שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אוסף: מסע לעשורים הראשונים של ההיפ-הופ

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מה תרמו היהודים להיפ-הופ? התשובה השגורה ביותר תהיה, כמובן, את ה"ביסטי בויז". מעבר לכך, אולי חוץ מהראפר הצעיר דרייק, הרשימה קטנה למדי. אבל אם מרחיבים אותה, בנוסף לאנשים שמול המיקרופון, גם אל כל הפעילים מאחורי הקלעים של התעשייה - בעלי חברות תקליטים, אנשי שיווק, מפיקים, כותבי טקסטים - הרושם הולך ומשתנה.

בהיפ-הופ, בדיוק כמו בג'ז ובסול לפניו, מילאו יהודים אמריקאים תפקיד משמעותי ביותר, בעיקר בצד העסקי-כלכלי. זו, בעצם, גרסה מוקטנת של יחסי הוליווד והיהודים: כמו הקולנוע, גם תעשיית הפופ האמריקאית חייבת חוב גדול לבעלי החזון (והחוש העסקי) בין קרובינו שמעבר לאוקיינוס האטלנטי. וכמו בקולנוע, לא תמיד התקבלה המעורבות הזאת בעין יפה. מה שהיה נכון ליחסים שבין הלבנים בעלי הכוח הכלכלי לשחורים בעלי הכישרון, היה נכון גם כשאותם לבנים היו במקרה יהודים.

במאי הקולנוע השחור ספייק לי אף הציג שתי דמויות גועליות במיוחד של בעלי מועדון יהודים, המנצלים מוסיקאי ג'ז שחורים, בסרט "בלוז". אך לי, אף שהואשם במקרה הזה באנטישמיות, לא המציא הרבה ממה שתיאר שם. די להזכיר את מוריס כהן, גנגסטר יהודי מפורסם, שבמשך שנים התפרנס ממימון עסקים אפלים בתעשיית המוסיקה, רימה אמנים, סחט ושיחד בעלי תחנות רדיו (הסברה היא שדמותו של הש, חברו היהודי של טוני בסדרת הטלוויזיה "הסופרנוס", מבוססת על כהן).

חברי "ראן-די-אם-אס"צילום: אי-פי

כהן, שהותיר אחריו מורשת מכוערת, הספיק להשאיר את חותמו גם בהיפ-הופ: בעליה השחורים של "שוגר היל", חברת התקליטים הראשונה שהוציאה תקליטי ראפ, ניצלו מפשיטת רגל תודות להלוואה של הרגע האחרון מהגנגסטר היהודי.

חלק מאנשי העסקים היהודים בתעשיית הראפ היו בכל זאת סימפטיים יותר מכהן. שניים מהם, זוג צעירים ניו-יורקים, קורי רובינס וסטיב פלוטניקי, הקימו חברת תקליטים זעירה בשם "פרופייל" במאי 1981 בעזרת הלוואה של 34 אלף דולר שהצליחו לחלץ, כל אחד מהוריו.

מאות חברות כמו פרופייל הוקמו באותן שנים בארצות הברית, אך היא בכל זאת נהפכה למשהו אחר. זו חברת התקליטים הראשונה שהפיקה כוכבי ראפ לגיטימיים (בראש ובראשונה ההרכב הקלאסי "ראן די-אם-סי"), שהוציאה אלבומי ראפ שזכו במעמד של זהב, פלטינה ומולטי-פלטינה ושצילמה וידיאו-קליפ לשיר ראפ שתחנת אם-טי-וי הסכימה להקרין.

"ג'ייאנט סינגל", דיסק אוסף כפול שיצא באחרונה, מתעד את הסיפור של פרופייל, שהיתה דומיננטית בתעשיית המוסיקה עד שבעליה התקוטטו ביניהם ולבסוף מכרו אותה לענקית אריסטה ב 1996.

ההתחלה היתה פחות מלבבת. רובינס ופלוטניקי חשבו שהעתיד טמון בלהיטי דאנס, אבל לרוע מזלם החלו את הקריירה בדיוק ברגע שתעשיית הדיסקו הגדולה קרסה, אחרי שהצרכנים מאסו בה כליל. הצמד ספג כמה כישלונות ועמד לסגור את החברה, אך השקיע את 2,000 הדולרים האחרונים שלו בזוג ראפרים אלמוניים, דוקטור ג'קיל ומיסטר הייד. "גאון ראפ", גניבת היפ-הופ שקופה מלהיט הפופ "Genius of Love" של ההרכב "טום-טום קלאב" (שהקימו שניים מחברי "טוקינג הדס"), הכניס להם 150 אלף דולר והציל את פרופייל. אחד הראפרים הללו, אנדרה הארל, היה אחר כך לבעלים מצליח של חברת תקליטים בפני עצמו.

מכאן, דרכם למעלה של רובינס ופלוטינקי כבר היתה פתוחה, בעיקר תודות לשידוך בין החברה לבין הרכב שהקים ג'ואי סימונס, אחיו הצעיר של אמרגן מוכשר, ראסל סימונס. רובינס לא ידע מה לעשות עם שלישייה שכינתה את עצמה "ראנדי אם-סי" והתעקשה להקליט שירים על רקע מכונות תופים קשוחות, במקום על קטעים אינסטרומנטליים שנלקחו משירי דיסקו, כפי שהיה נהוג עד אז. אבל כמו ברוב סיפורי האגדות של תעשיית המוסיקה, הוא זיהה בהם משהו. אחרי החלפת השם, הצליל של "ראן די-אם-סי" בעט את האולד-סקול של הראפ היישר לתוך ספרי ההיסטוריה.

בעקבות הסינגל הראשון "ככה זה" של "סאקר אם-סיז" באה שרשרת להיטי ענק ובה "Box Rock" (הווידיאו-קליפ הראשון) וכמובן "Walk This Way" מ 1986, ש"ראן די-אם-סי" הקליטו עם להקת הרוק המקשישה "אירוסמית". זה היה הקליפ שפרץ סופית את הדרך להשתלטות השחורה על אם-טי-וי, תחנה שראשיה הסתייגו תחילה בכל לבם מראפ. המראה של שני ההרכבים, הורסים את הקיר המפריד בין שני האולפנים שבהם הקליטו, סימל לא רק את יציאת הראפ מהגטו אלא גם את המיזוג החדש, והמכניס מאוד, עם הרוק.

מי שהרוויחו הרבה כסף מהשינוי הזה היו בעיקר אנשי עסקים כמו רובינס ופלוטינקי. ראפרים כחברי "ראן די-אם-סי" הרוויחו פחות והעניין הסתיים, כמקובל בתעשייה, בתביעות הדדיות מכוערות. פרופייל ניצחו בוויכוח העקרוני בבית המשפט, אבל הפסידו את שלישיית הראפ, שהקריירה שלה נכנסה מצדה להקפאה עמוקה.

ואולם, פרופייל המשיכה לפעול עוד כמה שנים בחוד החנית של ההיפ-הופ, עם ראפרים כמו ספשל אד, הרכבים כמו "Poor Righteous Teachers" וסינגלים נצחיים כמו "Takes Two It". האחרון, של צמד נשכח בשם רוב בייס ודי-ג'יי איזי-רוק, הוא עדיין אחד משירי הראפ הגדולים של כל הזמנים.

דייוויד סיימון, שהתפרסם לימים כיוצרה של סדרת הטלוויזיה המופתית "הסמויה", מתאר בספרו "Homicide" איך השיר, המתבסס על סימפול מלהיט של ג'יימס בראון והזמרת בת חסותו לין קולינס, כבש לחלוטין את הגטאות של העיר בולטימור בקיץ 1988.
שני העמודים הללו בספרו גדוש הרציחות של סיימון, המתאר שנה אלימה עם בלשי מחלק הרצח של בולטימור (על הספר התבססה אחר כך סדרת הטלוויזיה "רצח מאדום לשחור"), הם עדיין אחד הקטעים היפים ביותר שקראתי על מוסיקה והשפעתה.

סיימון, גם הוא יהודי, הוא בערך בן גילם של רובינס ופלוטינקי. וכמוהם, אף שהוא פועל בדרך כלל בתחומים אחרים, גם העבודה שלו מתמקדת במידה רבה בממשק המרתק, החברתי והתרבותי, עם אמריקה השחורה.

"ג'יינט סינגל", האוסף, מתעד תקופה רחוקה, כמעט פרה-היסטורית במונחי הראפ של היום, משני העשורים הראשונים של ההיפ-הופ. במפתיע, חלק לא קטן מהשירים שבו שרדו היטב במבחן הזמן.

אמנים שונים "Giant Single: The Profile Records Rap Anthology" (סוני)

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ