שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האלבום השני של "כל החתיכים אצלי" מפוספס

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מלה אחת גדולה וטעונה מרחפת סביב האלבום השני של להקת "כל החתיכים אצלי". המלה היא "אמת". איה זהבי-פייגלין, הסולנית וכותבת השירים של הלהקה, היא מכונת אמת במצב צבירה של זמרת. היא מסתובבת בעולם, מזהה שוב ושוב מצבים שיש בהם חשד לזיוף, טיוח, כיסוי, הסתרה וכיבוס של רגשות, ואז נכנסת לפעולה, מתערבת בסיטואציה ואומרת את הדברים כהווייתם. האמת, כל האמת ורק האמת. על כך נסובים כל השירים באלבום החדש, השני במספר, של הלהקה שלה (שכוללת גם את גלעד מאיר, נמרוד לביד והוד שריד).

איך זה עובד? כך למשל: השיר "צולעת" נשמע כמו דיאלוג אבסורדי בין הורים זורמים, שמוכנים לקבל כל שיגיון של הבת שלהם ולהתייחס אליו כאל בחירה לגיטימית ומוצלחת, לבין הבת, שדווקא רוצה שיעצרו אותה ויגידו לה שהיא מתברברת בחיים. הם אומרים: "לא חשוב לאן תלכי / יש מיליונים של שבילים... לא חשוב לאן תלכי / העיקר שתלכי ישר", ואילו היא מסרבת לקבל את החינוך הדמוקרטי שלהם ("אנחנו נקבל הכל") ומטיחה את האמת המרה בפנים שלהם: "אבל אני צולעת / וכמה שאני מנסה להיות פחות צולעת / אני לא מצליחה". המשפט "אבל אני צולעת" מוגש על מהלך אקורדים פאנקיסטי ומלא דיסטורשן, שחותך את הפנטסיה התלושה של ההורים, מבטל אותה לחלוטין, וטוען את ההצהרה הטראגית של הבחורה בממד נוסף, משחרר. האמת אולי מרה, אבל הכי חשוב שהיא יוצאת לאור, ועל הדרך גם מולידה שיר נהדר.

עוד שיר נהדר באלבום, שאף הוא מחויב בצורה קיצונית לאמירת אמת, הוא "ילדה קטנה ומכוערת". גם כאן יש דינמיקה אבסורדית של הורה וילד, רק שהפעם זהבי-פייגלין נכנסת לתפקיד של האם, שמצהירה שהיא לא מוכנה למכור לבת שלה בולשיט ולשקר לה שהעולם הוא מקום יפה. בפזמון היא פונה אל הבת ואומרת, או ליתר דיוק צועקת: "את ילדה קטנה ומכוערת / אל תאמיני למי שיגיד לך אחרת / ואל תדאגי, אמא פה". מוסיקלית, יש כאן אותו מהלך כמו ב"צולעת": בית מתון שמתלקח בפזמון רועש. "את ילדה קטנה ומ-כו-ע-רת!" צורחת זהבי-פייגלין (על רקע ריף גיטרה מטאליסטי), והמאזין לא יכול שלא לצרוח ביחד אתה, והניגוד שנוצר בין התוכן הטראגי של המשפט לבין הביטוי הכל כך מהנה שלו מפרק את הטראגיות (בלי להעלים אותה לגמרי) ומנכיח את האבסורד.

"כל החתיכים אצלי". 10 על האתיקה ו-7 על האסתטיקה | תצלום: מיכאל טופיול

שני השירים המלבבים האלה הם דוגמאות למה שקורה כשאמירת האמת האובססיבית של זהבי-פייגלין פוגשת לחן טוב וסוחף ו/או מידה של אירוניה ואבסורד ו/או חוצפה רוקנרולית בריאה. השילוב הזה מתממש, בדרגות שונות של הצלחה, בעוד כמה שירים באלבום ("הכל בסדר", "התביישתי", "כל הסיבות", "בפקולטה למדע מדויק"), אבל כשהאלמנטים הנוספים נעדרים ממכונת האמת הבלתי ניתנת לעצירה של זהבי-פייגלין, המהות הערכית של "כל החתיכים אצלי" נהפכת מסגולה לנטל: אמירת האמת הבלתי מסוננת מתחילה להישמע ילדותית.

זה קורה ב"אני רוצה למות", שבו זהבי-פייגלין מבקשת לברר מי יזיל דמעה בלוויה שלה (פנטסיה משומשת ושחוקה, בוודאי בשיר ראשון באלבום), וב"אוי אלוהים ישמור" ("נראה לי שרואים הכל מתחת לבגדים / נראה לי שרואים הכל" - עוד תסריט משומש עד זרא), וב"עולם תקין" (עם הפזמון הנורא, גם מבחינה מוסיקלית, "אני רוצה שנזדיין בלי שאני אצטרך להוריד בגדים").

אם השירים האלה היו חושפים רק את המגבלות המצויות בהכרח בעמדת הכנות הבלתי מצונזרת (לצד המעלות הגדולות שלה, כמובן), לא היתה סיבה להתלונן. אבל הם מדגישים גם את המגבלות המוסיקליות של "כל החתיכים אצלי": לחנים לא מספיק אפויים, צליל חסר ייחוד, וסולנית שיש לה אופי בשביל חמש זמרות, אבל הקול הקטן שלה בקושי מספיק לזמרת אחת. במלים אחרות: "כל החתיכים אצלי" מקבלים 10 על האתיקה ו-7 על האסתטיקה, והשני שלהם הוא אלבום חמוד פלוס עם שניים-שלושה שירים נהדרים.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ