שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

ההופעה של "בריאן ג'ונסטאון מאסקר" במועדון בארבי בתל אביב הסתיימה במה שנראה ונשמע כמו אופוריה קולקטיבית, החלפת נוזלים תודעתית בין להקה לקהלה. אפשר להבין מדוע: הישורת האחרונה של ההופעה (הארוכה: שעתיים ועשרים דקות) היתה באמת מעולה, והסאונד שבקע מהבמה היה מהדהד ומאחד, והלהקה נתנה את כל מה שהיה לה, כל מה שהיה לה, והקהל התכונן מראש לאפשרות של אופוריה פסיכדלית ולא התקשה להיכנס למצב.

שום דבר שייאמר על ההופעה הזאת לא יקלקל את החגיגה, ובכל זאת: להלן עמדת המיעוט, שנהנה אך לא התרגש ולא השתלהב ונותר לצערו מעט מרוחק מהסיטואציה. כדי לנמק את העמדה הזאת יוזכרו שני מושגים מתחום ביקורת הרוק, וסליחה מראש על הטון האנליטי ­ הוא בסך הכל מבקש להסביר חוויה רגשית שלא עלתה על גדותיה.

"בריאן ג'ונסטאון מאסקר" בהופעה בתל אביב, אמשצילום: דודו בכר

המושג הראשון הוא "רוק של אוסף תקליטים" (Record collection rock). טבע אותו המבקר האנגלי סיימון ריינולדס, והוא מתייחס ללהקות ששואפות לשחזר במוסיקה שלהן את הצליל והגישה של התקליטים הישנים האהובים עליהן. "בריאן ג'ונסטאון מאסקר" היא דוגמה מובהקת ללהקה של אוסף תקליטים (תקליטי פסיכדליה וגאראז' מאמצע-סוף שנות ה‑60, אם לדייק), ולא היה צריך לחכות עד השיר האחרון, שכלל מאש-אפ של "סימפטיה לשטן" ו"היי ג'וד", כדי להבין את זה.

המושג השני שעלה במחשבה בזמן ההופעה של "ב-ג'-מ" היה מה שהמבקר האמריקאי סשה פרר-ג'ונס כינה, בפרפראזה על השיר של "פרוקול הארום", Paler Shade of White" (חיוור יותר מביהרון). הכוונה ללהקות שמזניחות את האלמנטים ה"שחורים" יותר של הרוקנרול, כמו קצב מוצק והגשה ווקאלית אטרקטיבית, ונוטות להישמע מעורפלות ולגרור רגליים מבחינה קצבית. "ב-ג'-מ" נשמעה כך במשך רוב ההופעה (בשלושת-רבעי השעה האחרונה העניינים נעשו דינמיים יותר).

רוק של אוסף תקליטים יכול להיות דבר נפלא, ואסתטיקת "חיוור יותר מביהרון" יכולה אף היא לעבוד מצוין בנסיבות מסוימות, אבל כששני הגורמים האלה פועלים יחד יכולה להיווצר בעיה. "ב-ג'-מ" נשמעה כמו להקות הפסיכדליה האהובות עליה (הסאונד שהפיקו ארבע הגיטרות החשמליות היה מלאכת מחשבת של שחזור היסטורי), אבל ללא המחץ הקצבי, המלודיות המנצחות והעוקץ הווקאלי שהיו ללהקות הישנות. רוב השירים הציגו בפתיחה מהלך בסיסי ומרובע של גיטרות רוטטות, ופשוט טחנו אותו שוב ושוב, בקצב בינוני וללא דינמיקה מרעננת. זה היה כמו לאכול שוב ושוב, מנה אחרי מנה, את אותו מרק סמיך ועשיר, עם קמצוץ של פטריות הזיה שלא יצרו את האפקט הפסיכואקטיבי המיוחל.

בסוף, אחרי שעה וחצי לערך, זה התחיל לקרות, אפילו בשביל המיעוט הבלתי משולהב. האוויר של בארבי היה כבר כל כך רווי בסאונד הסמיך והמהדהד של "ב-ג'-מ", שכל ההסתייגויות השכליות התחילו להתמוסס. וגם: ההופעה נכנסה לתוך אזור יותר חופשי ומאולתר שבו אין תוכנית ברורה (כפי שהעידו ההתייעצויות בסוף כל שיר), והקולות של אנטון ניוקומב והזמר השני מאט הוליווד נעשו למרבה השמחה קצת פחות מעורפלים, והקצב הבינוני-נגרר הוחלף בקצב יותר נמרץ ודוהר, והשירים נמתחו והתארכו וגדלו תוך כדי תנועה עד הגיעם אל שערי האקסטזה.

בסוף, אחרי שהסאגה הארוכה של "סימפטיה לג'וד" הסתיימה, חברי הלהקה התחילו לקלף מעצמם את הגיטרות, ורובם ירדו בזה אחר זה מהבמה. היחידים שנותרו היו ניוקומב, הבסיסט והגיטריסט שדומה לד"ר האוס, והם התעסקו עם המגברים שלהם וחוללו בעזרתם שטף של צליל פסיכו-אמביינטי, שזרם לכיווננו ועיסה במשך כמה דקות את חושינו ותודעתנו. זה היה אקורד סיום מופלא לעוד טבח בעירו של בריאן ג'ונס, שאמנם לא קטל אותי אבל הוציא מבארבי הרבה קורבנות מאושרים.

"בריאן ג'ונסטאון מאסקר". בארבי תל אביב, 11.7

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ