן אל חופי הכינרת, אל התבוננות בפרחים ואל נפשה של הכותבת, הולחן בנוסח מעגלי, והפתיחה ("שם הרי גולן"), הופכת לפזמון חוזר. זה כישלון בהבנת הטקסט.

על "איך זה שכוכב אחד מעז" (נתן זך בהלחנת מתי כספי) אומר אסף כי זה כישלון מוחלט, בספר הוא כותב כי הלחן "נעים, קצבי, מעגלי, מוסיקה סוחפת כשלעצמה, שאינה מתמודדת כלל עם המבנה המורכב ועם המסרים הכפולים של הטקסט".

אתה מזכיר גם את השיר "העלמה" של אלתרמן, בהלחנת מרדכי זעירא, שכיכב בפסטיבל הזמר ב 1960. אודה שאני אוהב את הלחן.

"כן, אבל המורכבות של המלים לגמרי פוספסה", אומר עודד אסף, "זה לחן שהוא הבטחה שלא מתמלאת, חוזר סתם כך, בלי שינויים". בספר הוא מדגיש שזעירא בעצם מחמיץ את הפואנטה של סוף השיר, שבו העלמה הטווה בפלך היא עצמה "שודד ומלך ולוליין ופושטת יד".

איזה טקסטים של משוררים נבחרים להלחנה בשנים האחרונות?

"באופנה הישראלית העכשווית, הלחנת שירי משוררים נמשכת לטקסטים שהם, כניסוחו של החוקר הרי גולומב, 'זאב בעור כבש' ; פשוטים לכאורה בחריזה, במשקל, במבנה הבתים, ולכן נוחים רק לכאורה ¬ להלחנה סטנדרטית. אלתרמן ולאה גולדברג מספקים אפשרויות כאלה, ובדרך כלל זה כישלון מוסיקלי. הכישלון צורב יותר כשמדובר במשוררים מאוחרים, שכתיבתם נטולת חריזה, משקל קבוע וסימטריה, ואילו ההלחנה של שיריהם מתנהגת כאילו היו להם כל התכונות האלה".

מתי כספיצילום: דודו בכר

איני מתאפק מלשאול לדעתך על "עטור מצחך" של חלפי/רכטר, ועל "ראיתי ציפור רבת יופי" של זך/סגל.

"על 'עטור מצחך' אגיד רק שככל שעוברות שנים, אני מעריך יותר את שירתו של אברהם חלפי ושיוני רכטר הצליח מאוד בהלחנת המלים של חלפי, לא כפה עליהן סטנדרטים וקלישאות, מפני שבמקורו ובמהותו הוא לא סתם מלחין של מוסיקה פופולרית.

"מה שיש לי להגיד על הלחנת 'ציפור שנייה' ('ראיתי ציפור') של נתן זך הוא, שלצערי זה כישלון, מפגש לא טוב בין מלים ומוסיקה. הטקסט של זך הוא מיניאטורה חריפה, נטולת משקל קבוע, עם תוכן מפותל ואירוני ושורת מחץ אחרונה, שאחריה אין להוסיף דבר. ההלחנה מתעלמת מכל זה. נכון שכמנגינה זה נחמד נורא, במלודיה וגם בהרמוניה, מין מלנכוליה קצת על גבול הסנטימנטליות, אבל כקורא שירה אני לא מוצא שום קשר בין המנגינה שחיבר מישה סגל ובין המלים המסוימות האלה. הייתי רווה נחת מהמוסיקה הזאת עם מלים אחרות".

אבל יש עוד שיקול: המנגינה של סגל, שגם באוזניך היא נחמדה כשלעצמה, מביאה את השיר אל ציבור רחב.

"אני מכיר בזאת, וגישתי תובענית יותר. המנגינה הזאת עושה שירות דב לטקסט. עדיף שרק יקראו אותו, שיתוודעו אליו פחות אנשים, מאשר שישמעו אותו מולחן כך. זו אולי קביעה שנויה במחלוקת, אבל אני בהחלט מקווה שהספר יעורר ויכוח".

נתעכב לרגע על שוברט, הנחשב אבי השיר האמנותי הבשל, ועל מידת המורכבות בלחנים שחיבר. כשאתה בוחן את מאות הלחנים שחיבר, האם אתה מוצא שהמורכבים שבהם הם גם האיכותיים?

"בהשקפה הפרטית שלי יש התאמה בין איכות למורכבות, אבל אני מכיר בקיומן של מוסיקות פשוטות שהן מוצלחות מאוד, גם אצל שוברט. שירים פשוטים כמו 'דג השמך' (חוץ מהבית האמצעי), "ורד בר", וה'סרנדה' המפורסמת. לעומת זאת שיר פופולרי פחות, 'הכפיל', הוא דוגמה מובהקת, כמו 'שר היער', לטקסט מורכב עם הלחנה מורכבת".

איפה גתה נכשל

יוהן וולפגנג פון גתה, משורר ואיש אשכולות, סמל עליון של מה שנהוג לפעמים לכנות "התרבות הגרמנית במובנה החיובי", נכשל בהכרת הגאונות של פרנץ שוברט. ב 1815 שלח אליו המלחין בן ה 18 את הלחן שהצמיד לשיר "שר היער", שיר שגתה חיבר 33 שנה לפני כן. המשורר הנערץ לא התרשם ואפילו לא השיב לו. השיר, נזכיר, הוא מעין בלדה על אב הרוכב בלילה ביער עם בנו החולה בזרועותיו. הבן הקודח רואה בדמדומיו את "שר היער" קורא לו, משדל אותו לבוא אליו בפיתויים ובאיומים. האב מנסה להרגיעו. כשהם מגיעים אל היעד, הילד כבר מת.

באוזני גתה, או יותר נכון לגישתו האסתטית, הלחן של שוברט היה מתוחכם יתר על המידה, ועל כן מייצג גישה מוטעית להלחנת שירה: אל לה למוסיקה להסיט את תשומת הלב מן המלים ומן התוכן. כבר במאה ה 19 נמצאו מאזינים רבים שחשבו אחרת, ומאז נתפשים המלים והלחן של "שר היער" כדוגמה עילאית של זיווג פואטיקה ומוסיקה. גם עודד אסף חושב כך פרק מיוחד בספרו מסביר ומפרט איך הגיב שוברט, באמצעים מוסיקליים, על התחכום של גתה. למשל העובדה הלכאורה פשוטה שבכל בית הלחן משתנה לפי התוכן.

אסף מציין כי השיר "שר היער" הוא סיפור פשוט שאינו פשוט באמת. למשל: האם הילד, ברוחה של הרומנטיקה הגרמנית, רואה מציאויות סמויות שהאב המתורבת אטום להן? האם שר היער אינו אלא המוות, שהוא מציאות קרובה? גתה רצה שההיסוס בין המשמעויות יירמז במלים לבדן, שהמוסיקה תהיה טובה, נעימה, לא תפריע; שוברט רצה שהמורכבות תתבטא גם במוסיקה והשכיל לשלב שימוש באמצעים קונבנציונליים (תיאור דהרת הסוס), עם שינויים הרמוניים ומלודיים שעוקבים אחר ההתרחשות הפנימית, החשובה, של הטקסט.

בשולי הדברים האלה מתבקשת המלצה נלהבת, המובאת אף היא בספרו של עודד אסף: להאזין לשתי הלחנות אחרות של "שר היער", שתיהן זמינות בקלות ביוטיוב: אחת של יוהן פרידריך רייכרט מהמאה ה 18. מלחין זה הצמיד לשיר מוסיקה פשוטה, קליטה, כתובה באידיום קלאסי שבלוני (הזמר, ביוטיוב, הוא ג'ראלד פינלי); הגרסה האחרת היא מאת קרל לווה, בן גילו של שוברט. מי שאינו מכיר הלחנה זו עשוי לחטוף הלם: לווה (מבלי דעת הוא לא הכיר את שוברט ויצירתו) הציב תחרות שקולה למדי לגאונות השוברטית.

ועוד הערה: ביוטיוב יש ביצועים רבים ל"שר היער" של שוברט, גם בנוסח המקורי לפסנתר וגם עם תזמורת במקום פסנתר מדיטריך פישר-דיסקאו והרמן פריי, דרך מריאן אנדרסון וג'סי נורמן ואן סופי פון אוטר, ועד איאן בוסטרידג' ותומס קווסטהוף. טיול בין הביצועים האלה הוא חוויה חינמית מעשירה, מטלטלת. לא להחמיץ.

יוני רכטרצילום: דניאל צ'צ'יק

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ