שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לעשות קולטורה באוריינט: על חזון הייקים

כינוס "המוזיקנטים" שייערך בשבוע הבא במשכנות שאננים יעסוק בתרומתה של העדה לצלילי הארץ, ויככבו בו יקים בדרגות שונות של קרבה והערצה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

"יקה" ו"מוסיקה", בתודעה הישראלית הוותיקה והמושרשת, הם מושגים צמודים. "יקה", כלומר יוצא גרמניה, ולפעמים גם צאצאיו - צברים גמורים - אמור לדעת נגן או לכל הפחות ללמוד נגינה, או להיות חלק מקהל מושבע, נאמן, של קונצרטים קלאסיים. המוסיקליות של הייקים היא אבן ראשה בשורת הסטריאוטיפים שנקשרו להם מאז ומתמיד: דייקנות, חריצות, יושרה, מקצועיות, מרובעות, הקפדה על "שלאף שטונדה". את היחס הקיצוני לדייקנות מאיירת - בין מאות סיפורים דומים - עדותו של מבקר המוסיקה הוותיק אורי אפשטיין, יקה תל-אביבי ירושלמי: "תקופה מסוימת עבדתי בעריכת התוכניות של התזמורת הסימפונית ירושלים. מנהלה של התזמורת באותה תקופה היה ה'רומני' יהודה פיקלר. יום אחד קבעתי פגישה עם פיקלר, במשרדו, בשעה 11:00. הגעתי בדיוק בזמן. פיקלר הסתכל בשעונו ואמר: 'אתה הורג אותי!"

המפגש המוסיקלי של בני היישוב הארץ ישראלי עם עולים מגרמניה נוצר בשנות ה 30 של המאה הקודמת. רוב יושבי הארץ היהודים אז נולדו במזרח אירופה, רמתם בנגינה ובהכרת מוסיקה היתה נמוכה - בממוצע - מזו של ה"יקים". התוצאה, בניסוח כוללני קצר, לא יקי ולא מוקפד: עולי גרמניה העלו את הרמה. הסבר אחד לפער הראשוני קשור לכך שהעולים מגרמניה נמנו ברובם עם בני שכבות מבוססות, תושבי ערים גדולות, שצריכה פעילה וסבילה של מוסיקה אמנותית היתה חלק מאורח חייהם.

ביום רביעי, במרכז הקונגרסים ע"ש אדנאואר במשכנות שאננים בירושלים (השם "אדנאואר" עצמו משמעותי, בהיותו אחד הסמלים של גרמניה האחרת), יערוך ארגון יוצאי מרכז אירופה החל ב 10:00 יום עיון ארוך ועשיר-תוכן על תרומתם של הייקים למוסיקה הישראלית. יככבו בו מוסיקאים בעלי דרגות שונות של יקיות או של זיקה לה, וגם "יקים" רגילים. בין המשתתפים: יהואש הירשברג, מיכל זמורה, רפי קאופמן, שולמית צור. על הנגינות אחראים שלישיית "עתר" (פסנתר, כינור וצ'לו), הזמר עופר כלף והמלחין מיכאל וולפה, שילווה בפסנתר, ירצה וינחה את האירוע כולו.

שלישיית "עטר". תנגן מיצירות חנוך יעקוביצילום: עליזה גרייבסקי

הרצאה מרכזית יישא בשעה 15:15 החוקר יהואש הירשברג (צבר, נחשב יקה מושלם אך הוריו יוצאי פולין). פתיחת הרצאתו, לפי מאמר כתוב שהועבר לח"מ, מציגה את תרומתם של הייקים לחיי המוסיקה בארץ כהתפתחות מכריעה: "העלייה המכונה 'גרמנית' גרמה שינוי מרחיק לכת בחיי המוסיקה ביישוב בתוך תקופה קצרה של פחות מעשור - השנים 1931 1939. היא הביאה את ארבעת המרכיבים ההכרחיים לחיי מוסיקה - מלחינים, מבצעים, חוקרים וקהל מנוסה אנין טעם".

בין השמות הבולטים האחרים שישתתפו באירוע: אריך ולטר שטרנברג, פאול בן חיים, היינריך-חנוך יעקובי, קרל-קראל סלומון שלמון, יוסף גרינטל-טל, היינץ-חיים אלכסנדר, ובתחום זמר העם למשל דניאל סמבורסקי. וגם, כמובן, פרנק פלג ומכס ברוד (צ'כים שהיו נטועים בתרבות גרמניה). אבחנה חשובה: כל המלחינים יוצאי גרמניה רכשו בה את כלל הכשרתם המקצועית; לעומתם, כל המלחינים הישראלים שנולדו במזרח אירופה קיבלו את הכשרתם המקצועית וגיבשו את אישיותם בפאריס.

המוסיקאים שבאו מגרמניה, כתב הירשברג, אף כי לא היו קבוצה צמודה לאסכולה אמנותית אחת, היו דומיננטיים מבחינה מספרית ואיכותית ועד מהרה נוצרה "השתלטות מוחלטת שלהם על כל תחומי המוסיקה בארץ, עד אשר היתה זו קהילת העולים אשר קלטה אל תוכה את מעט המוסיקאים הוותיקים שהיו פעילים בארץ בשנות ה 20".

פגישה עם משוגעים

אבל המפגש היהודי-גרמני שהתרחש בארץ ישראל בשנות ה 30 היה קוטבי הרבה פחות מהפגישה של יהודי מזרח אירופה עם תרבות המוסיקה הגרמנית ועם התרבות הגרמנית בכלל, במאה ה 19. מזווית חילונית זה היה עימות בין מסורת מאובנת נבערת ובין קידמה, נאורות והשכלה. ב 1900 כתב הסופר שלום עליכם, בן אוקראינה, כלומר "אוסט-יודה" (יהודי מזרח-אירופי), סיפור נפלא על פגישה של יהודי רוסי עם קהילה יהודית בעיר גרמנית, ככל הנראה ברלין.

שמו האירוני של סיפור פובליציסטי עלילתי נשכח זה הוא "משוגעים - רשמי עובר אורח", והוא מתאר את חיי הקהילה היהודית בעיר הגרמנית כגן עדן עלי אדמות. היהודים הגרמנים הם "משוגעים" (מזווית יהודית דתית אורתודוכסית), מפני שאינם מחזיקים באמונות הבל ובמנהגים של היהדות הנושנה. שלום עליכם, סופר ביקורתי מאוד כלפי בני "עדתו", אינו יודע את נפשו מהתפעלות. המציאות של יהודי גרמניה, בפרוזה הקדחתנית המשעשעת שלו, מורכבת מחידושים טכנולוגיים, ניקיון, נימוס, חריצות, יחס שוויוני לנשים, דתיות מתונה, הערכת עבודת כפיים. כל אלה בניגוד לבערות, לפלגנות, לצרות האופק, לדתיות החשוכה, לאטימות בפני כל רעיון מתקדם השוררים אצל יהודי האימפריה הרוסית (שלום עליכם מכנה אותם כאן בשם "היהודים האדמונים").

מיכל זמורה. מבט מקיף בפתח הכינוסצילום: דודו בכר

אחד הרשמים הראשונים החזקים בפגישה עם "המשוגעים" היא ההיחשפות למוסיקה שלהם. האורח מהעיירה הרוסית החשוכה חווה לראשונה בחייו את עוצמתו של מירקם רב-קולי, מן הסתם קול עוגב, כאשר הוא מבקר בליל שבת בבית כנסת ברלינאי: "פתאום אני שומע נוחתת מלמעלה מין שירה, מין 'מיש מאש' של קולות שונים, משהו שלא שמעתי כמוהו מעולם. משתפכים והולכים מיני צלילים ערבים, נמוכים ונמוכים עוד יותר, גבוהים וגבוהים עוד יותר, וכולם מתמזגים למין מקהלת שיר, ומפכים כשמן, נמסים ממש בכל איבר" (תרגום: אריה אהרוני).

"הגרמני חושב מוסיקה"

בשיחה לא מזמן סיפר לי המלחין הישראלי נועם שריף, צבר, בן ליוצאי רוסיה, כי בשבילו הפגישה בתל אביב של סוף שנות ה 40 עם מוסיקאים יוצאי גרמניה - המנצח וולפגנג פרידלנדר (זאב פריאל) ואחריו המלחין פאול פרנקנבורגר (בן-חיים) - לא היתה רק קבלת תורה מפי מומחים. "זה היה, חד וחלק, מפגש עם התרבות הגרמנית. הביקור הראשון בביתו של פרידלנדר ברחוב מוהליבר, הספרייה הענקית, פסנתר הכנף, הנחית עלי הלם. בכלל, במוסיקה הגרמנים הם הרי השולטים, זו היתה אצלם האמנות המועדפת העליונה, וכך גם אצל יהודי גרמניה אז. אני אומר, המשיך שריף, כי בהשמידם את
היהודים, הגרמנים השמידו למעשה את עצמם".

נועם שריף דאג לרכוש את השפה הגרמנית בעודו נער ובבגרותו יצא להשתלמות בגרמניה. "השפה הגרמנית שינתה אותי מן הקצה אל הקצה", הוא אומר, "עשתה לי סדר חדש. הבנתי שהגרמני 'חושב מוסיקה' בצורה אחרת. אגב, כמה מחברי לכיתה, החל מגיל עשר, התחילו אז ללעוג למבטא היקי שלי.

"אני זוכר גם שבימי לימודי בגרמניה, לפני עשרות שנים, סטודנטים מקומיים לפסנתר היו לפעמים יושבים וצוחקים, ברסיטלים באקדמיה, כששמעו משתלמים זרים מנגנים סונטות של בטהובן. היה להם ביטחון שהרוח הנכונה של היצירה מסורה רק להם ¬ למרות שהפסנתרנים הזרים הפגינו רמת גבוהה יותר". על הקמת הפילהרמונית מעיר שריף כי בעצם זו היתה תזמורת שהביאה אתה מחו"ל את הקהל שלה, ייסדה את תרבות הקונצרטים בארץ וקיימה אותה. בן גילו של שריף, הקומפוזיטור עמי מעייני, צבר תל אביבי אף הוא, חיבר מונוגרפיה ענקית, מקיפה, על ריכרד ואגנר.

מיכל זמורה-כהן, מוסיקולוגית, לשעבר מנהלת האקדמיה בירושלים ומנהלת "קול המוסיקה" ברדיו, נולדה וגדלה בירושלים בשנות ה 30. הוריה (אמה נולדה ברוסיה) הכירו זה את זו בגרמניה והיו מעורים בתרבותה, אך השפה הרשמית בביתם בשכונת רחביה היתה עברית וזמורה אינה רואה עצמה "יקית" אתנית. עם זאת, כבר בהיותה ילדה דאגה לסגל לה את השפה הגרמנית על בוריה, כדי שתוכל לשוחח עם בני המשפחה המורחבת. בהמשך דיברה גרמנית בלבד עם כל מוריה למוסיקה בארץ, לרבות יוסף טל וליאו קסטנברג, וכך גם עם שני בעליה הראשונים, הכנר אלי גורן והוויולן גדעון רהר, ועם בעלה הרביעי, השופט חיים כהן. זמורה כהן תפתח את כינוס "המוזיקנטים" במבט מקיף על מעורבותם של הייקים בכינונה של התרבות המוסיקלית הקלאסית בארץ.

הפתעה עם ואגנר

מיכאל וולפה, בן 52, שייך לדור אחר. "כן, אני מרגיש עצמי בן של יקים", אומר ד"ר וולפה, "למרות שהורי נולדו בארץ. הייתי קרוב מאוד לסבים ולסבתות שלי, בני -דודים של המלחין שטפן וולפה".

אתה מאמין בנכונותם של הסטריאוטיפים שנקשרים ליקים?

"להרגשתי, חלק מהם נכונים. אני זוכר יקים שהכרתי כאנשים חרוצים, מצניעי לכת, עם קורטוב של תמימות, אמונה באדם. זה אולי ההסבר להתנהגותם של אלה מהם שלא השכילו לעזוב את גרמניה בעוד זמן. גם הדעה שהיה להם קושי בהבנה של אירוניה או הומור מורכב נראית לי נכונה. בעיני, יהדות יקית קשורה בהומניזם, זו מורשת שמסבירה את הקושי שלי עם לאומנות".

והסטריאוטיפ בעניין המוסיקליות של הייקים?

"מוסיקה היתה חשובה להם מאוד, כמעט כמו דת".

בהרצאה שיישא בכינוס ידבר וולפה על מלחינים יהודים ¬ מאיירבר, מנדלסון, מושלס, גולדמרק, אופנבך, מאהלר, בלוך, שנברג ¬ ועל עמדות של יהודי גרמניה כלפי מלחינים אלה. וולפה: "היו עמדות שונות, היו ויכוחים".

על ההתרשמות שרוב הייקים, גם המקוריים בשעתם וגם צאצאיהם הישראלים כיום, מעריצים את האופרות של ואגנר ומצדדים בהשמעתן הפומבית בישראל, אומר וולפה כי לפחות היסטורית היא מוטעית. "יהודי גרמניה נחלקו בין שני מחנות, כמו שאר חובבי המוסיקה והמוסיקאים שם. מצדדי גישת ואגנר-ליסט לעומת ה'ברהמסיאנים'. הקומפוזיטור חנוך (היינריך) יעקובי, שעלה מגרמניה ב 1934, אמר לי פעם (הוא היה גם ויולן בפילהרמונית) כי בכל פעם שהוא מנגן מאהלר הוא נזכר בוואגנר - ב"מונומנטאליות הפומפוזית" שלו. אגב, המורה הראשון שלי היה המלחין הייקה חיים אלכסנדר, שהיה תלמידם של חנוך יעקובי ושל דודי שטפן וולפה, ואילו המוסיקאי נורי יעקובי, נכדו של חנוך, למד בין השאר אצלי".

כמוסיקאי ממוצא יקי, מה דעתך על ביצוע אופרות של ואגנר בישראל?

"שונה ממה שנתפס כיום כדעה הולמת. אני נגד ביצוע יצירות של ואגנר כאן, וודאי מתנגד להוצאת אפילו שקל אחד של כספי ציבור על כך". ההתנגדות אינה נובעת מהקישור בין ואגנר ודעותיו האנטישמיות לבין נאצים שהעריצו אותו, ובראשם היטלר, אלא מהתוכן המילולי ומהמוסיקה ביצירות עצמן. "יש אמנם ביצירות של ואגנר" אומר וולפה, קטעים גאוניים מסוימים שאני מלמד אותם באקדמיה, קטעים שיכולים לגרום בכי מרוב התרגשות". אבל אי אפשר לומר זאת על היצירות בכללותן, הוא מדגיש. "היתרונות של ואגנר הם בהרמוניה ובתיזמור, החסרונות הם בצורה ובתמלילים. הליברטי האלה בעייתיים מאוד, מתאפיינים בפופוליזם, בפשטנות ובליקויים מוסריים קשים".

במושב הצהריים (12:30) של הכינוס ישוחח מיכאל וולפה עם שני צברים ותיקים, רפי קאופמן ושולמית צור. קאופמן, יקה מהבית, יעלה "זיכרונות של מאזין נלהב ומקלקל מקהלות כרוני". שולמית צור, בת 88, היא תימנייה שנישאה לייקה, יודעת גרמנית, למדה פסנתר במחזור הראשון של האקדמיה בירושלים. וולפה אומר כי צור עשויה להתבלט כמסמר האירוע כולו.

מה עוד? שלישיית עתר (הפסנתרן עופר שלי, הכנרת טניה בלצר והצ'לנית מרינה כץ) תנגן מיצירות חנוך יעקובי, יוסף טל ופאול בן-חיים; את יום העיון יחתום זמר הטנור עופר כלף, בליווי וולפה, בשירים עבריים של דניאל סמבורסקי ושל שטפן וולפה, ולצדם לידר של שומאן ושל שוברט, בעברית (לפי תרגומה של עדה ברודצקי).

יקית בסיסית מדוברת

"נקניק הוא לי" (כלומר: לא אכפת לי): "איסט מיר וױרשט"
"פרה טיפשה" (גנאי שוביניסטי): "דױמה קױ"
"למה הבננה עקומה?" (כלומר: למה? כובע): "וארױם איסט די באנאנאע קרױם"
"ישבן בשרני" (כושר דגירה והתמדה): "זיץ פלייש".
"שטויות במיץ": "קוואטש מיט זײזה"

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ