קני גארט היה הכוכב הגדול של פסטיבל הג'ז באילת

וגם: התעוזה של יובל כהן לא תמיד השתלמה, ואילו קרייג אדמס רק הפריע לשני מוסיקאים צעירים להציג את כשרונם. סיכום הערב הראשון

בן שלו
בן שלו
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

בתוכנייה היה כתוב "חמישיית קני גארט", אבל על הבמה היו רק ארבעה נגנים. מתברר שהמתופף מרקוס ביילור לא עלה על המטוס לישראל "מסיבות שלא נפרט אותן כאן", כפי שאמר המנהל האמנותי של הפסטיבל, אלי דג'יברי, רגע לפני שהזמין את גארט לבמה. מאחר שהחמישייה של הסקסופוניסט המפורסם כוללת גם נגן כלי הקשה, שהתיישב לאור הנסיבות מאחורי התופים, היה ברור שלא נגרם נזק בלתי הפיך. ובכל זאת, האם הופעתו של הכוכב הכי גדול של הפסטיבל השנה תיפגע בשל חסרונו המסתורי של המתופף?

שעה ורבע לאחר מכן, בסיומה של הופעה מעולה, המחשבה הראשונה היתה: אם כך גארט נשמע כשאין מתופף מקצועי מאחוריו, מפחיד לדמיין כמה טוב הוא נשמע עם מתופף (התשובה על כך תינתן בהופעה השנייה של גארט בפסטיבל, שתתקיים ביום חמישי: דג'יברי הבטיח שביילור יגיע עד אז לאילת).

קני גארט בפסטיבל הג'ז באילתצילום: שלומי דעי

העובדה שגארט הוא סקסופוניסט נפלא היא לא בגדר חדשה מרעישה. כשאתה מתחיל את הקריירה שלך בלהקה של מיילס דייוויס, יש להניח שאתה מוסיקאי לא רע. ובכל זאת, היה מאלף לראות ולשמוע את גארט בפעולה. הנגינה שלו היתה כל כך ממוקדת, כל כך חדה, כל כך מדויקת, שלא לדבר על העוצמה המוחצת שלה. והדבר הכי יפה: איזון נפלא בין הממד השכלתני לממד הגופני, בין המחשבה הבהירה לגרוב העמוק. שניהם בקעו מהסקסופון של גארט בצרורות בלתי פוסקים.

פרחי הג'ז הצעירים שישבו בקהל, ובהם כמה סקסופוניסטים בתחילת דרכם, נראו הלומי אושר. ברבע השעה הראשונה של ההופעה, גם לאחר שכבר היה ברור שגארט מעניק מפגן סקסופון מהדרגים הגבוהים ביותר, נדמה היה שהלהקה שאתו מדשדשת מעט. אפשר היה לשמוע שהפרקשניסט מתקשה להתרגל לכיסא המתופף. גארט נראה משועשע מהעניין ולא הפסיק להריץ דאחקות עם הפסנתרן והקונטרבסיסט (על חשבון הפרקשניסט? אילו רק אפשר היה לשמוע את חילופי הדברים האלה).

אבל באמצע הקטע השני הדאחקות נפסקו, הפרקשניסט התחיל להתרגל לתפקידו החדש, הקונטרבסיסט והפסנתרן הראו שגם הם נגנים נהדרים (בעיקר באגף הגרוב), והלהקה כולה טסה קדימה. ההסתייגות היחידה מההופעה המעולה הזאת נוגעת לבניית הרפרטואר. הקטע השלישי נמשך כמעט חצי שעה וזה היה יותר מדי, חרף יופיה של המוסיקה. הקטע הרביעי, לעומת זאת, היה מעין קינה בלוזית מרגשת מאין כמוה, שנגמרה אחרי שלוש דקות בלבד ולמרבה הצער לא כללה קטע אלתור של גארט. גם בלעדיו ההופעה הזאת תתחרה מן הסתם על תואר ההופעה הכי טובה בפסטיבל.

לשתול ניגונים

זה אולי קצת לא הוגן לכתוב על ההופעה של שביעיית יובל כהן, שפתחה את הפסטיבל, תחת הרושם של ההופעה של גארט, אבל זה הטבע של פסטיבלים, וממילא אין מקום להשוואה. גארט הוא סקסופוניסט-על, כהן סקסופוניסט מצוין מהשורה. הוא ניגן היטב בהופעה שלו בפסטיבל, וכך עשו גם שותפיו, ובכל זאת ההופעה הזאת היתה מעט מאכזבת.

כהן, שמרבה להתכתב ביצירתו עם הזמר העברי ומעלה על נס את המנגינה הישראלית הישנה והטובה, העלה מופע מחווה למלחין דוד זהבי. הוא עשה את זה בצורה שאפתנית למדי - חלק מהשירים שהוא עיבד (להרכב של שישייה) לבשו צורה של סוויטה ארוכה ומורכבת, וכולם סיגלו לעצמם קצביות ג'זית עם סווינג עמוק ובשרני. במלים אחרות, כהן ביצע בשיריו של זהבי חריש עמוק. "הולך להיות כאן טוויסט, אז תחזיקו חזק ואל תפחדו", הוא אמר לפני שהוא והלהקה התחילו לנגן את העיבוד החופשי ל"שתלתם ניגונים".

אבל עם כל ההערכה לתעוזה של כהן, נדמה שהוא הלך רחוק מדי. הרושם שנוצר בעת שמיעת השירים (ויש להודות שהיה קשה לתפוש הכל בהאזנה אחת) הוא שהניגונים ששתלו בכהן אביו ואמו (הזמר העברי המקורי) והניגונים שנשתלו בו בשלב מאוחר יותר בחייו (הג'ז שמונח בבסיס העיבודים החדשים) לא הצליחו להתמזג אלה באלה. הם לא יצרו ניגון אחד משותף.

עד שבסוף הם יצרו. הביצוע ל"מלאו אסמינו בר", שחתם את ההופעה, היה פנטסטי, בין השאר מפני שהעיבוד יצא מתוך וריאציה נהדרת על המנגינה המקורית, וכך נשאר קרוב אל המנגינה ונפרד ממנה בעת ובעונה אחת ­ עמדה מורכבת ומעודנת, שהיתה חסרה ברוב השירים האחרים.

גוספל לייט

ההופעה של הזמר קרייג אדמס ולהקת קולות ניו אורלינס היתה בידור נטו, ללא יומרות אמנותיות. לגיטימי, ובכל זאת מאכזב, משלוש סיבות. ראשית, על סמך חצי השעה הראשונה של ההופעה, אפילו בתור בידור זאת לא היתה הצלחה מסחררת (אדמס, למשל, התגלה כזמר בינוני). שנית, בתחילת הערב הראשון של הפסטיבל, האוזן מחפשת עדיין את החוויה האמנותית; את הבידור אפשר לשמור לערב השלישי והרביעי של הפסטיבל. ושלישית, עד שכבר מביאים לישראל מופע שיש בו ייצוג לגוספל (זה קורה פעם בכמה שנים), מצער לגלות שלא מדובר בגוספל שנוגע בנשמה אלא בגוספל-לייט עשוי מפלסטיק.

רציתי לצאת מההופעה כבר אחרי השיר השלישי, אבל התמהמהתי. בכל זאת, הם הגיעו מניו אורלינס הרחוקה. ואז אדמס פצח בשיר שהעניק לי רשיון מלא, סופי ומוחלט לעזוב את המקום, ולמעשה הכריח אותי להימלט. "I wanna know what love is" של "פורינר". במסיבת אייטיז זה אחלה, בפסטיבל ג'ז מדובר במעשה שהוא על סף העבירה הפלילית.

קרייג אדמס בפסטיבל הג'ז באילתצילום: שלומי דעי

פאק, הם עפו

באולם השכן התקיים מופע אינטימי של שני פסנתרנים צעירים ­ עדן לדין, בן 25, וגדי להבי, עילוי בן 16. שני המוסיקאים, שנאלצו לתפקד בתנאים של דליפת סאונד קשה מההופעה של קרייג אדמס, הצליחו לשכנע שהפורמט הלא שגרתי של שני פסנתרים, שעשוי להיראות כגימיק, יכול לשמש כר פורה לנגינה יצירתית. הם התמסרו ביניהם בפינג-פונג של רעיונות וניגנו כמה סטנדרטים, קטע יפה של להבי שהפגיש ג'ז ורוק מתקדם, וקטע של אורנט קולמן שבו הם אירחו את יובל כהן. אחרי ההופעה שמעתי נערה כבת גילו של להבי אומרת בהתרגשות לשני נערים אחרים: "היה ת'קטע שיובל כהן עלה? פאק, הם עפו!"

פסטיבל הג'ז באילת, הערב הראשון. רביעיית קני גארט, שביעיית יובל כהן, קרייג אדמס וקולות ניו אורלינס, גדי להבי ועדן לדין

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ