שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

המשבר הלא זוגי של שי להב ושי להב

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

"בזמן האחרון אני מרגיש סופה הולכת ומתהווה, פה, בחלל הבטן. אני לא יודע לקרוא לה בשם, והיא מטריפה אותי, והיא חייבת לצאת. ואני גם מצאתי את הדרך להוציא אותה. תקשיבו לי טוב. כבר כמה שבועות יוצאים לי חרוזים. פורצים, גואים, מהבטן - דוך למקלדת. בלי פערי תיווך. כאילו אני בכלל לא מעורב בעניין. שירים שלמים. פואמות. זה מקסים שבן-אדם בן 39 מגלה פתאום את ה... יוסי גיספן שבתוכו, לא? אז זהו, שיוסי גיספן כותב שירים שמחים שהולכים יפה עם כפיים. ואני? אני מרסס חרוזים מרירים, וציניים, ומלאי כאב וכעס. חרוזים של מישהו שרע לו".

כך, במונולוג נסער ורווי טסטוסטרון, נפתחת "מְשחֵק באש", אופרת הרוק החדשה של שי להב ושי להב (הראשון עיתונאי ומחזאי, לשעבר מבקר המוסיקה ועורך מוסף התרבות של "מעריב"; השני זמר ומוסיקאי, שמוכר יותר מכל כחבר להקת "מופע הארנבות של ד"ר קספר"). ההצגה המוסיקלית, שמוצגת בחודש האחרון בתיאטרון הפרינג' בבאר שבע ותעלה בבכורה בתל אביב ב‑16 בחודש (באולם צוותא), עוסקת באחת הקלישאות הגדולות של הגבריות: משבר גיל 40. והגפרור שהדליק אותה היה משבר גיל ה‑40 האמיתי של אחד מתאומי השם, שי להב העיתונאי והמחזאי, שהתרחש לפני כארבע שנים.

שי להב ושי להבצילום: ניר כפרי

"זה היה ביום הולדת 39 שלי", הוא מספר. "נסענו, כמה זוגות חברים עם ילדים, לצימרים בערבה, כדי לחגוג. היה שם חדר אוכל קטן, ואירגנו לי מסיבה ביום שישי בערב. מה יכול להיות יותר טוב מזה? אבל כשהגיעה השעה ללכת למסיבה, הרגשתי שאני לא רוצה לצאת מהחדר. ואני בן-אדם שלם נפשית, על גבול האטימות, או ככה לפחות הייתי פעם. לא הבנתי מה קורה לי, וגם גיחכתי על הבנאליה, שזה קורה ביום הולדת 39. אבל לא באתי. שלחו אלי משלחות, אשתי רצתה למות, אבל לא הסכמתי. נשארתי בחדר".

המשבר שפרץ ביום ההולדת ה‑39 של להב עירער את חייו ואת חיי משפחתו בחודשים הבאים, ובעיצומו הוא התחיל לכתוב פזמונים, בפעם הראשונה מאז שחרז שירים היתוליים כדי למשוך תשומת לב בכיתה ד'. "בדיוק כמו בפתיח של ההצגה: התחלתי לכתוב פזמונים מלאי עצב ורעל וכאב, בלי להבין למה אני עושה את זה", הוא אומר. "כתיבה לשם הכתיבה, בלי לחשוב מי ומה ואיך".

הוא הניח בצד את הפזמונים האלה, ורק אחרי שנתיים, כשהשדים של משבר גיל 40 נרגעו ומשפחתו חצתה את הסערה בשלום, הוא חזר אליהם. "ראיתי כי טוב", הוא אומר, "וגם שמתי לב שיש פה סיפור. אלה לא סתם שירים, אלא סיפור שיש לו התחלה, אמצע וסוף".

להב רצה שמישהו ילחין את השירים והחליט לפנות אל שי להב המוסיקאי. "השירים היו כבדים, ורציתי מישהו שיקליל אותם", הוא מסביר. "שי הוא אולי הפופיסט הכי גדול שיש כאן. הוא יודע איך לקחת חומרים מורכבים ולהגיש אותם בצורה שהיא גם כיפית וגם עמוקה".

"פשוט שמעתי המון 'סמיתס' ו'קיור'", אומר להב המוסיקאי. "ו'מדנס'", מוסיף להב הכותב. "אפשר היה ללכת עד סוף עם הטקסט ולהלחין את השירים האלה בצורה כבדה", ממשיך המוסיקאי, "אבל הטבע שלי הוא לקחת שירים למקום של בית-פזמון".

מועקת הבית השלישי

שני השי-להבים דיברו לראשונה בסוף שנות ה‑90. להב הכותב, שעשה אז את צעדיו הראשונים בעיתונות (הוא היה עורך דין לפני כן), הכין כתבה על האלבום "מוסקט", שבו אריק איינשטיין ושלום חנוך חזרו לשתף פעולה אחרי 20 שנה. כל המרואיינים לכתבה ההיא היללו את האלבום החדש, וההיגיון אמר שלהב המוסיקאי, שכיהן אז כראש המחלקה הישראלית באן-אם-סי, החברה שהוציאה את "מוסקט", ינהג כך אף הוא. אבל להב שנא את "מוסקט" ולא היתה לו בעיה להגיד את זה לציטוט. "לא ידעתי אם לכבד אותו על הכנות או לדאוג לשפיות דעתו", אומר להב הכותב.

בשנים הבאות נהפך להב העיתונאי לאחד ממבקרי המוסיקה הבולטים בישראל, ואנשים התחילו לבלבל בינו לבין להב המוסיקאי. "זה היה בעייתי מאוד בשבילי", אומר להב המוסיקאי. "יש ספר של דוסטויבסקי שנקרא 'הכפיל', על בן-אדם שקם יום אחד ומגלה שיש עוד אחד כמוהו. זאת היתה ההרגשה. זה גרם לסיטואציות מביכות מאוד. חברים של מוסיקאים היו ניגשים אלי ואומרים, 'תגיד, אתה דפקט?' או שהיה ניגש מישהו מזיע אחרי הופעה של 'קספר' ואומר 'אחי, תודה! אני מסכים עם כל מלה!'"

ואנשים לא הבינו אחרי תקופה שאתה זה לא הוא?

צילום: ניר כפרי

להב המוסיקאי: "לא הבינו. זה קרה אולי 500 פעם. זה קורה גם היום, אבל בעצימות נמוכה. מה שכן, הדודים שלי מאוד שמחו: 'הוא סוף סוף מצא ג'וב מכובד!'"

העבודה המשותפת של להב ולהב התחילה בשיר אחד שהכותב שלח למוסיקאי. "הוא החזיר לי הקלטה עם הלחן ביום שישי", אומר הכותב, "וזה היה תענוג, אז כתבתי לו שזאת סוכריית שבת, וזה נהיה מנהג: כל יום שישי הייתי מקבל ממנו סוכריית שבת".

"בשבילי זה היה אתגר", אומר להב המוסיקאי. "אני רגיל לכתיבה בתבנית פופית מאוד: בית-פזמון-בית-פזמון-סולו-פזמון-פזמון. ופתאום אני מקבל שירים שיש בהם שלושה בתים ואפילו יותר. אתה יודע איזו מועקה זה בית שלישי?"

כשלהב המוסיקאי מספר על מועקת הבית השלישי, להב הכותב מספר שאחד השירים שמופיעים ב"משחק באש" נכלל במחזה אחר שלו, "שרול", שיעלה בקרוב בתיאטרון הקאמרי בהלחנתו של יוני רכטר. "זה פשוט מדהים לראות מה קורה לטקסטים שלך כשמלחינים אותם שני אנשים שונים", הוא אומר.

להב המוסיקאי נראה מזועזע. "אתה קולט את הבן-אדם?" הוא אומר. "לתת לי וליוני רכטר להלחין אותו טקסט בלי לספר לי. אנחנו מדברים על בן-אדם שהלחין את 'עטור מצחך', כן? אני הלחנתי את 'בואי דינה'. אבל בלי לשמוע את הלחן של רכטר, אני אומר לך שהלחן שלי יותר טוב", הוא מכריז. בצחוק, אני חושב.

לא מאמי

אחרי כמה שבועות של החלפת אי-מיילים, כשהצטברו שש או שבע סוכריות שבת, להב ולהב הבינו שיש להם בידיים יותר מאשר מצבור של שירים. הם גם ידעו, אומר להב הכותב, שבמציאות הנוכחית של שוק המוסיקה "להוציא אלבום עם רצף של שירים לא מוכרים, ולהופיע אתם ­ זה על סף התאבדות, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת ההנאה, הכיף. צריך לעטוף את השירים, צריך עוד מדיום".

להב המוסיקאי חשב בתחילה על סרט, או על סדרה של קליפים, אבל גדי גידור, בכיר בתעשיית המוסיקה המקומית שאליו פנו השניים לייעוץ, אמר להם, "למה שלא תלכו עם זה לפרינג'?"

כדי לבדוק את הרעיון הם גייסו את השחקן ניסו כאביה, חבר ילדות של להב המוסיקאי מטבריה, ולהב המחזאי כתב מונולוגים שחיברו בין השירים. בסופו של דבר המונולוגים והשירים נהפכו להצגה מוסיקלית, שהגיעה אל תיאטרון הפרינג' בבאר שבע. המנהל האמנותי של התיאטרון, יואב מיכאלי, קיבל עליו את מלאכת הבימוי.

"משחק באש" רחוקה מלהיות הצגת פרינג'. אין בה שום ממד ניסיוני. "זה נכון", אומר להב הכותב. "בשנים האחרונות הפרינג' הוא מפלטם של האנשים שלא מוצאים את מקומם בתיאטרון הרפרטוארי. זה כמו אינדי במוסיקה. אם 'כל החתיכים אצלי' (להקת רוק צעירה, ב"ש) זה אינדי, אז אנחנו פרינג'. ההצגה הזאת יכלה בקלות להיות בתיאטרון רפרטוארי".

"אם פרינג' זו הצגה עם הרבה שתיקות שאתה אף פעם לא מבין מה בדיוק קורה בה, אז אנחנו ללא ספק לא פרינג'", אומר להב המוסיקאי. "אבל אני חושב שיש אצלנו אלמנט לא אורתודוקסי בחיבור בין שחקנים לבין להקה".

לצד כאביה, שמגלם את הגיבור, והשחקנית צהלה מיכאלי, שמגלמת את אשתו, נמצאים על הבמה להב המוסיקאי, ששר את רוב השירים, זמרת-שחקנית ושני נגנים. שני השחקנים לא שרים ולהב לא משחק. "הדבר שהאחרון שרצינו זה שהשחקנים יפצחו בשיר כמו במחזמר", אומר להב המוסיקאי.

הם קראו להצגה "אופרת רוק זוגית", אבל התווית הזאת לא חשובה להם. "זה לא שישבנו ואמרנו זה לזה, 'אתה יודע מה חסר פה בארץ? אופרת רוק טובה'", אומר להב המוסיקאי. "מי שלא אוהב את השלט אופרת רוק, שיחליף את השלט".

"אני חשבתי בהתחלה לקרוא לזה אופרת פופ", אומר להב הכותב, "אבל אמרו לי, בצדק, שזה מתחכם".

מתוך "משחק באש"צילום: רם גיל

להב הכותב אומר שהוא לא חשב בזמן הכתיבה על אופרות רוק קודמות. "חשבתי על 'מאמי', אבל רק אחרי הכתיבה ורק במובן של ההתקבלות של ההצגה. 'מאמי' לא היתה נחקקת בזיכרון שלנו אם האנשים בצוותא לא היו מאמינים בה ומריצים אותה אף על פי שהיא נכשלה בהתחלה", הוא אומר. "הם הריצו אותה על חשבונם ופתחו אותה לחיילים, ואז היא הצליחה קצת, פחות ממה שמסופר במיתולוגיה".

מהי הצלחה

הפן הכי שמרני של "משחק באש" הוא עלילת ההצגה. זאת הקלישאה הגדולה מכולן: הגבר בן ה‑40 מרגיש כבול וחנוק, עוזב את הבית, פוגש בבר בחורה צעירה ופתיינית ואז מתפכח וחוזר הביתה. "הסיפור עצמו בנאלי לחלוטין", מודה להב הכותב. "אין פה שום המצאה סיפורית. לא חיפשתי שום טוויסט עלילתי. השירים הם הטוויסט.

"כתבתי את זה במבט לאחור, אחרי גיל 40", ממשיך להב. "המשבר הזה נראה דרמטי מאוד כשאתה בתוכו, אבל אחר כך אתה מבין שזאת לא כזאת דרמה. וזה גם הסיפור של כולם. אנשים חיים עם זה ומזדהים עם זה. אם המציאות כל כך בנאלית, למה להילחם בה?"

להב המוסיקאי מתפקע מצחוק כשהוא נשאל אם גם הוא חווה את משבר גיל 40 (הוא בן 44 כיום). "זה היה ממש מגוחך כמה שהטקסטים של שי לא קשורים לחיים שלי", הוא אומר. "בשיר הראשון בהצגה יש בית שאומר 'רק תן לי, תן לי אות חיים/ חוץ מאפור, שמעתי, יש עוד כמה צבעים/ אני לא מפחד מכלום/ רק שלא אמות משעמום'. אני מת להשתעמם. הדבר האחרון שחסר לי בחיים זה צבעים. אני מחפש את האפור. אם תיתן לי כמה שעות של אפור, אני אגיד תודה. אין לי ילדים. אני לא מכיר את הבורגנות הזאת של מהאוטו לפארק. אין לי סדר יום. כל יום אני קם וצריך לברוא את עולמי ולהבין מי אני.

"אף פעם לא הבנתי את העניין הזה של משבר גיל 40", הוא ממשיך. "אני כבר 20 שנה במשבר איום ונורא. 'קספר' התפרקו ­ משבר. עזבתי את אן-אם-סי ­ משבר. כל אלבום שאני מוציא זה משבר". ובכל זאת, הוא מוסיף, הוא מצא את עצמו בהצגה: "אין לי הסבר לזה, אבל הרגשתי שזה עלי. מצאתי את הגוונים שלי בתוך זה".

משעשע לגלות שהשחקנית שמגלמת את פלילית, האשה הצעירה שמפתה את הגיבור בבר, היא לא אחרת מאשתו של להב המוסיקאי, יפעת נח להב (ששם הבמה שלה הוא ליברה). "זה הפוך על הפוך", אומר להב. "אני פתרתי את הבעיה של הגיבור בכך שהתחתנתי עם פלילית".

מתוך ההצגה "עמ' 17" שכתב שי להב על פי ספרו "לך לעזה"צילום: ז'ראר אלון

"האירוניה של החיים", אומר להב הכותב, "היא שלמעלה משנה אני פרילנסר (להב פוטר ממשרת עורך מוסף התרבות של 'מעריב' וכותב היום טור בוויינט, ב"ש), וכל הסיפורים של שי על עצמו ­ אני מתחיל לחיות אותם. מאיפה אני מביא את לחמי, מי אני, מה אני שווה. זה עושה לי נפלאות, אבל גם עושה לי איומות. כל מה שקשור לפרנסה הוא קשה מאוד, אבל מבחינת החופש היצירתי זה נהדר".

כמבקר מוסיקה, ללהב אין בדרך כלל סבלנות ליוצרים שלא מצליחים להגיע לקהל גדול או גדול יחסית. לעתים קרובות משתמע מהכתיבה שלו שאם זמר או להקה נשארים בשוליים, אין ליצירה שלהם ערך רב. האם הוא חושב במושגים כאלה גם על אופרת הרוק החדשה שלו?

"יש לנו יומרה לפרוץ את המשוכה של הפרינג'", הוא אומר. "הנושא אמור לדבר לקהל רחב, אם כי הדרך שבה אנחנו מציגים אותו קשה לעיכול יחסית למה שקורה היום. השילוב בין מוסיקה למשחק הוא לא סטנדרטי, וקהל של היכלי תרבות רוצה שיצחיקו אותו בהצגות על נשים מנגה וגברים ממאדים. בהשוואה לז'אנר הזה, ההצגה שלנו תובענית. אבל ברור שאנחנו רוצים להגיע להרבה אנשים. בלי לזלזל במכתיבי דעת קהל, שנמניתי אתם, אם זה יקבל ביקורות טובות ולא ייחשף לקהל גדול, אני ארגיש חוסר הצלחה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ