שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

3 פסטיבלי מוסיקה חדשים בניו יורק

ההצלחה של "לולפלוזה" בשיקגו ו"סאות ביי סאות וסט" באוסטין מעוררת קנאה בקרב מפיקים בניו יורק. האם הם ישחזרו אותה?

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

נדמה שהקיץ צץ בניו יורק פסטיבל פופ חדש כל שבועיים, וזו לא רק משאלת לב. במשך שנים סברו מפיקי ההופעות שאי אפשר להפיק פסטיבלי מוסיקה בעיר. מאחר שלוח הזמנים התרבותי בה צפוף ממילא קשה לשריין מרחבים ציבוריים גדולים והעלויות גבוהות.

אבל בקיץ הנוכחי יסדו יזמים שלושה פסטיבלים חדשים בניו יורק, ובהם פסטיבל "CBGB" שנפתח בשבוע שעבר בהופעת הלהקות "Guided by Voices" ו"Cloud Nothings". בארבע השנים האחרונות משגשגים עוד שלושה פסטיבלים גדולים חדשים.

לעומת הצניחה במכירות האלבומים, מתברר שפסטיבלים מכל הסוגים הם עסק טוב, ומפיקים בניו יורק מסתכלים בקנאה על הצלחת פסטיבלים אורבניים גדולים כגון "לולפלוזה" בשיקגו ו"סאות ביי סאות וסט" באוסטין שבטקסס. כמה מהם אומרים שלדעתם יש שוק פוטנציאלי עצום לפסטיבל גדול בעיר החשובה המאוכלסת ביותר בארצות הברית, אם תימצא הנוסחה הנכונה.

פסטיבל גאוורנרס בול שהתקיים בחודש שעבר בניו יורקצילום: ניו יורק טיימס

"הרבה מפיקים רוצים להעלות פסטיבל בניו יורק, עם הפקות מקומיות וגם לא מקומיות", אומר מארק קמפאנה, מנהל שותף של תחום ההופעות בצפון אמריקה ב"לייב ניישן", מפיקת ההופעות הגדולה ביותר בארצות הברית. "כולם רוצים לנסות למצוא דרך לעשות את זה, אבל זה יקר. זה לא דבר שמיועד לבעלי לב חלש".

השפע הפתאומי של פסטיבלי מוסיקה בעיר הוא הד למגמה כללית בארצות הברית. יותר מ 20 פסטיבלים גדולים נוסדו השנה ברחבי המדינה. "לייב ניישן" מתכננת להעלות השנה שמונה פסטיבלים - יותר מפי שניים מבעבר, ולהפיק אירועים תחת כיפת השמים בערים כגון פילדלפיה וסנט פול, לדברי קמפאנה.

בניו יורק המפיקים נוקטים שתי אסטרטגיות עיקריות. כמה מהם דבקים בדגם הכנס המוסיקלי: הם מעלים שורה של הופעות של כמה הרכבים במועדונים מקומיים ומשלימים אותם בדיונים, פסטיבלי סרטים ואירועי חוצות ללא תשלום. אחרים מפיקים פסטיבלים קונבנציונליים יותר באי רנדל ובפארקים אחרים בעיר, בניסיון לחמוק מהמהמורות שחרצו את גורלו של פסטיבל "אול פוינטס וסט" בניו ג'רזי ושל פסטיבלי חוצות אחרים במקומות אחרים באזור.

מתכונת גמישה

פסטיבל "CBGB" הראשון (ראשי תיבות של קאנטרי, בלו גראס, בלוז), בהפקת קבוצה שקנתה את הזכויות של מועדון הפאנק-רוק בשם זה, שנסגר ב 2006, נפתח בשבוע שעבר בהופעות בטיימס סקוור, בסנטרל פארק ובארבעים מועדונים ברחבי העיר. בחודש שעבר הקימו לתחייה שני שחקנים ותיקים בתעשיית המוסיקה סדרת הופעות במועדונים שמלווה את אירועי "ניו מיוזיק סמינר". לקראת סוף החודש יופיעו "בלאק קיז" וסנופ דוג בפסטיבל "קטאלפה" הראשון באי רנדל, בהפקת דייב פוראן, מפיק אירי צעיר.

בפסטיבל "גאברנר'ס בול", כיום בשנתו השנייה, באו 40 אלף איש ביומיים ביוני לפארק האי רנדל, לשילוב של מוסיקה אלקטרונית ולהקות אינדי רוק. "אלקטריק זו", פסטיבל המוקדש למוסיקת דאנס אלקטרונית, חוזר לאותו פארק בספטמבר זו השנה הרביעית, והמפיקים צופים שיבואו אליו מאה אלף איש במשך שלושה ימים. ופסטיבל "נורת סייד" בברוקלין, שיסד לפני ארבע שנים המו"ל של מגזין "L" התקיים ללא תקלות ביוני בוויליאמסבורג וביקרו בו 80 אלף איש בארבעה ימים.

מפיקי הפסטיבלים "CBGB", "ניו מיוזיק סמינר" ו"נורת סייד" אימצו כולם כמודל את "CMJ מיוזיק מרתון", אירוע ותיק בתעשיית המוסיקה הכולל כנס וסדרת הופעות, ומתקיים בכל סתיו בניו יורק. המפיקים האלה עושים עסקאות עם מועדונים מקומיים, ומעלים בהם מופעים של להקות עלומות ומתחילות לצד הרכבים ידועים יותר.

סנופ דוג. יופיע בפסטיבל קטאלפה

זו מתכונת גמישה, אומרים המפיקים ובעלי המועדונים. אנשים יכולים לקנות כרטיס כניסה לכל הפסטיבל, או לשלם דמי כניסה במועדון לערב מסוים. בדרך כלל המועדונים מרוויחים ממכירת המשקאות, ובכמה מקרים, גם לוקחים אחוזים מדמי הכניסה, ואילו המפיק מזמין את ההרכבים ומשלם לזמרים הבולטים מתוך מכירות הכרטיסים לפסטיבל. כמה מהלהקות הפחות ידועות מופיעות תמורת סכומים קטנים או אחוזים מדמי הכניסה.

תוכנית אב כזאת עובדת היטב בניו יורק, שיש לה שפע של מועדונים ומחסור במקומות פתוחים שמתאימים להופעות, לדברי טים הייס, המפיק הראשי של פסטיבל "CBGB". המתכונת הזאת גם מאפשרת למפיקים להסתכן ולהזמין יותר להקות חדשות במקום לדבוק בהרכבים המבוססים.

הייס אומר שמטרתו היא לייסד פסטיבל שיוכל להתחרות עם "סאות ביי סאות וסט" בלהקות החדשות שיוצגו בו. בשנים האחרונות, הוא אומר, שולטות בפסטיבל הזה חברות תקליטים גדולות עם הכוכבים שלהן. "התחילה להיות בו אווירה של קייטנה של בכירי התעשייה", הוא אומר. "ניו יורק היא בירת העולם מבחינת תעשיית המוסיקה. ניו יורק צריכה להיות הבית של הכינוס המוסיקלי הגדול ביותר, ואנחנו הולכים לנסות לעשות את זה".

שאיפה דומה מניעה את דייב לורי וטום סילברמן, שיזמו את "ניו מיוזיק סמינר" בחודש שעבר. שניהם היו מעורבים בהפקת "ניו מיוזיק סמינר" בשנות ה 80. אז באו לסדרת המופעים יותר מ 6,000 איש והופיעו בה מאות להקות.

השנה אירגן לורי הופעות של כ 150 הרכבים עולים ב 15 מועדונים במשך שלושה ימים. רבים מההרכבים היו להקות שאינן חתומות בחברות תקליטים, והמפיקים בחרו אותם בקפדנות כמועמדים מובחרים לחוזה הקלטות. בשנה הבאה, הוא אומר, הוא צופה שהסדרה לא רק תגדל מעט אלא גם תכלול מופעי חוצות ללא תשלום בלואר איסט סייד. "אני חושב שפסטיבלים יכולים לשרוד אם מתמקדים באיכות המוסיקלית", הוא אומר. "אם שומרים על אמינות, הכסף מגיע".

בעקבות הכישלון

הפסטיבלים באי רנדל, לעומת זאת, הם גרסאות קטנות יותר של המתכונת של פסטיבל לולפלוזה: במות רבות בפארק, עם שורה של להקות ותקליטנים בעלי כוח משיכה מוכח. הדגם העסקי פשוט אך מסוכן. המפיקים מוכרים כרטיסים ליום אחד או יומיים, שצריכים לכסות את עלויות תשלום השכר הקבוע מראש ללהקות, והפקת מופע חוצות.

מפיקים שמנסים להיכנס לתחום למדו היטב את כישלון "אול פוינטס וסט", פסטיבל גדול בן שלושה ימים שהתקיים בפארק ליברטי סטייט בג'רזי סיטי ב 2008 וב 2009 בפסטיבל, שהפיקו מפיקי פסטיבל "קואוצ'לה", הופיעו זמרים מפורסמים כגון ג'יי-זי ו"קולדפליי", אבל הוא לא בוטל ב 2010 בשל הפסדים כספיים.

טום ראסל, ממפיקי "גאברנר'ס בול", אומר שאחד הלקחים שהוא ושותפיו הפיקו מ"אול פוינטס וסט" הוא להפיק אירוע קטן יותר ולהזמין הרכבים בעלי הצלחה מוכחת. השנה נרשמו הכנסות לפסטיבל כנראה משום שהשתתפו בו 27 להקות במשך יומיים, במופעים שכל אחד התקיים בשעה אחרת, עם זמרים בולטים כגון פיונה אפל, בק וקיד קודי.

"צריך למצוא את האיזון שיגרום לפסטיבל להצליח", הוא אומר. "האם באמת יש צורך בחמש במות וב 70 להקות ביום? יקר לעשות את זה, והקהל לא מגיב לזה טוב".

פוראן, בן 28, לשעבר שחקן ראגבי וברוקר בבורסה, עובד במתכונת שאפתנית יותר על פסטיבל "קטאלפה", שיתקיים ב28 29 בחודש באי רנדל. הוא הזמין 45 הרכבים ומתכנן ארבע במות, מיצבי אמנות אינטראקטיביים, אוהל דיסקו ומתקן מתנפח בצורת כנסייה שבו יוכלו הבאים להעמיד פנים שהם מתחתנים.

עלות הפסטיבל תסתכם ביותר משלושה מיליון דולר, לדבריו, אבל הוא משוכנע שתושבי ניו יורק ישלמו בשביל פסטיבל בסגנון אירופי שנוטה להדגיש את האווירה והאוכל ולא רק את המוסיקה. "אם זה פסטיבל מספיק אקלקטי, שיכול לספק את הביקוש של אנשי ניו יורק למשהו קצת יותר מטורף, קצת יותר אורגני ¬ משהו שלא כולו מוסיקה ¬ אני מהמר שזה יצליח", הוא אומר. "אני מקווה שלא אצטרך לאכול את הכובע".


מאנגלית: אורלי מזור-יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ