טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דג'יברי עף על פסנתר הכנף

אלי דג'יברי, מטובי הג'זיסטים בארץ, מתכונן לאתגר ניהול פסטיבל הג'ז באילת ומספר מה קורה כשאל פוסטר ורון קרטר מנסים לנגן במקצב שבע-שמיניות

תגובות

"אני אספר לך סיפור שמדגים את החלום שבו אני חי עכשיו", אומר אלי דג'יברי. "כשהייתי בן 16 אימצו אותי איריס ועופר פורטוגלי. הם צירפו אותי להרכב שלהם והופענו ביחד בכל הארץ. אני זוכר שכשעופר התקשר אלי הייתי המום. זה היה כאילו שהרבי הנקוק מציע לי להצטרף להרכב שלו (מה שאכן קרה חמש שנים לאחר מכן, ב"ש).

"איריס ועופר חזרו אז מלימודים בבוסטון, ובנסיעות להופעות, כשהיינו מדברים על התקופה שלהם בחו"ל, הרגשתי שאני מקנא בהם. קינאתי כי הם כבר עברו את זה. נסעו, היו שם וחזרו. זה קצת מוזר שילד בן 16 יחשוב בצורה הזאת. הייתי אמור לחלום על הנסיעה שלי לחו"ל, לא על החזרה ממנה. אבל כך הרגשתי, כבר אז. רציתי להיות אחרי זה. ועכשיו זה סוף סוף קורה, אחרי כל כך הרבה שנים. לפני חצי שנה הגשמתי את החלום שלי, חזרתי לארץ, ומאז אני חי בתוך החלום הזה".

דג'יברי, בן 34, אחד הג'זיסטים הטובים ביותר שצמחו כאן ב 20 השנים האחרונות, הרגיש כבר לפני שנתיים שהוא מיצה את החיים בניו יורק, שם חי יותר מעשר שנים. "אבל הייתי קרוב לקבל אזרחות אמריקאית ונתתי פוש אחרון בשביל זה", הוא אומר.

ניר כפרי אביעד הרמן

מדוע זה היה כל כך חשוב? "להיות מהגר, חוקי או לא חוקי, זה דבר נורא, תחושה נוראה", הוא מסביר. "בניו יורק הרגשתי לגמרי בבית, אבל תמיד ליוותה אותי הטראומה של שדה התעופה. אתה תמיד מרגיש שם את הפחד הזה ¬ יכניסו אותי או לא יכניסו. אתה מרגיש כמו שקרן, גנב, רוצח, ואין לך על מה. אז עכשיו, כשאני אזרח אמריקאי, אומרים לי 'Welcome back, sir' ולא לוקחים את טביעת האצבע שלי. זה דבר נפלא. רק בשביל זה היה שווה לחכות".

את האזרחות האמריקאית הוא קיבל לפני כחצי שנה, ושבועיים לאחר מכן כבר התמקם בדירתו החדשה בחולון, "שמונה דקות נסיעה באופניים מהדירה של ההורים שלי, רבע שעה ממרכז ההתרחשות המוסיקלית בתל אביב".

כשהוא נשאל אם החזרה לארץ חוללה שינוי של ממש בקריירה שלו, ואולי אפילו במוסיקה שלו, הוא מחייך, נשען לאחור ופוצח בנאום נלהב:

"בטח שהיא חוללה שינוי. שינוי ענק. כשגרתי בניו יורק אהבתי לטוס לסיבובי הופעות, אבל החזרה לניו יורק היתה תמיד מועקה נוראה. היום כיף לי לטוס וכיף לי לחזור. אני רואה את השלט 'תל אביב', אני לא יכול להסביר לך כמה זה מרגש אותי. ואז אבא שלי בא לקחת אותי מהשדה, ואני חוזר לדירה שלי, עם הפסנתר שלי והחתולה שלי. יש לי חתולה! בניו יורק לא יכולתי שתהיה לי חתולה כי כל הזמן נדדתי ונסעתי. זאת תחושה הכי קלישאתית של יציבות, אבל היא כל מה שאני חלמתי עליו תמיד. בשילוב עם חוסר יציבות. אני לא יכול לוותר על הריגוש של להופיע בעולם, לקום כל יום גמור ולטוס לארץ אחרת. אני בחיים לא אוותר על זה. אבל כשאתה חוזר מחוסר היציבות של סיבוב הופעות לעוד חוסר יציבות, זה נורא.

"הדבר הכי חשוב", ממשיך דג'יברי, "הוא שאני היום מוסיקאי הרבה יותר טוב ממה שהייתי לפני חצי שנה. נגן יותר טוב. מלחין יותר טוב".

עד כדי כך? בסך הכל עברה חצי שנה מאז שחזרת. מה כבר יכול לקרות בפרק זמן כל כך קצר?

"אני אסביר. אתה רואה את הפסנתר הזה?" הוא מצביע על פסנתר הכנף שניצב בסלון שלו. "אני גאה להגיד שקניתי אותו בעזרת יוני רכטר ושלומי שבן. שני הפסנתרנים האהובים עלי עזרו לי לבחור אותו. זה עוד חלום. פסנתר כנף זה משהו שתמיד רציתי. אתה יודע מה, פסנתר. בניו יורק היו לי רק קלידים. בגלל הארעיות הזאת. מה, תעביר פסנתר מהדירה בקווינס לדירה בברוקלין?

"אז עכשיו יש לי פסנתר, והוא כל כך טוב וכל כך יפה, שהוא כאילו אומר לי 'בוא, תנגן עלי, תיגע בי, תלטף אותי'. וזה לא רק אני. הרבה מוסיקאים באים אלי לדירה בגלל הפסנתר הזה. חברה שלי אמרה לי שהיא מעולם לא ראתה כל כך הרבה אנשים עולים לרגל לחולון. בחיים לא ניגנתי כל כך הרבה. ואני כותב כל הזמן, מנגן כל הזמן. היציבות הזאת גרמה לי להיות מוסיקאי פי אלף יותר טוב, אחרי שבשלוש השנים האחרונות בניו יורק הייתי ברגרסיה".

למה אתה מתכוון כשאתה אומר רגרסיה?

"הייתי יושב בבית, ואם לא היתה הופעה לא הייתי מתאמן. לא היה לי חשק להפעיל את הקלידים, וכשכבר הייתי עושה את זה הכבל לא היה בסדר בגלל הבלאי והאבק שלא ניקיתי, אז גם לא הייתי כותב. ובטח שלא עשיתי סשנים בבית, כי התביישתי להזמין פסנתרנים אלי. תראה איזה הבדל בין שם לכאן. לפני כמה ימים היה כאן אלון אולארצ'יק. אנחנו עובדים על אלבום שלו שאני מפיק. מחר יוני (רכטר) בא. והשכנים שלי אוהבים את זה ומאוד מפרגנים. הילדים שלהם באים לראות את הפסנתר. לפעמים אני אפילו מקבל מחיאת כפיים מלמטה. נכון שזה לא איזה שחור שצועק 'יה!', אבל זה לא פחות מרגש".

זה נשמע כל כך אידילי. כאילו אתה מדבר על מקום אחר, מושלם, ולא על המדינה הלא פשוטה שאליה חזרת.

דג'יברי מחייך. "חברה שלי, ליאור, היא אקטיביסטית שעוזרת לפליטים, והביקורת הכי גדולה שלה עלי היא שהדבר היחיד שאני רואה זה את עצמי. והיא צודקת. זה לא איזה אגואיזם דורסני. אני חושב שיש בי הרבה צניעות וענווה. אבל ליאור צודקת כשהיא אומרת שאני קובר את הראש באדמה. אני לא גאה בזה, אבל גם לא מתבייש בזה. אני חי את חיי, והם כל מה שחשוב לי, ואני מאמין שכשטוב לי טוב לאנשים סביבי. היו תקופות שהיה לי רע, ומיררתי את חייהן של אהובותי. חוסר ביטחון של גבר זה לפעמים דבר נורא. עכשיו טוב לי. אני באמת באידיליה. זה לא שאין לי חרדות ואכזבות, אני לא מושלם, אבל מאז שחזרתי לארץ ממש טוב לי, ובזכות זה יש לי כל כך הרבה אהבה לתת".

הרגשנות של דג'יברי בוקעת גם מהמוסיקה שלו, ובכך הוא נבדל מג'זיסטים רבים, שמעדיפים ביטוי פחות אמוציונלי. יש יופי ואפילו אומץ בבחירה של דג'יברי לא להסתיר את הלב ההומה שלו במוסיקה שהוא עושה, ועם זאת יש רגעים שבהם ההצפה הרגשית הזאת גולשת מהסיר.

לפעמים חסר לי במוסיקה שלך איזה -

"אל תתבייש להגיד את זה. עומק?"

לא, לא עומק. אולי המלה הנכונה היא ריחוק. משהו פחות מתוק ומשתפך.

"אנחנו שוב חוזרים לגיל 16 ולעופר ואיריס פורטוגלי. אני זוכר נסיעה אחת להופעה, שבה שמענו בדרך שיר של פרנק סינטרה. הכי מתוק שיש, הכי רומנטי, אבל גם הכי טוב. הוא שר עם הוויברטו שלו, ואני בעננים. ואז נגמר השיר של סינטרה והתחיל שיר אחר, לא זוכר איזה, והוא היה נורא. אז אמרתי לאיריס ועופר, בתמימות של ילד בן 16, 'אני לא מבין, למה אנשים לא עושים רק מוסיקה כמו של סינטרה? למה עושים גם מוסיקה לא יפה?'

"היום אני מבין שיש מקום להרבה סוגים של מוסיקה. קח את צ'ארלס מינגוס. הוא עשה את המוסיקה הכי ביקורתית, הכי חריפה, הכי כועסת ובועטת, ובאותו זמן ההרמוניות שלו הן הכי רומנטיות שיש. אני מעריץ את זה. אבל זה הוא ואני זה אני. אני מקבל את הביקורת, ואני מנסה לשנות דברים, להיות יותר טוב. יש רגעים שאני מקשיב לעצמי ואומר 'הלכת רחוק מדי. לא יכולת להוריד קצת את האנרגיה?' אבל באופן בסיסי אני לא יכול להשתנות. המתיקות הזאת היא אני. ככה אני רואה את העולם, עוד מגיל 16. אבל אני כן חושב שיש במוסיקה שלי עומק. זה לא סותר".

מלדאו מנגן רכטר

דג'יברי, שמכהן מהשנה כמנהל האמנותי של פסטיבל הג'ז באילת, יחד עם דובי לנץ (ראו מסגרת), זכה לפני כמה חודשים בפרס לנדאו של מפעל הפיס, שמוענק לאמנים שתרמו תרומה משמעותית בתחומם (גילוי נאות: הייתי אחד מחברי הוועדה שבחרה בו). ואכן, יחד עם בני המחזור שלו כמו אבישי כהן (החצוצרן), דניאל זמיר ויונתן אבישי, ועם מוסיקאים מבוגרים ממנו כמו עומר אביטל, אבישי כהן (הבסיסט) ואבי ליבוביץ', דג'יברי עזר לחולל פריחה מרשימה בג'ז הישראלי והוא מודל לחיקוי בעבור מוסיקאים צעירים יותר.

כשהיה בן 18 נסע דג'יברי ללמוד בבית הספר ברקלי בבוסטון, אבל שמח לעזוב אותו אחרי כמה חודשים כשהתקבל לתוכנית היוקרתית על שם תלוניוס מונק. עם סיום הלימודים בתוכנית הציע לו הפסנתרן הרבי הנקוק להצטרף להרכב שלו, וכך נהפך דג'יברי לסקסופוניסט הקבוע של אחד הג'זיסטים הגדולים בעולם, משרה לא רעה בשביל בחור בן 21 מיפו.

דג'יברי הוציא את אלבומו הראשון ב 2003 ובאותה שנה הצטרף להרכב של אל פוסטר, לשעבר המתופף הקבוע של מיילס דייוויס, שאתו הוא מנגן עד היום. מאז הוציא עוד שלושה אלבומי סולו, ובאחרון שבהם, "Israeli Song" מ 2010, ניגן דג'יברי עם נבחרת חלומות: פוסטר, הקונטרבסיסט הגדול רון קרטר והפסנתרן האדיר בראד מלדאו.

"לא רציתי לעשות תקליט אול-סטארס רק לשם האול-סטארס", אומר דג'יברי. "רציתי לעשות תקליט שיש לו משמעות, ושזורים בו מוסיקאים שהשפיעו עלי והפכו אותו למי שאני. היה ברור שאל יהיה המתופף. רון היה המורה הראשון שלי בתוכנית של תלוניוס מונק ולימד אותי לא רק מוסיקה. הוא קנה לי את העניבה הראשונה שלי ולימד אותי איך צריך להתלבש להופעה. ובראד הוא לדעתי גאון דורנו. הוא עושה היום מה שקולטריין ומיילס עשו פעם. הוא ממציא את הג'ז מחדש. ממציא את הפסנתר מחדש".

שמו של האלבום, "שיר ישראלי", יוצר את הרושם שהוא כולל גרסאות ג'זיות לשירים ישראליים קלאסיים, כפי שעושים לא מעט ג'זיסטים ישראלים בתקופה האחרונה. אבל באלבומו של דג'יברי אין קלאסיקות עבריות, ורוב הקטעים, מקוריים ולא מקוריים, נובעים מהמסורת של הג'ז כפי שהסקסופוניסט מפרש אותה. רק בכמה קומפוזיציות ניכרים היסודות הישראליים של דג'יברי, ובראש וראשונה שיר הנושא של האלבום, שיש בו בין השאר הרמוניות יוני-רכטריות (משעשע לחשוב שדג'יברי גרם לבראד מלדאו לנגן יוני רכטר בלי להכיר את רכטר).

"אני מנגן עם המוסיקאים שתמיד חלמתי לנגן אתם. מה, אני אתקיל אותם עם עשרה קטעים במקצב של שבע-שמיניות, שטבעיים לאוזן ישראלית אבל זרים לאוזן אמריקאית?" אומר דג'יברי כשהוא נשאל על המיעוט היחסי של קטעים בעלי צבע ישראלי באלבום. "בשביל מה זה טוב? הם לא יצליחו לנגן את זה. זה יהיה ברוטלי מצדי.

"אחד הקטעים באלבום נקרא 'ליאורה' ויש לו צבע ישראלי ברור", הוא ממשיך. "ניסינו להקליט אותו עם הרביעייה, אבל כשהגענו לחלק של השבע-שמיניות, אל ורון לא מצאו את עצמם. מי היחיד שיכול לעשות את זה בלי למצמץ? בראד. אז בהפסקה ניגשתי אל בראד ושאלתי אם הוא יוכל להישאר עוד עשר דקות אחרי הסשן, והוא נשאר והקלטנו את הקטע הזה בדואט. עם אל ורון זה פשוט לא עבד. הם מוסיקאים ענקים, אבל יש דברים שהם לא יודעים לעשות. זה מחשב אחר, חד משמעית. מעבד אחר, לא המעבד שיש היום. זה אנלוגי מול דיגיטלי, ומה יש באנלוגי שאין בדיגיטלי? חום, feel".

לדברי דג'יברי, העובדה שהאלבום נקרא "שיר ישראלי" היא בעלת חשיבות רבה בעבור חובבי ג'ז בעולם: "בכל הופעה אני מזכיר את זה, ואנשים באים ואומרים 'שינית את הדרך שבה אנחנו חושבים על ישראל. מוסיקה טובה במקום כותרת מכוערת'. אני מאוד גאה בזה. תמיד פחדתי להגיד שאני פטריוט. למה? כי לא עשיתי צבא. זה מה שמחדירים לך בארץ. אבל אני פטריוט, אני אוהב את הארץ הזאת, חזרתי, ואני כל כך שמח שחזרתי אליה".


חלומות אילתיים

לפני כשנה, כשאבישי כהן הודיע שהוא עוזב את משרת המנהל האמנותי של פסטיבל הג'ז באילת, התקשר דג'יברי למפיק הפסטיבל ואמר שהוא מעוניין בתפקיד. "עוד כשהייתי ילד חלמתי להיות חלק מהפסטיבל הזה", הוא מספר. "כנער הייתי בא לאילת כדי לראות את כל האגדות, את המוסיקאים שראיתי בהם הורים מדומים שלי. אחר כך השתתפתי בפסטיבל כמוסיקאי, וכשאבישי עזב הרגשתי שיש לי מה לתת לפסטיבל, שאני יכול להכניס לו עוד עומק".

הפסטיבל, שדג'יברי מנהל אמנותית יחד עם דובי לנץ, ייפתח ב 30 בחודש, יולי, ואף שדג'יברי מרוצה מאוד מהתוכנית (שכוללת בין השאר את הסקסופוניסט קני גארט, הפסנתרנית ג'רי אלן והבסיסטים כריסטיאן מקברייד וריצ'רד בונה), הוא אומר שרוב החלומות שלו בנוגע לפסטיבל יתגשמו רק בשנים הבאות (יש לו גם חלומות שככל הנראה לא יתגשמו, כמו להביא לאילת את פרינס).

דג'יברי מבקש ליצור דינמיקה פורייה בין ג'זיסטים בעלי שם לבין מוסיקאים מעולים בתחילת דרכם שהקהל עדיין אינו מכיר, והוא אומר שקשה מאוד לממש את השאיפה הזאת בשל המחירים הגבוהים שגובים הג'זיסטים המפורסמים. לדבריו, "אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי חזירי, וכך מתנהגים הכוכבים. הסכומים שהם לוקחים זאת חוצפה שלא תיאמן".

על קודמיו בתפקיד, דני גוטפריד ואבישי כהן, יש לו רק מלים טובות. מה שמייחד את הזיווג שלו ושל לנץ, הוא מסביר, הוא השילוב בין רוחב לעומק: "דובי הוא הרוחב. הוא מכיר לי הרבה אמנים שלא הכרתי. אני, כאמן, יכול להיכנס לפרטים הכי קטנים של המוסיקה. אני יודע בדיוק איזה מתופף מתאים לאיזה חצוצרן. ואם החצוצרן מתקשר ואומר שהמתופף הזה לא יכול והוא רוצה לבוא עם מתופף אחר, אני יכול לומר: לא, המתופף הזה לא מתאים. בקיצור, להיכנס לתוך הבורג של הבורג. אולי אנשים לא יידעו שמישהו חשב על הדברים האלה, אבל לי זה חשוב".

פסטיבל הג'ז באילת נתון בשנים האחרונות במצב לא מזהיר. "הפסטיבל בדעיכה, כולם יודעים את זה", אומר דג'יברי. "בשנים האחרונות היתה ירידה בכמות הקהל. לא באו שמות מאוד גדולים, ואנשים לא ירדו לאילת". אם זה לא מספיק, לפני כמה חודשים נודע על קיצוץ בתקציב הפסטיבל, ובYnet- התפרסם מכתב חריף בחתימת לנץ ודג'יברי, שבו הם איימו להתפטר אם התקציב לא יוחזר לקדמותו.

דג'יברי טוען שלא היתה לו שום כוונה להתפטר, והוא אומר שהתקציב בעצם לא קוצץ אלא תוספת לתקציב שהיתה אמורה להתקבל מהממשלה לא התקבלה השנה. כך או כך, "הבעיה העיקרית שלנו היא הסכומים שגובים האמנים הגדולים. אמנים שיכולת להביא לפני חמש שנים, אתה לא יכול להביא היום. העשירון העליון לוקח הכל והקטנים צריכים להסתפק בשאריות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות